בספטמבר האחרון, לאחר שלוש שנות הסתגרות פנימה, נפתחה יפן לתיירים. ארץ השמש העולה, שהייתה בין המדינות הראשונות שבהן התפשטה הקורונה בתחילת 2020, נסגרה מאז לזרים. זו אינה הפעם הראשונה שמדינת האי נעלה את שעריה בפני המערב. ב-1853 היא נפתחה לעולם, 200 שנה לאחר שקיסרות יפן השליטה סגר מוחלט. הפתיחה למערב העשירה את התרבות, את העיצוב, את האדריכלות ואת המסחר פנימה והחוצה. גם עולם האופנה הרוויח מעצבים שהשפיעו על הסגנון המערבי. בין המפורסמים ביניהם נמצאים ריי קוואקובו מקום דה גרסון, יוז'י יאממוטו, וקנזו טקאדה, האנה מורי ואיסי מיאקה שהלכו לעולמם לאחרונה. בתוך כך, הסעירה יפן מעצבים רבים, שיצרו בהשראת הלבוש המסורתי, ההיסטוריה והאסתטיקה, ואף הגיעו אליה כדי ללמוד לעומק את התרבות.
לפני כשלוש שנים עשתה את הדרך מתל אביב לטוקיו המעצבת והאמנית מירית וינשטוק (43) יחד עם בתה ליליה (שבע). אל יפן היא הגיעה לראשונה ב-2015 בעקבות מכירות פופ-אפ לתכשיטים בעיצובה, ובאביב 2019 החליטה לנסוע ליפן לתוכנית שהות אמן במרכז לאמנות 3331, שהתארכה למגורים בשכונת אסקוסה בטוקיו והתמחות במלאכות יפניות מסורתיות. לפני כ-20 שנה הייתה וינשטוק ממעצבות האופנה הצעירות הבולטות בישראל עם חנות שפתחה בצפון רחוב דיזנגוף התל אביבי, לאחר ששבה לישראל מסטאז' אצל המעצבים אלכסנדר מקווין ואלבר אלבז בלנוון – שניהם מאז הלכו לעולמם. בהמשך פנתה לעיצוב תכשיטים, עשתה תואר שני באמנות בבצלאל והחלה לפעול גם כאמנית.
9 צפייה בגלריה
"ביפן זו הפעם הראשונה שאני מאפשרת לעצמי להעמיק במקום ולפתח בו קשרים חדשים"
(צילום: מירית וינשטוק)
מאז סיימה את לימודיה במחלקה לאופנה בשנקר ב-2002 באחד המחזורים הבולטים (בין היתר סיימו איתה עינב צוקר, שחר דנציגר, שגיב גלעם, אירה גולדמן – כולם פעילים בתחום עד היום), היא נדדה בין דיסציפלינות ובין מדינות. האם מדובר בסקרנות או בחוסר מנוחה? "תמיד הייתה בי סקרנות ורצון לחוות, ועדיין יש לי אותה", היא אומרת ומסבירה: "כל השנים הייתי על קו תל אביב-פריז והרגשתי שאני אוספת השראות מהעולם ואז חוזרת לסטודיו ועובדת בתוך בועה. כל הזמן צבט לי שאני לא נמצאת במקום שהוא לא ישראל מספיק זמן כדי לשקוע לתוך תרבות. ביפן זו הפעם הראשונה שאני מאפשרת לעצמי להעמיק במקום ולפתח בו קשרים חדשים. ואתה קצת שונה בכל מקום שאתה מגיע אליו ומגלה דברים חדשים על עצמך".
מלבד תחושת הזרות התמידית והעובדה שהיא אינה דוברת את השפה, יפן בתקופת הקורונה אתגרה אותה לחפש אפיקי פרנסה חדשים. היא בדיוק שבה משבוע האופנה בפריז (שם הציגה מדי עונה את תכשיטיה) כדי לגלות שהזמנה אחר הזמנה בוטלו. "ברגע אחד, הכול נגמר", היא נזכרת. "העברנו את כל הקורונה ביפן. למזלנו הרב, החיים התנהלו כאן כרגיל. לא היו סגרים כפויים ואיסורים לצאת מהבית. הממשלה ביקשה מהאזרחים להישאר בבתים, לשמור על מרחק ולחטא ידיים. כולם הקשיבו". כפועל יוצא מהשינוי שנכפה עליה, היא פיתחה שני מוצרים חדשים: WaBoxes – קופסאות מתנה עם פריטים יפנים מסורתיים; והרצאות על אמנות מקומית שהיא מעבירה בזום ביום שישי האחרון בכל חודש תחת הכותרת "טוקיו כאן ועכשיו". עם הפתיחה המחודשת של יפן לתיירים, היא מעבירה סיורים דומים בהרכבה אישית, מדלגת בין תערוכות עכשוויות ואירועי תרבות.
