דוג'ה קאט
סליחה, במי מדובר? בעצם קוראים לה אמאלה רטנה זנדיל דלאמיני, אבל מאחר שמדובר בשם שנשמע כמו מרשם לכדורי הרגעה, הראפרית האמריקנית ניכסה לעצמה שם במה בהשראת אחת החתולות שלה וזן המריחואנה המועדף עליה. דוג'ה קאט בת ה-26 היא מוזיקאית שהתפוצצה בטיקטוק, הפכה לוויראלית ומאז היא לא יורדת מהכותרות – עם המוזיקה שהיא יוצרת, אבל גם, ובעיקר, עם סגנון לבוש פרובוקטיבי, הצהרות לתקשורת, גדודי מעריצים, ושיער שעבר את כל קשת גווני הוורוד האפשריים.
השיר הראשון שפרסם אותה, שניער ושקשק את הטיקטוק, נקרא Mooo! והוא זה שנתן את הטון לכל הקריירה שלה, שמבוססת על ראפים קליטים שמולחמים אל סרטוני ריקוד ויראליים ובגדים שמאתגרים את יצרני הטקסטיל, כמו גם את חוקי הכבידה.
היא חולשת על מצעדי ההשמעות בספוטיפיי, משתפת פעולה עם היוצרים הכי חמים בשוק – טייגה, ניקי מינאז׳, SZA, ואן-מארי. השיר שלה say so לא מפסיק לשבור שיאי פופולריות בכל פלטפורמה אפשרית, ותוך כדי כך היא מספרת לכל מי שרוצה לשמוע עד כמה היא לא נהנית ממוזיקה "כבר שנים" ואוהבת לאיים בפרישה כמו ששי מיקה אוהבת לדבר על נידה.
למה אייקון? דוג'ה קאט היא מוזיקאית מבטיחה, מצליחה, שמייצרת באז תקשורתי מטורף, מיליוני צפיות ביוטיוב, הופעות פרובוקטיביות וקליפים שמתרכזים בשדיים מקפצים. היא כל כולה הומאז' לניינטיז ולתרבות של העשור ההוא, אבל מצליחה להעביר משהו רענן ועכשווי. היא גם יפה מאוד, צבעונית מאוד, ועושה שימוש לא מתנצל במיניות הנשית שלה. בקיצור – היא ביונסה בלי המכובדות, וקארדי בי בלי העצבנות.
הפופ שלה עשוי היטב, יכולות הכתיבה שלה (או של שותפיה העלומים להפקה) מטיילות לגמרי בצד המתוחכם של הז'אנר, והיא מוכרת את הסחורה הכי מבוקשת היום בתרבות הפופ – סקס פוזיטיבי.
דוג'ה קאט היא לא סתם ילדת טיקטוק מבוהלת. היא יודעת להתנהל מול התקשורת ולספק את הדיבור הנחוץ, כמו האיחור שלה עקב השתהות בשירותים לפני שעלתה לקבל את הפרס על ביצוע הפופ הטוב של השנה בטקס הגראמי, הנפילה המתועדת (והמתוכננת?) על הבמה בהופעה במועדון לילה במיאמי, או הסיפור שרץ ברשת על איום בפצצה שנועד לעקוף את התור להופעה שלה באליפות הפלייאוף של הקולג'ים באינדיאנפוליס.
עולם האופנה קלט די מהר את האיכויות הנחשקות האלה ושם יד אוהבת על הבחורה היפה שמשלבת את הפופולריות הוויראלית שלה כזמרת עם הסגנון האולטרה-פרובוקטיבי שלה כאושיית רשת. זו כנראה הסיבה לשער המרהיב שהיא קיבלה בגיליון יולי החדש של מגזין Elle, אחרי שכבר עשתה זאת על השער של "קוסמופוליטן" ועל השער של "רולינג סטון".
על שער מגזין Elle
אפשר להתווכח על רמת הטעם של ההופעות האופנתיות שלה, אבל זה יהיה ויכוח מיותר לגמרי. הסגנון שלה אכן נע על המנעד הצר להפליא שבין שקוף לחשוף, ויש לה נטייה לוותר על הבגד עצמו לטובת ענידת תכשיטים בלבד. אבל אין ספק שהיא עושה את זה עם כל הלב, עם כמויות לא מבוטלות של הומור עצמי, ועם נינוחות טבעית וחיובית שיוצרת בתוך כל הכמעט-עירום הזה אלגנטיות מפתיעה. ואם רוצים להתעכב על הצד האלגנטי שלה, דווקא ההפקה של Elle ללוקחת את דוג'ה קאט אל מחוזות מכוסים יותר ומצוותת את המראה הייחודי שלה עם צלליות דרמטיות ופיסוליות בשחור, ורוד ואדום. בלי אף תמונה שבה השדיים חשופים.
למה לא? הדרמטיות הזו מזכירה לא פעם התקף טנטרום של ילדה מפונקת בחנות צעצועים. למי יש כוח להודעות הפרישה החפרניות ברשתות החברתיות, להחלטה להפסיק להצטלם עם מעריצים או לציוצים היסטריים? את מעמד הדרמה קווין אפשר לשמור לכוכבות דור הזהב ההוליוודי של שנות ה-40, שסבלו משיברונות לב, חרם ציבורי ושחפת. אין לזה הרבה קסם אצל כוכבות טיקטוק שנעלבות ממעריצים שהורידו עוקב.
ובכל זאת: כבר התרגלנו לכך שהטיקטוק מכתיב את ההיררכיה האמיתית בתעשיית האופנה והמוזיקה העכשווית. סרטונים ויראליים עושים את ההבדל בין הצלחה מקומית ללהיט חוצה יבשות. המראה של דוג'ה קאט, המוזיקה שלה, ההתפזרות הסגנונית והירי (המכוון דווקא) לכל הכיוונים, כשהוא עטוף במיניות שלא עושה חשבון – כל אלה הם ראי לתרבות דור ה-Z. זהו תרכיז הפטל של הטיקטוק ועשרות הפילטרים שמרוחים בו-זמנית על אינסטגרם, מגולמים בדמותה של קוסמת אחת שקוראת לעצמה דוג'ה קאט.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
