91 שנים מאז שאלוהים ברא את האישה, היא הלכה לעולמה. בריז'יט בארדו – שחקנית וזמרת, סמל מין, אייקון אופנה, פעילה לזכויות בעלי חיים ואחת הנשים המפורסמות ביותר בעולם – מתה בצרפת והיא בת 91. לצד מורשת קולנועית שהותירה, היא השאירה אחריה סגנון אופנתי שזכה לחיקויים אינספור על ידי נשים רבות שרצו לאמץ את המראה המשוחרר שעיצבה בדמותה.
בשנת 1956 התפרסמה בארדו בת ה-22 בסרט השערורייתי "ואלוהים ברא את האישה" של ואדים רוז'ה, בעלה באותם ימים. זה לא היה הסרט הראשון בקריירה שלה, אך הוא ללא ספק זה שהזניק אותה לתודעה העולמית. הסרט גולל את סיפורה של ז'ולייט הארדי, יתומה שהכניסה למיטתה גברים רבים בניסיון לערער את הרוח השמרנית של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. בארדו הציגה דמות משוחררת מינית, חצופה ויצרית, מה שהפך אותה מיד לסמל מין.
אחריו כיכבה בשורה של סרטים חשובים נוספים, ובהם "האמת" (1960) של אנרי-ז'ורז' קלוזו ו"הבוז" (1963) של ז'אן לוק גודאר, עד לפרישתה מקולנוע בשנת 1974 – אך "ואלוהים ברא את האישה" היה ונותר הסרט הבולט ביותר בפילמוגרפיה שלה ונקודת ציון על ציר הזמן של הקולנוע המודרני בזכות דמותה של ז'ולייט הארדי. לאחר שנים של דמויות נשיות מהוגנות בקולנוע ההוליוודי והצרפתי, הציגה בארדו פאם פאטאל סקסית, מתגרה, עצמאית ובעלת תיאבון מיני חסר גבולות.
הסופרת והפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר הכתירה את בארדו בספרה "תסמונת לוליטה" משנת 1959 כ"משחררת האישה הצרפתייה לאחר מלחמת העולם השנייה".
"כשמרלן דיטריך הציגה לראווה את ירכיה עטופות המשי ושרה בקולה הצרוד, היא הטילה קסם... בריז'יט בארדו אינה מטילה קסמים: היא משחקת", כתבה דה בובואר, שקבעה כי את לא נולדת אישה, את נעשית אישה. "גופה לא ניחן בנדיבות המסמלת פסיביות. בגדיה אינם פטיש, וכשהיא מתפשטת, היא אינה חושפת מסתורין כלשהו. היא פשוט מציגה לראווה את גופה, שנמצא כל הזמן בתנועה. היא הולכת, רוקדת, נעה. במשחק הציד, היא הצייד והטרף כאחד. הגברים הם אובייקט עבורה באותה מידה שהיא אובייקט עבורם. וזה בדיוק מה שפוגע בגאווה הגברית".
"אישה משוחררת היא ההפך הגמור מאישה קלה להשגה וקלת דעת", הוסיפה דה בובואר בהתייחסותה למראה של בארדו. "הטבעיות שלה נתפסה כפרוורטית יותר מכל תחכום. בכך שתיעבה תכשיטים, איפור ועקבים גבוהים היא הפכה את עצמה לאלילה. היא הציבה את עצמה במעמד שווה לגברים. היא הכירה בכך שבין גברים לנשים יש רק תשוקה ועונג הדדי. זה בדיוק מה שגרם לה להיראות מסוכנת כל כך בעיני החברה".
17 צפייה בגלריה
"לא הצלחתי לאסוף את השיער שלי במדויק, והיו המון קווצות שהשתלשלו מטה והרגיזו אותי"
(צילום: Keystone/Getty Images)
התפקיד בסרט סלל את דרכה לתודעה כאייקון אופנה. כחלק מחגיגות ה-60 לסרט בשנת 2016, ראה אור הספר Brigitte Bardot: My Life in Fashion (הוצאת Flammarion), שגולל את סיפור חייה בתמונות מאז התגלתה בגיל 15 על ידי עורכת מגזין Elle הצרפתי כרקדנית צעירה בבית ספר למחול בפריז. בפתח הדבר לספר כתבה בארדו על זיכרונותיה מתקופתה כדוגמנית עבור מעצבים כמו פייר קארדן וכריסטיאן דיור, ועל הדרך גם חשפה את הסוד מאחורי תסרוקת השיער האסוף ברישול מוקפד, שהפכה לסמלה המסחרי לאורך השנים ונושאת את השם Choucroute (מצרפתית: כרוב כבוש). "לא הצלחתי לאסוף את השיער שלי במדויק, והיו המון קווצות שהשתלשלו מטה והרגיזו אותי", כתבה בארדו, "חשבתי שזה יהיה רעיון טוב פשוט למסגר איתן את הפנים".
