"החולמים בהקיץ" הוא שמה של תערוכת היחיד החדשה של הצלמת מיכל חלבין בגלריה שלוש ביפו (נעילה: 17 ביוני). התערוכה – המוקדשת כולה לאופנה – מתכתבת עם אופנה, מתגרה בה, מעניקה לה פרשנות חדשה, מותחת את הגבולות שבין תיעוד לצילום מבוים. שם התערוכה מציע פרשנות דו-כיוונית: המצולמים המביטים אל העדשה של חלבין בחולמנות; ודמותה האניגמטית של הצלמת, חולמת בהקיץ בעצמה, והשפה הצילומית המזוהה איתה. "בעיניי, צילום ואופנה הם מקומות שבהם המציאות מתערבבת עם פנטזיה", היא מסבירה, "ובצילומים שבתערוכה יש ממד אפל פחות מהצילומים הרגילים שלי. הם מציעים לך פנטזיה".
25 צפייה בגלריה
"בעיניי, צילום ואופנה הם מקומות שבהם המציאות מתערבבת עם פנטזיה". מיכל חלבין
(צילום: גלעד בר שלו)
חלבין היא מהצלמות הישראליות המוערכות ביותר כיום בשדה האופנה הבינלאומי. מאז סיימה את לימודיה במחלקה לצילום בוויצו חיפה, היא בנתה גוף עבודה מרהיב עם דימויים שאפשר לזהות ממרחק קילומטרים. עבודותיה מתעדות ילדים וילדות, מתבגרים ומתבגרות, שנראים לעתים כמו "אנשים קטנים" ללא גיל ומגדר, לרוב ממדינות ברית המועצות לשעבר אבל גם ממדינות אירופאיות אחרות. בין אם הם אסירים בכלא לנוער, צוערים בפנימייה צבאית, מתאבקים או אקרובטיות צעירות, תלמידים המתכוננים לנשף סיום – בכולם מקפיאה חלבין רגע של שבריריות וחוזק, לכאורה שתי תכונות אופי מנוגדות, שיחד מרכיבות פנים אקספרסיביות המלאות עוצמה, עניין וסקרנות.
עוד במדור סרט צילום:
צילומים של מיכל חלבין מהפקת אופנה למגזין ENCENS
(וידאו: עודד פלוטניצקי, צילום: מיכל חלבין)
על קירותיה הלבנים של הגלריה מציבה חלבין שורה של דוגמניות בינלאומיות, מפורסמות יותר או פחות – מאלק ווק הסודנית ועד ליתאי מרכוס הישראלית; לצד דמויות מפתח מעולם האופנה כמו המנהל האמנותי היוצא של גוצ'י, אלסנדרו מיקלה, בתמונת דיוקן חולמנית ל-T Magazine מבית הניו יורק טיימס; צילומים מאחורי הקלעים של קו הגברים של דיור, המסמלים את שיתוף הפעולה של חלבין עם המנהל האמנותי של המותג דאז, המעצב הבלגי כריס ון אש; וצילומים בהשתתפותם של מעצבים מקומיים כמו אהרון גניש והד מיינר, שסרטון הווידיאו המצורף מתעד הפקת אופנה עם עיצוביו שנוצרה למגזין הפריזאי ENCENS. בכולם אפשר להיבלע אל תוך סיפור שלם שאותו בוחרת חלבין לספר באמצעים ויזואליים, ומאפשרת לנו, הצופים, להעניק לכל אחד מתצלומיה פרשנות רבת משמעויות או להביט בהם ולחלום בהקיץ.
אליסיה, 2005
התצלום הראשון שבחרה חלבין הוא אחד המפורסמים ברפרטואר שלה. הוא משלב את האלמנטים המובילים בעבודתה: מתבגרים על רצף גילאים שבין ילדים לנערים, מראה סלאבי ותפאורה שנראית לא מכאן. התצלום עם אליסיה, המצולמת ברכב וינטג' של חברת וולגה המיתולוגית מברית המועצות, נולד במקרה. "הגעתי לעיירה שכוחת אל באוקראינה בשם ז'וטי וודה (מאוקראינית: מים צהובים) כדי לצלם עובדים במכרות פחם", מספרת חלבין. "במהלך השהות שם פגשתי קבוצת אקרובטים, ביניהם אליסיה, אקרובטית צעירה בת 12 ששבתה את לבי".
