המלחמה הנוכחית של ישראל מול חיזבאללה בלבנון הובילה להוצאה מחודשת של אחד הדימויים הבולטים שיצאו ממלחמת לבנון הראשונה – חולצת טי לבנה עם כיתוב אדום בגב של המשפט "אל תירה!" בערבית, בצרפתית ובאנגלית. את החולצה, שהייתה יוזמה עצמאית ולא מקושרת למותג אופנה, לבשו אז עיתונאים מהעולם שהגיעו ללבנון בשנות ה-80 מתוך מטרה להגן על עצמם מפני אש כוחות צה"ל וארגוני טרור.
החולצות היו ניסיון לנסח עמדה אזרחית בתוך זירה צבאית אלימה, והצבת גבולות ברורים במציאות רוויית כאוס. בפועל, הן סיפקו הגנה מוגבלת בלבד, אם בכלל, לעיתונאים שהוצבו בקו האש, כך שגם הסימון הגרפי המפורש ביותר לא הבטיח חסינות מפני ירי מכל אחד מהצדדים.
אתר האופנה הפוליטי Wear The Peace, שמאז ה-7 באוקטובר פועל בעיקר ליצירת מרצ'נדייז לקידום הזירה הפלסטינית, השיק השבוע מחדש את החולצה עם הדפס קדמי ואחורי, בעקבות הפגיעה בעיתונאים בלבנון.
כל ההכנסות מהרפליקה של החולצה – שנמכרת ב-86 שקל – מועברות, לדברי האתר, לארגון Pious Projects האמריקאי, הפועל לגיוס תרומות לפרויקטים הומניטריים ברחבי העולם, כשההכנסות מהחולצה יועברו לארגונים אזרחיים בלבנון.
המעצב מהמפרץ הפרסי נגד המעצב הגאורגי
בעשור החולף זוכה ההדפס ההיסטורי לככב מחדש בעולם האופנה, בסיפור שמכיל הרבה מאוד כסף, אגו ומאבק על נרטיב. לא פוליטי, מן הסתם, אלא על הזכות להשתמש בו גם על ידי מי שכביכול אינם צד במלחמה.
בשנת 2017 יצר בית האופנה היוקרתי קסימי שהוקם על ידי המעצב חאלד אל קסימי, יורש העצר המנוח של אמיר נסיכות שארג'ה שבמפרץ הפרסי, רפליקה של החולצה, שנמכרת מאז באתר המותג תמורת 140 ליש"ט (580 שקל).
"אני מרגיש שחשוב לדון בנושאים פוליטיים, במיוחד כשבאים מהמזרח התיכון", אמר המעצב בריאיון למגזין ווג הערבי, "אני משתמש באופנה כמדיום לנהל שיח ולהחליף נקודות מבט".
שנתיים לאחר מכן היה זה קולקטיב האופנה וטמו שהקים מעצב האופנה הגאורגי דמנה (כיום המנהל האמנותי של גוצ'י), אשר הציג חולצה דומה. בווטמו שינו את מיקום ההדפס מגב החולצה אל חלקה הקדמי, והציעו תג מחיר גבוה בהרבה: 420 ליש"ט (1,744 שקל).
קסימי, שלא היה בעל זכויות יוצרים על החולצה אך היה הראשון להציג אותה, אמר בריאיון לווג הערבי: "השתמשתי בהדפס כדי להדגיש את המצוקה הנוכחית במזרח התיכון. וטמו משתמשים בו בצורה מתלהמת, מסחרית ופרובוקטיבית. אני לא חושב שהם מבינים מה פירוש המילים האלה בעיני ערבים".
בווטמו ענו לו בתגובה: "אולי זה יגרום לאנשים ללכת לקרוא ספרים על הסכסוך".
ההבדל בין הצהרה לסחורה
מאז זכתה החולצה לכמה רפליקות נוספות, ביניהן של מותג האופנה הטורקי-אירי Kanza במחיר של 40 דולר (125 שקל). מגוון האפשרויות העיצוביות וטווח המחירים המגוון – מ-80 שקל ועד 1,700 שקל – מצביעים על האופי הכלכלי של מי שמנסים להרוויח מהמלחמה. או לפחות מזיכרונות מדממים של מלחמת לבנון הראשונה, ואלו שבאו ועוד יבואו אחריה.
כאשר בית אופנה ערבי כמו קסימי עושה מהלך של ניכוס הדימוי לטובת יצירת הון כלכלי, עוד אפשר לנסות להתייחס לכך כטיפול בסוגייה מקומית. אבל מה הדין לגבי וטמו? תהליך הניכוס שעברו החולצה והדימוי המתנוסס עליה, הפך אותה מאז לסחורה העוברת מיד ליד, כפי שטען הפילוסוף והסוציולוג גי דבור.
אבל אולי השאלה האמיתית היא לא מי רשאי להשתמש בדימוי ובאיזה מחיר, אלא מה קורה לקריאה "אל תירה" כאשר היא מאבדת את המשמעות שלה. החולצה שנועדה להציל חיים הפכה לאמירה, האמירה הפכה לאסתטיקה משועתקת, וזו למוצר מסחרי.
כך הופכת טראומה קולקטיבית תהליך של מסחור והשטחה, עד שהיא נהיית נוחה מספיק כדי ללבוש אותה על החזה. הבעיה אינה המעצבים – לא קסימי, לא דמנה, ולא האתר שמוכר את הרפליקה ב-86 שקל. כל עוד יש מי שיקנה, תמיד יהיה מי שימכור, וההבדל בין הצהרה לסחורה ייוותר עניין של מחיר בלבד.