למרות שבחרה לחיות הרחק מאור הזרקורים מאז סוף שנות ה-70, עד יום מותה נחשבה בארדו לאחת מאיקונות הסטייל הבולטות של המאה ה-20 כשדמותה ורוחה נוכחות בצילומי אופנה רבים. ניתן להגדיר את הסטייל שלה בשלוש מילים: אייקוני, על-זמני וייחודי.
כמייצגת מובהקת של אופנת שנות ה-60 וה-70, היא תיווכה בין הקהל הרחב לסגנון האופנתי כפי שהתעצב במגזינים ובתצוגות, בין אם בסרטים שבהם שיחקה או בכתבות ובצילומים שנערכו איתה. בשנות ה-60 היא התלבשה לפי מיטב הטרנדים של התקופה: חצאיות מיני קצרות, סריגים צמודים ושמלות בגזרת A שהחמיאו לגופה הגבעולי. בשנות ה-70 התמלאה המלתחה שלה במכנסי ג'ינס צמודים וחולצות מכופתרות.
המראה הפרוע שיצרה ליווה בהמשך את הקריירה של דוגמניות וכוכבות, שנכנסו לדמותה פעמים רבות בצילומים עם השיער הנפוח, האייליינר השחור והשפתיים הפשוקות לרווחה. לינדה אוונג'ליסטה, קייט מוס, קלאודיה שיפר, אנה אוורס וג'ורג'יה מיי ג'אגר הן רק חלק מהדוגמניות הבינלאומיות שהצטלמו להפקות אופנה א-לה בארדו. השער והפקת האופנה של קייט מוס לווג הבריטי ביוני 2013, למשל, צולמו על ידי פטריק דמרשלייה בהשראתה של בארדו, כולל שיער פזור ומעט מנופח ואייליינר מודגש.
השפעתה על תעשיית האופנה לא הסתכמה, כמובן, רק בשערים למגזינים. האופן שבו התלבשה ברישול מכוון השפיע על מעצבים כמו ולנטינו, ז'אן פול גוטייה, ג'ון גליאנו, ג'רמי סקוט ורבים נוספים. בארדו אף מכרה "רישיונות" לשימוש בדמותה ובשמה, ועד היום יש בארצות הברית קו ג'ינס הנקרא "בריז'יט בארדו".
מותג נוסף שחייב את הצלחתו לשחקנית הצרפתייה הוא רפטו. בארדו, רקדנית בלט בעברה, נהגה לנעול את דגמי החברה ואף הצטלמה עם הנעליים לסרט "ואלוהים ברא את האישה" – מה שהפך את המותג ללהיט עם יציאתו לאקרנים. "המראה שלה שבר את הקודים המוכרים של אופנה באותה תקופה", אמר בעבר ז'אן-מארק גאושר, מנכ"ל רפטו, בריאיון ל-WWD. "בארדו הפכה לסמל עבור נשים עצמאיות".
בשנת 1974, כשמאחוריה קריירה של למעלה מ-20 שנה, 50 סרטים וכמה אלבומים מוזיקליים, החליטה לפרוש מחיי הזוהר. היא הסתגרה בביתה בסן טרופה והתמסרה באופן מוחלט למאבק למען זכויות בעלי חיים. במקביל, הייתה אחראית גם לכמה פליטות פה מביכות בנוגע להומוסקסואלים, מהגרים מוסלמים ופליטים שהגיעו לאירופה. לאורך השנים סירבה להתראיין, וב-2013 נסוגה ברגע האחרון מהשתתפות בסרט על חייה שיצר הדוקומנטריסט הצרפתי דויד טבול (שעשה שני סרטים תיעודיים נהדרים על חייו של איב סן לורן). עברה כאייקון אופנה וסמל מין נשמר כל העת באמצעות מעריציה באינסטגרם, שמזרימים לרשת החברתית מדי יום תמונות עבר מסרטים, הפקות אופנה ומקורות נוספים, אשר השאירו וישאירו אותה צעירה לנצח בזיכרון הקולקטיבי.