לחלבין היה חזון לצלם אותה בתוך מכונית וולגה, צילום שמעורר יותר שאלות בעיני הצופה מאשר תשובות אבסולוטיות. "בימי ראשון נערך בעיירה שוק שאליו היו מגיעים אנשים עם לא מעט מכוניות כאלה, וצילמתי את אליסיה ברכב עם איש מבוגר. תוך כדי הצילום, הבנתי שיש תקלה במצלמה, ומאחר שאני עובדת עם פילם חששתי שהכול יצא שקוף. אותו גבר כבר נסע והייתי בפאניקה שהלך על הצילום, עד שמישהו סיפר לי על מוסכניק בעיר שיש לו רכב דומה. הגעתי אליו למחרת בשבע בבוקר וצילמתי את אליסיה שוב. בסופו של דבר, גם הצילום הראשון לא נהרס, אבל זה היה יפה יותר".
נטשה וכורי הפחם, 2005
צילום נוסף מאותה נסיעה בעקבות כורי פחם באוקראינה. "רוב העבודה שלי בנויה מקונטרסטים ויזואליים, ומאוד רציתי לצלם ילדה מקבוצת האקרובטים עם כורי פחם", אומרת חלבין. "אישור לצילום כזה הוא תמיד עניין מסובך. הכורים גם עובדים במשמרות של שמונה שעות מתחת לאדמה וצריך לתפוס אותם לצילום קצר בכל פעם לפני שהם רצים למקלחת. איך משכנעים? הבאתי איתי פאקטים של סיגריות. מוזר שאחרי שמונה שעות בלי אוויר מתחת לאדמה, כל מה שהם רוצים זו סיגריה".
25 צפייה בגלריה
נטשה וכורי הפחם, 2005. "אחרי שמונה שעות בלי אוויר מתחת לאדמה, כל מה שהם רוצים זו סיגריה"
(צילום: מיכל חלבין)
אלונה בחדר השינה, 2006
"באותן שנים תיעדתי אקרובטים ופרפורמרים באוקראינה, ובמהלך השהות הייתי גם מבקרת בבתים שלהם בחיפוש אחר לוקיישן או רקע מעניין. כשהגענו לבית של אלונה בת השמונה, הוא היה משופץ לגמרי. שמתי לב שדלת אחת בבית סגורה, וזה היה חדר השינה של ההורים, החדר היחיד שלא שופץ. וזה מה שחיפשתי: שילוב בין הטפט לכיסוי המיטה. אלונה הרגישה שם מאוד בנוח".
25 צפייה בגלריה
אלונה בחדר השינה, 2006. "זה היה חדר השינה של ההורים, החדר היחיד שלא שופץ"
(צילום: מיכל חלבין)
זוג בבית הספר הימי, 2018
למרות שהצילומים שלה מתוכננים מאוד, חלבין גם מגלה לא מעט ספונטניות. כורח המציאות. את הזוג מבית הספר הימי באודסה, אוקראינה, ראתה במקרה בזמן שצילמה תלמיד אחר מבית הספר. "הם ישבו מאחוריי וקלטתי את האינטימיות ביניהם, ממש מכורבלים אחד בתוך השני. היה בזה רגע נוגע ללב", היא מספרת. "לרוב, התמונות שלי מבוימות על גבול הדוקומנטרי, אבל יש רגעים שאני מבקשת מהמצולמים לחקות רגע שהקפאתי בזמן, כמו הרגע הזה: יושבים על כיסא בלי לזוז, שלובים אחד בשנייה".
25 צפייה בגלריה
זוג בבית הספר הימי, 2018. "יש רגעים שאני מבקשת מהמצולמים לחקות רגע שהקפאתי בזמן"
(צילום: מיכל חלבין)
צוערים צעירים (2004), אסירים צעירים (2009)
שתי תמונות אלה צולמו באותה עיר ברוסיה. בתצלום המוקדם יותר מופיעה קבוצת צוערים מפנימייה צבאית במדים; בשני, חמש שנים לאחר מכן, אסירים צעירים מבית כלא לנוער. "כשצילמתי את הצעירים בכלא, חשבתי על הצוערים מאותה עיר, ועד כמה נסיבות החיים יכולות להשפיע על החיים ועל העתיד שלך", מהרהרת חלבין.
25 צפייה בגלריה
צוערים צעירים, רוסיה, 2004. "חשבתי עד כמה נסיבות החיים יכולות להשפיע על העתיד שלך"
(צילום: מיכל חלבין)
פרויקט האסירים מופיע במלואו בספרה Sailboats and Swans (הוצאת Twin Palms Publishers) וכולל טקסט שבו מספרים חלק מהאסירים על פשעיהם. "לא דיברתי עם המצולמים לפני הצילום, כי לא רציתי שתהיה לי דעה מוקדמת עליהם", היא מוסיפה. "מי שבחר לספר, עשה זאת לאחר הצילום. יש תמיד דיסוננס בין המראה הנערי שלהם למעשה שהביא אותם לכלא: מאלימות מינית ועד רצח. רובם לא מכירים עולם אחר, עוברים מכלא לכלא. האם הקונספט של כלא הוא מה שיעזור להם?"