9 צפייה בגלריה
"אחד המושגים הבולטים באיקבנה הוא 'מא' – החלל השלילי בין הדברים, הרווח"
(צילום: מירית וינשטוק)
שנים רבות עברו מאז עיצבה וינשטוק שמלות סאטן בדוגמת פליסה שנמכרו בהצלחה, ועד למלאכות היד המסורתיות שהיא מייצרת כיום – מנסה להטביע חותם אישי בכל תחנה שבה היא עוצרת. במהלך שהותה בטוקיו, שאהוד מנור כתב עליה כי היא עיר "לא נגמרת", היא נחשפה לאוזו וואשי (Ozu Washi) – המרכז לאמנות עיצוב נייר שהוקם בשנת 1653 בניהונבאשי, לא הרחק משכונת גינזה היוקרתית בטוקיו. "לאחר שיצרתי שני ניירות ראשונים, התאהבתי והרגשתי שאני רוצה לעשות יותר. פניתי לסנסיי (שם פנייה מכובד למורה ובעל ניסיון מקצועי, א"י) באמצעות המתורגמנית שהצמידו לי בשהות אמן ושאלתי אם הוא יכול לקבל אותי למחרת בסטודיו, כי אני רוצה לפתח גוף עבודות", מספרת וינשטוק. "היא אמרה שזה לא עובד ככה, אבל להפתעתנו הוא הסכים. בדיעבד, זה היה רגע מכונן מאחר שהוא פתח עבורי את הדלת ליפן. הוא אפשר לי לעצב מה שאני רוצה תחת ההדרכה שלו".
היא שבה לישראל, ילדה כאן את ליליה וחזרה איתה לטוקיו למכירות נוספות, עד שהחליטו להשתקע בעיר. "הרעיון היה לבוא לפה לשנה שתוקדש ללימודים", היא אומרת על ההחלטה הראשונית להגיע ליפן. "השארתי בארץ את הסטודיו לתכשיטים עם צוות והמשכתי לעצב גם קולקציות חדשות. למדתי הרבה מלאכות מסורתיות – פורושיקי (אריזת בד יפנית), ניירות וואשי, מיזואיקי (קשירות לעטיפת ברכות) – והתאהבתי באיקבנה (סידור פרחים). נרשמתי ללימודים באיקנובו – האגודה המסורתית לאיקבנה ביפן, וכבר שלוש שנים, פעם בשבוע, אני לומדת במקדש בודהיסטי".
9 צפייה בגלריה
"כבר שלוש שנים, פעם בשבוע, אני לומדת במקדש בודהיסטי". מירית וינשטוק
(צילום: פביו מרטינז)
בזמן שיפנים לומדים במשך שמונה שנים איך להכין אטריות סובה, לדוגמה, גם אצל וינשטוק חלחלה ההבנה שכדי ללמוד מלאכות מסורתיות נדרשת תקופת זמן ושהות ביפן. הסיפור הבא מדגים את הפער בין התרבות המערבית ליפנית. "לפני כשנה וחצי, מישהי שלומדת איתי החמיאה לי על סידור הפרחים. עניתי 'תודה רבה' ואם אני יכולה לשאול כמה זמן היא לומדת איקבנה. התשובה שלה הייתה 50 שנה. שבוע לאחר מכן שאלתי את הסנסיי בת כמה היא. 'אצלי היא כמה שנים', הוא ענה, 'אבל היא התחילה בגיל 20'. הלמידה שלה לאורך שנים רבות זה לא רק עניין של תרגול, אלא עניין של למידה והעמקה שבוע אחרי שבוע. תהליך ההעמקה הוא יומיומי".
יפן היא אחד המקומות המאתגרים לחיות בהם מבחינת שפה, מנטליות, כניסה לתוך החברה. באיזה אתגרים נתקלת, כאדם וכמעצבת?
"האתגרים פה באים לידי ביטוי בהרבה מובנים. בחיים אנחנו צוברים ידע, לומדים איך דברים עובדים ומתנהלים לפיהם. כאן הכול אחרת. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי לעשות 'ריפרש' על כל מה שאני יודעת. אנחנו גרות ברובע יפני מסורתי ואין בו בתי ספר בינלאומיים, אז ליליה הולכת לבית ספר יפני ציבורי. היא הזרה היחידה בשכבה שלה והדברים נעשים פה אחרת. לא מזמן, לדוגמה, התחלנו סמסטר חדש ויש תקופת הסתגלות, אז המורה ביקשה לכתוב בכל יום כמה שעות ליליה ישנה, מה היא אכלה לארוחת בוקר, כמה זמן הקדישה לשיעורי בית. אני מרגישה שכל הזמן אני מגלה דברים חדשים על בסיס יומיומי: ממילים יפות ופיוטיות, ועד משהו פרקטי".
