המצולמים בסדרת העבודות "למטה" של הצלם שי כהן ארבל, מביטים ישירות למצלמה לבושים גופיות שחורות ולבנות או חושפים גוף מעורטל בנוי לתלפיות. לדברי ארבל, הסדרה נולדה מתוך עניין במבט על הגוף הגברי ובאופן שבו הוא מופיע במרחב הציבורי, בעיקר במרחבים לימינליים ושקופים – כמו כניסות לבנייני מגורים שרובנו עוברים בהן מדי יום בלי לעצור ולהרהר על האסתטיקה המעמדית שלהן.
ארבל (39) הוא צלם אופנה וסוכן דוגמנות לשעבר, הפועל במרחבים של צילום וקריאייטיב עבור חברות מסחריות. סדרת העבודות "למטה" תוצג מהשבוע במסגרת יריד האמנות והעיצוב "צבע טרי" (29-24 ביוני במרכז טכני קרמניצקי בתל אביב), לצד סדרת עבודות נוספת שאצרו רז שפירא ויפעת גוריון מגוף העבודות שלו, שחלקו צולם עבור הפקות אופנה מגוונות.
"'למטה' החל ממשיכה אישית שלי למקומות שגדלנו סביבם ושאנחנו כמעט אף פעם לא מעניקים להם תשומת לב או מסתכלים עליהם לעומק", אומר ארבל, שגדל בחולון וכיום גר ביפו. "רציתי להפוך את המקום הזה לרגע של נוכחות. בעבודות שלי אני מתעסק בגבריות ובזהות. הבחירה לצלם מתחת לבניינים יוצרת תחושה של סצנה קטנה מתוך החיים – רגע שהוא גם מתוכנן וגם כמעט מקרי".
הגברים של ארבל הם בחלקם דוגמנים המוכרים מקמפיינים ותצוגות כמו ניקיטה סקלרוק ואלן גודין או בחורים יפים המציגים מודל יופי גברי צר למדי. הם רחוקים מהמראה של הגבר הישראלי הממוצע, והזהות שהם מציגים מעלה תהייה אם הם ניצבים בתמונה ומגלמים דמות. כך, אל מול האותנטיות שמופיעה בתצלומים מוקדמים של הצלם והאמן עדי נס – אשר בחלק מעבודותיו ליהק דוגמנים מקצועיים – התצלומים הופכים אותם למושא של תשוקה הומו-ארוטית.
"אני מלהק לעבודות האלה אנשים שאני פוגש בתוך העולם היומיומי שלי ומתוך העשייה המסחרית ועולם האופנה – אבל אלה אנשים שאני מזהה בהם גם הרבה פעמים משהו יותר רגיש שמדבר אליי", מסביר כהן ארבל, "הליהוק מאוד אינטואיטיבי, ואני מרגיש שמה שאני מנסה להוציא מאותם אנשים הוא אחר. לא המראה הרגיל, ה'גו-טו' שלהם, שקורה במהלך ימי צילום של אופנה ועבודה מסחרית".
14 צפייה בגלריה
"יש משהו מאוד רומנטי ונוסטלגי במקומות האלה". מתוך סדרת העבודות "למטה"
(צילום: שי כהן ארבל)
הנופים האורבניים בצילומיו של כהן ארבל, שמציעים מבט פיוטי על בניינים מתפוררים בפריפריה הקרובה, מציפות גם שאלות מעמדיות, לפחות בעיני הצופה. כהן ארבל פחות מתחבר לפרשנות הזו. ועדיין, הוא לא תיעד אותם על רקע בריכות שחייה פרטיות בכפר שמריהו או בלובי סתמי של בניין מגורים ברעננה. "יש משהו מאוד רומנטי ונוסטלגי במקומות האלה", הוא מסביר, "הם מזכירים לי את הבית שבו גדלתי".
