ונסה פאראדי
סליחה, במי מדובר? האישה, הטקסי והרווח בשיניים. ונסה פאראדי היא זמרת, שחקנית ודוגמנית צרפתייה מזן ה"פטיט" (מטר ושישים בלי עודף), וגם, כמובן, האקסית המיתולוגית של ג'וני דפ ואימא של לילי רוז דפ, שהיא בעצמה אייקון אופנה לא פחות מאימא ואבא. החודש היא חוגגת יום הולדת 50 ואפשר להיות בטוחים שהשנים הבאות שלה יהיו יפות ומלאות שיק פריזאי לא פחות.
חוץ ממערכת יחסים פוטוגנית עם ג'וני דפ שייצאה לעולם את התוצאה הגנטית המתבקשת, פאראדי הפכה את ג'ו נהג המונית לגיבור תרבות וללהיט צרפתי חובק עולם כששרה עליו כשהייתה בת 14, שיתפה פעולה זוגית ומוזיקלית עם לני קרביץ (אייקון אופנה נוסף שאוחז בבת החולקת איתו את הנוי והתואר), דגמנה לשאנל, שברה לבבות בסרט היפהפה "קפה דה פלור" מ-2013 וריסקה אותם שוב כשהתחתנה עם הסופר היהודי סמואל בנשטרית.
בשנות נעוריה היא נחשבה ללוליטה הרשמית של צרפת. זה התחיל עם ההיסטריה סביב "ג'ו לה טקסי" – השיר שחשף לקהל את פאראדי בת ה-14 עם יופי מלאכי וקול פלרטטני – והמשיך, שנתיים מאוחר יותר, עם הסרט "חתונה לבנה" שבו שיחקה יתומה שמנהלת רומן עם המורה המבוגר שלה. בזכות התפקיד הזה היא קטפה, במקביל, את פרס הסזאר הצרפתי ואת הכינוי "בריז'יט בארדו החדשה".
(צפו בקליפ: "ג'ו לה טקסי" של ונסה פאראדי)
הזיהוי הכמעט מוחלט שלה עם דמות הלוליטה קנה לה הערצה גורפת, מגוון של הצעות נישואים, אך גם יריקות ברחוב וריסוס כתובת נאצה על קירות בית משפחתה. כנראה שככה אנחנו אוהבים את הגיבורים השנויים במחלוקת של התרבות שלנו – מרוממים ומושפלים בעת ובעונה אחת.
למה אייקון? לפאראדי יש יופי שנמצא על קו התפר – היא רזה, בלונדינית ובהירת עיניים, אבל חוץ מהנתונים הבסיסיים האלה אין בה שום דבר גנרי. יש לה את הרווח הזה בין השיניים שמייחד אותה, עצמות לחיים מושלמות, מבטא צרפתי כמובן וקול ילדותי אבל גם בשל. לא פלא שברזומה שלה נמצאים שניים מהגברים שכיכבו שוב ושוב בכל רשימה של הגברים הכי נחשקים בעשורים האחרונים.
לאורך כל שנות הקריירה שלה, פאראדי נשארה "מאוד צרפתייה". היא מעולם לא ניסתה להפוך לכוכבת גדולה בהוליווד (גם כשהייתה בת זוגו של דפ), השירים שלה הצליחו כמעט אך ורק בצרפת, היא הייתה הפנים של שאנל והמוזה של קרל לגרפלד בבית האופנה.
יש לה, כמתבקש, את מה שאנחנו מכנים שיק צרפתי, אך הוא שונה מזה המוכר. אין בה את המכובדות האצילית של קתרין דנב, את היופי האפל של ז'אן מורו או את השארם האינטלקטואלי של שרלוט גינסבורג. פאראדי היא בוהמיינית כמו שהיו פעם, בזמן שלמושג הזה היה קיום מחוץ להפקות אופנה אינסטגרמיות. היא משלבת סקסיות ותמימות, מחבבת את מיו מיו, מעדיפה את שאנל, אבל לא נמנעת מלדגמן גם ל-H&M אם מזדמן.
אחרי שבמשך שנים היא "שמרה את עצמה לעצמה" וקידשה את פרטיות חייה, היא חוללה סנסציה בגיל 42 כשחשפה גם ישבן (רזה להכאיב) וגם הגיגים אישיים על השער החגיגי של מגזין "ווג" הצרפתי. הפער הזה בין הפרסונות השונות שיוצרות את דמותה הציבורית, יחד עם סוד מעיין הנעורים שהיא כנראה גילתה, משאיר אותה רלוונטית בתרבות הפופולרית הצרפתית כבר יותר משלושה עשורים.
למה לא? יש בפאראדי משהו מרוחק ונטול אש של אמביציה מהסוג שמאפיין כוכבות "רעבות" להצלחה. זה אולי נשמע קצת מוזר להגיד את זה על אישה כה שדופה, אבל פאראדי נראית שבעה. למרות שחייתה גם בארצות הברית, נראה שאין לה סבלנות להתאמץ כדי לפרוץ את גבולות הלוקליות שלה, לבנות קריירה בינלאומית, לשיר יותר, לככב בקמפיינים ברחבי העולם.
מצד שני, העצלנות וההתמקדות בסיבובים מסביב לבלוק (סליחה, הרובע) הן גם שובות לב בדרכן, ואפילו מרשימות כשהן מלוות בוויתור על הפוזה שהיא מנת חלקם של אלה ששותפים לאותו מעמד ומשאבים כלכליים שלה. ואם מחפשים את העלבון הישראלי, אז פאראדי רחוקה מאוד מבלה חדיד או רוג'ר ווטרס, אבל פעם נטען כי היא ביטלה הופעה מתוכננת בארץ בעקבות לחץ של ארגוני שמאל צרפתיים.
ובכל זאת: פאראדי מתלבשת כמו שהיא מנהלת את הקריירה שלה – בנונשלנטיות. היא לא חפה מטעויות אופנתיות, הטעם שלה לא אחיד, ולפעמים היא נראית באמת כמי שממש לא אכפת לה. אבל היא תמיד משדרת נינוחות בעורה ובבגדיה, וזה כשלעצמו מייתר כל ניסיון למצוא צרימות בבחירות האופנתיות שלה.
פאראדי היא זו שהכול מחליק מעליה כמו מים על נוצותיו של ברווז. אם היא הייתה פוליטיקאית, היו קוראים לה טפלון. נדמה שהיא תמיד יודעת עם מי להיות, עם מי לא להיות, מה ללבוש ואיך. היא הקלף המנצח שנשאר אחרון במשחק. היא משתתפת במעט סרטים, אבל בוחרת את הנכונים; מדגמנת לא הרבה, אבל בוחרת בקפידה את המותגים. פאראדי לא מתערבבת ולא מתלכלכת. והיקום, מצידו, דואג לקארמה שלה. הנה, ג'וני דפ עזב אותה בזמנו לטובת אמבר הרד, וכולנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