זה השפיע גם על אופן החשיבה שלך כמעצבת? למשל, כשאת שוזרת פרחים באיקבנה, האם תהליך היצירה מקרין גם על עיצוב התכשיטים?
"הגישה שלי לחיים השתנתה. זה הרבה יותר עמוק ומחלחל מאשר נקודתית רק בעיצוב. אחד המושגים הבולטים באיקבנה הוא 'מא' – החלל השלילי בין הדברים, הרווח. מא יכול להיות הרגע בין מחיאת הכף, אתנחתא בין הצלילים כדי ליצור מילים. יפני שיוצא להפסקת תה, לוקח כמה דקות של מא. היפנים אומרים שאם יש לך 'בלגן' בראש, זה לא בגלל שיש לך עודף מחשבות, אלא כי אין לך מספיק מא. כשאתה מודע למושג הזה, אתה משתדל להכניס אותו לאורח החיים שלך. גם השפה היפנית עשירה במילים לתיאור רגעים ותחושות. אני בקשר עם אוצר מקומי והוא מסיים כל דוא"ל באמירה כמו 'אני מקווה שמשב הרוח הקיצי שהיה היום חלף על עור פנייך בנעימות'. וברגע שזה נכנס ליומיום, זה משנה את המחשבה ומקרין על העיצוב והיצירה. זה משהו שאני כל הזמן מנסה להעמיק בו".
ההעמקה השתלמה. בשנה שעברה הציגה וינשטוק בתערוכה השנתית לאיקבנה בטוקיו, הזרה היחידה לצד 359 יפנים, ובין היתר עיצוביה החדשים מתכתבים עם אסתטיקה יפנית. "פיתחתי תכשיטים בהשראת ניירות וואשי יפניים", היא אומרת ומציגה בשיחת הזום שמתנהלת מדירתה בטוקיו תליון עשוי נייר מקופל באוריגמי טבול כסף ומצופה זהב. מלאכת יד נוספת שפיתחה הייתה מיזוהיקי (קישוטים עשויים חוטים), שבהשראתה יצרה תכשיטים וסיכות.
"עוד לא פגשתי יפני שזיהה שזה מיזוהיקי, אבל הם מאוד מתלהבים מזה", היא מחייכת מעברו השני של המסך. ב-2021 גם שיתפה פעולה עם חברת גלנפידיך העולמית לטובת עיצוב שרשרת ואריזה להשקת וויסקי שמיושן 26 שנים. וינשטוק עיצבה אריזות פורושיקי שנצבעו והודפסו בעבודת יד בקיוטו במהדורה מוגבלת של 60 יחידות.
9 צפייה בגלריה
"לא הרגשתי נכון להמשיך לעצב בגדים לישראל, כשאני חיה בטוקיו. האמת שאני קצת מתגעגעת"
(צילום: מירית וינשטוק)
בגדים, לעומת זאת, הפסיקה לעצב. "עד המעבר לטוקיו, עוד עיצבתי ומכרתי ברשת רזילי. ההחלטה להפסיק לעצב בגדים נרקמה באופן טבעי עם ההתפתחות המקצועית שלי. הבנתי שזה הסוף של זה מבחינתי, והיום אני מתמקדת בתכשיטים שמאוד מחוברים לאופנה. בעוד הבגדים שווקו בישראל, מותג התכשיטים נמכר בכל העולם. עם ההחלטה לעבור לטוקיו, הייתי עם הפנים החוצה אל העולם ותשוקה גדולה להתפתח כאמנית. החלטתי לעשות הפסקה עם עיצוב הבגדים. לא הרגשתי נכון להמשיך לעצב בגדים לשוק המקומי, כשאני חיה בטוקיו. האמת שאני קצת מתגעגעת, תופרת לעצמי. רק אתמול לבשתי מכנסיים שהכנתי מבד של קימונו. אני אוהבת למצא קימונו יפים, לפרום אותם ולהכין מהם בגדים חדשים, כרגע בעיקר לעצמי. בסופו של דבר, אופנה היא האהבה הראשונה שלי ואני מקבלת כאן הרבה השראה. אולי זה יחזור יום אחד, אבל לא בקונסטלציה של מותג".