אסירות צעירות, 2009
"התצלום הזה הוא מסדרה שצילמתי בכלא לנערות באוקראינה. הן לבושות בגדים חגיגיים ביום הראשון ללימודים ב-1 בספטמבר, ויש כאן ניגודיות מסוימת, כי זה לא שהן יוצאות לחגוג – הן אסירות", אומרת חלבין. "כלא לנערות שונה מכלא לנערים. הוא פחות אפל, מפחיד וקשוח, למרות שכל אחת מהמצולמות עשתה דברים שהשתיקה יפה להם".
25 צפייה בגלריה
אסירות צעירות, אוקראינה, 2009. "כלא לנערות שונה מכלא לנערים. הוא פחות אפל, מפחיד וקשוח"
(צילום: מיכל חלבין)
"לא קל לקבל אישור לצלם בכלא, זה תמיד דרך מישהו שמכיר מישהו, ובדרך כלל גם מנהל הכלא אף פעם לא נמצא ביום הצילום", היא צוחקת. "ההודעה מתקבלת בדקה ה-90 עם אזהרה שיכול להיות שאף אחד לא ירצה לשתף פעולה. הדיל הוא שאני מביאה איתי ציוד שהם צריכים כתרומה ומתנה: אצל הנערות זה היה תמרוקים, ובכלא הנערים תרמנו מסכים גדולים ללימודים".
"פנס בעין", 2006
אחת הסדרות המפורסמות של חלבין תיעדה מתאבקים צעירים באוקראינה, ומופיעה בספרה The Black Eye (הוצאת Twin Palms Publishers) מ-2010. "עניין אותי לבחון כיצד המתאבקים הצעירים האלה נכנסים לתפקיד. זה מוטיב שחוזר על עצמו בכל הפרויקטים שלי", היא מסבירה. "מגיל צעיר הם מתאמנים כמתאבקים, ומילדים שבריריים ועדינים הם מתחשלים עם השנים". באחד התצלומים המרגשים, שעל שמו נקרא גם הפרויקט, מופיע ילד מיוזע עם פנס בעין, שבגד התחרות שלו לופף כמה פעמים כדי שיתאים למידות גופו הקטנות. בתמונה נוספת מופיעים זוג מתאבקים צעירים בהשראת תצלום ישן של מתאבקים שחלבין אהבה.
25 צפייה בגלריה
"פנס בעין", 2006. "בצילום שלי יש תהליך של התשה, עד שהמצולם מוריד הגנות ופילטרים"
(צילום: מיכל חלבין)
התצלומים כולם, היא מספרת, נעשו בתום קרבות שבהם השתתפו הנערים. "זה היה בחמש הדקות הראשונות, כשהם עדיין מסדירים נשימה", היא מגלה וחושפת את תהליך העבודה שלה: "בצילום שלי יש תהליך של התשה, עד שהמצולם מוריד הגנות ופילטרים. לאחר קרב, הם היו כל כך מותשים שלא הייתה להם שום הגנה. ואלה חמש הדקות הכי יפות, שהם אפילו לא איתי. הם מלאי אדרנלין, מביטים אל האינסוף, בתוך עולם משלהם".
25 צפייה בגלריה
מתוך הפרויקט "פנס בעין", 2006. "מילדים שבריריים ועדינים הם מתחשלים עם השנים"
(צילום: מיכל חלבין)
ולאד וסאשה (כחול), 2017
צמד התצלומים האלה נמצא על הגבול שבין צילום תיעודי להפקת אופנה. לפני שש שנים הגיעה חלבין לארבעה ימים בפנימייה צבאית באוקראינה עם סטייליסטית פריזאית, כשהרעיון היה שילוב פריטים מהארכיון של פייר קרדן, מעצב שבעבר היה מזוהה מאוד עם מדים. "היה נראה לי טבעי לשלב ביניהם", היא אומרת.
נסטיה וניקיטה, 2019
התצלום מהפקת האופנה למגזין ווג אוקראינה, שצולמה רגע לפני התפרצות הקורונה וטרום הפלישה הצבאית של רוסיה, הפך בצל המלחמה הכואבת לאחד הדימויים המפורסמים של חלבין, אשר אותו גם תרמה לכמה גופים. "הרעיון היה לצלם סדרה של צילומי פרום (נשף סיום) שמשלבים בגדי מעצבים ובגדים מהארון של המצולמים", היא מספרת ומצביעה על השמלה הצהובה של המעצבת הבריטית מולי גודארד. "לימים, בשל הצבעים של דגל אוקראינה, בשנה האחרונה הוא הופיע במגזינים רבים".