"באירופה ובארה"ב תופסים גבריות במנעד אחר לגמרי"
בנוסף על עיסוק בגבריות, בהומו-אירוטיקה ובזהות – נושא המעמד בולט בעבודתו של הצלם, הכותב והארט-דירקטור אנחל חי ארביב (37), שבדומה לכהן ארבל, פועל על קו התפר שבין המסחרי לאמנותי. ב"צבע טרי" הוא יציג אוסף תצלומים: החל בתקופת לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל, דרך עבודות מסחריות שביצע, ועד עבודות חדשות שהחל לצלם מאז פרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, לאחר שדודו, אהרון אורי פרש, אחיה הצעיר של אימו, נהרג במתקפה על בסיס אורים.
14 צפייה בגלריה
"מבט חדש על מה זה להיות גבר, איך בסדר להיות גבר, איך נכון להסתכל על גבר"
(צילום: אנחל חי ארביב)
הבסיס לעבודתו של ארביב מתחיל בילדותו כילד הומו ביישן בפרדס חנה. תחושת האאוטסיידריות ליוותה אותו גם לאורך ארבע שנות לימודיו בבצלאל. את השבריריות והרגישות שלו הוא מחפש גם במצולמים שלו, שמציגים מודל יופי מגוון ומעלים שאלות רחבות יותר על ייצוג גברי ישראלי, כמו גבר המצולם שוכב על צידו עם כרס משתפלת חשופה.
"דווקא עכשיו, בימים של המלחמה, אני מחפש את הגבר הישראלי החשוף, השברירי – ההפך מהגבר הישראלי המאצ'ואיסטי שאנחנו מכירים", הוא מסביר, "בשנים האחרונות עבדתי באירופה ובארצות הברית, ושם תופסים גבריות במנעד אחר לגמרי. יש שם מקום לנשיות, לרכות, ופה בישראל – פחות".
אחד התצלומים המפורסמים של ארביב מפרויקט הגמר שלו מציג את הדוגמן בעל עיני האוקיינוס וובה, עם טווח השנים 2016-1995 מקועקע על החזה, אוחז בידו – המכסה את עינו השמאלית – שקית ניילון מלאה מים שבה דג זהב. השילוב בין היופי האסתטי של המצולם לבין הסמלים הטעונים יוצר מתח רגשי, שהופך את הצילום ליותר מדימוי אופנה.
אותו דוגמן גם מופיע בצילום של כהן ארבל כחוט מקשר בין השניים, הפעם בתצלום מיני המתמקד באזור חלציו המכוסים בזוג תחתונים לבנים וקעקוע נוסף עם הכיתוב The pain in my heart just won't end. "וובה הוא דמות שאני חוזר לצלם פעם אחר פעם", אומר כהן ארבל, "מתוך רצון לראות איך הוא משתנה ואיך הקשר בינינו כצלם-מצולם מתפתח. הוא חושף את הכאב שנוכח בגוף".
גוף העבודות של שני הצלמים מותח קשר רציף בין צילום אופנה מסחרי לאמנותי, וניכר כי גם בעבודותיהם המסחריות – כהן ארבל לרשת פדני, ארביב לפקטורי 54 – הם משתדלים לחזק את הנרטיבים האלה, כמו, לדוגמה, קמפיין ולנטיינ'ס דיי של פנדי ובו זוג גברים מתנשקים.
הבחירות האסתטיות בעבודות של השניים ברורות ומדויקות, אך גבריות ישראלית נושאת איתה מטען פוליטי, מיליטריסטי, מעמדי ומאצ'ואיסטי. "אין לי ביקורת על הנושאים האלה", אומר כהן ארבל, "אני בעיקר מגיע לזה מהמקום האסתטי. הגוף מאוד נוכח בעבודות והוא מעניין אותי מאחר שהוא נושא עליו חיים, סימנים, זיכרון, זהות. הרבה מהעבודות מתחילות מיופי, אבל גם מחיפוש אחר משהו אחר עם נוכחות ומבט".
ארביב חושב אחרת. "לסיכומו של דבר, בעבודות שלי אני מפרק את המיתוסים הישנים של הגבריות הישראלית ומציע מבט חדש על מה זה להיות גבר, איך בסדר להיות גבר, איך נכון להסתכל על גבר", הוא אומר, "אני כמובן לא מכתיב לאף אחד שום דבר, אבל אני מרגיש שדווקא הרכות והשבריריות זה משהו שצריך להיאמר ולהיות נוכח פה".