25 צפייה בגלריה
נסטיה וניקיטה, 2019. "בשל הצבעים של דגל אוקראינה, בשנה האחרונה הוא הופיע במגזינים רבים"
(צילום: מיכל חלבין)
דניאל, 2020
בתה של חלבין, דניאל, בהפקה לווג. "הייתי מאוד פורייה בזמן הקורונה, ובין סגר לסגר צילמתי את הילדים שלי בבית. דניאל, בתי, מצולמת כאן עם כובע שקנתה פעם ברומניה".
25 צפייה בגלריה
דניאל, 2020. "הייתי מאוד פורייה בזמן הקורונה, ובין סגר לסגר צילמתי את הילדים שלי בבית"
(צילום: מיכל חלבין)
טטיאנה ואירנה, 2008
"הגעתי לאוקראינה לצלם ילד שחמטאי מפורסם, ועל הדרך גם צילמתי פרויקט אישי של תאומים", אומרת חלבין. הצילומים עם התאומות טטיאנה ואירנה נשכחו מזיכרונה ונעלמו באחת המגירות. שנים לאחר מכן, בעקבות כתבה במגזין "ניו יורקר", קיבלה חלבין הודעה משתיהן. "אני לרוב שולחת לכל המצולמים שלי את העבודות לאחר מכן, אבל את שתיהן איכשהו שכחתי. הן שלחו לי תמונות וסיפרו שזו הייתה חוויה מדהימה שעד היום הן זוכרות".
25 צפייה בגלריה
טטיאנה ואירנה, 2008. "הן שלחו לי תמונות וסיפרו שזו הייתה חוויה מדהימה שעד היום הן זוכרות"
(צילום: מיכל חלבין)
ויטלי ו-ואדים, 2022
במהלך המלחמה באוקראינה, יצאה חלבין לצלם פליטים שהתקבלו אצל משפחות בפולין. את תאומי האדידס ויטלי ו-ואדים בני ה-16 היא פגשה בגבול. "שניהם נמלטו מאוקראינה וחצו את הגבול לפולין, כשהם משאירים מאחור את ההורים שלהם", היא מספרת. "הם היו לבושים כך מכף רגל ועד ראש, ונראו כאילו יצאו מסט צילומים למודעת פרסומת של אדידס. דרכם הבנתי שנערים בני 16, לא משנה איפה הם או איזה אירוע הם חווים – ואני רואה את זה גם עם הבן שלי שבגילם, לבוש מכף רגל ועד ראש בנייקי – בוחרים לשמור על הזהות שלהם ומסרבים להיות 'פליטים' או כפי שפליטים אמורים להיראות. אני מאמינה שהבגדים מעניקים להם כוח".
סנונית, 2021
צילומים עבור בוטיק One Sixty Nine מתל אביב. "ליתאי מרכוס, שאיתה אני עובדת לא מעט, היא סוג של מוזה עבורי. היא לא דוגמנית בעיניי – היא כוכבת קולנוע", מפרגנת חלבין. "יש בה שקט פנימי ואיכויות של שחקנית קולנוע, והיא יודעת להתאים את עצמה לכל סט, שזו מעלה גדולה של דוגמנית".
25 צפייה בגלריה
סנונית, 2021. "ליתאי מרכוס, שאיתה אני עובדת לא מעט, היא סוג של מוזה עבורי"
(צילום: מיכל חלבין)
דיור גברים, 2016
הטריפטיך הזה מוצג יחד בתערוכה וצולם לפני כשבע שנים מאחורי הקלעים בתצוגת האופנה לקו הגברים של דיור, אז בעיצוב כריס ואן אש. "ביקשתי מכריס לצלם מאחורי הקלעים", היא מספרת על המעצב שאיתו שיתפה פעולה בעבר בכמה פרויקטים. "התצוגה נערכה במגרש טניס שהצבתי בו רקע שחור, והצילומים היו עניין של כמה דקות. לא היה יותר מדי זמן לביים. הייתה תאורה טבעית מלמעלה ('סקיי לייט') והתוצאה היא צילום מאוד אפל ודרמטי, אבל גם מאוד עדין ויפה".
25 צפייה בגלריה
דיור גברים, 2016. "התצוגה נערכה במגרש טניס שהצבתי בו רקע שחור, והצילומים היו עניין של כמה דקות"
(צילום: מיכל חלבין)
- המדור "סרט צילום" צולל אל תיקי העבודות של צלמי האופנה הישראלים, שמגלים לנו את הסיפורים מאחורי הדימויים הבולטים בגוף העבודה שלהם. דרך התמונות נוצר ארכיב היסטורי של אופנה מקומית ושל צילום אופנה ישראלי, השב אל דוגמניות התקופה, צלליות הבגדים והשיח התרבותי-חברתי-פוליטי שתיעד כל צלם דרך העדשה.
