רונית אלקבץ על המסלול בשבוע האופנה תל אביב, 2015

מרונית אלקבץ ועד המחוך: שלושה סרטים אופנתיים בפסטיבל ירושלים

סרט תיעודי חדש צולל לארון הבגדים ולסגנון הייחודי של השחקנית הישראלית המנוחה, בעוד שני סרטים עלילתיים מציגים איך משפיע הלבוש על מעמד חברתי בעבר ובהווה

פורסם: 20.07.22, 10:47
מחר (חמישי) בערב ייפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים בהקרנה חגיגית של הסרט "משולש העצבות", הזוכה הגדול של פסטיבל קאן, על מסך בבריכת הסולטן. כמדי שנה, אפשר למצוא בתוכנייה (מנהל אמנותי: אלעד סמורזיק) התייחסויות לסרטי אופנה חדשים. הפעם אלו סרט תיעודי אחד ושני סרטים עלילתיים בעלי אוריינטציה אופנתית. בעבר, לדוגמה, הוצגו בפסטיבל בהקרנות מיוחדות הסרטים "דיור ואני" ו"הלסטון" של הבמאי האמריקני פרדריק צ'אנג.
למרות שפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים עשירים בסרטים דוקומנטריים על מעצבי אופנה, תופעות אופנה שחצו את גבולות התחום, תעשיית האופנה והשפעתה על משבר האקלים, ועוד – רק מעטים מגיעים לפסטיבלים בישראל. זוהי עדות ליחס המעט מתנשא שלו זוכה האופנה; יחס שלו זכו בעבר תערוכות אופנה במוזיאונים, עד שבמאי 2011 נפתחה הרטרוספקטיבה שהוקדשה למעצב אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק והפכה את תערוכות האופנה לבלוק-באסטר שכל מוזיאון רוצה לארח, גם בישראל. עד שהמצב ישתנה, שלוש המלצות צפייה אופנתיות בפסטיבל.

ז'ה טם, רונית אלקבץ

זהו סרט שמתחיל בשחור ומסתיים בלבן. "שחור זה הצבע שלי", מודה בסרט השחקנית המנוחה רונית אלקבץ וממשיכה לפרט את מעלותיו תוך תיאור ארון הבגדים שלה, שחור כולו. "אני אוהבת שחור מאוד. ואני אוהבת בשכבות גם: שחור על שחור על שחור על שחור על שחור. ואז להוסיף שחור. הכול טוב, אני חשה את עצמי מאוד בהירה מבפנים, מאוד חשופה. פשוט השחור זה בית". רגע לפני כתוביות הסיום, כשהיא נולדת מתוך הים לבושה שחורים בצילום יפהפה ואפל, כשהסוף אולי כבר ידוע, רונית אלקבץ גילתה את הצבע הלבן. "בחיים לא הייתי מדמיינת את עצמי למשל בלבן. אבל, קצת אני מכניסה בזמן האחרון איזה..."
8 צפייה בגלריה
רונית ושלומי אלקבץ בטקס גלובוס הזהב, 2015
רונית ושלומי אלקבץ בטקס גלובוס הזהב, 2015
"שחור זה הצבע שלי". רונית ושלומי אלקבץ בטקס גלובוס הזהב, 2015
(צילום: Getty Images)

בין השחור ללבן, "ז'ה טם, רונית אלקבץ" מתגלה כסרט צבעוני, פסיפס ארכיוני אופנתי של השחקנית שהלכה לעולמה באפריל 2016. שם הסרט הוא כשם תערוכת הרטרוספקטיבה שנערכה לה בשנת 2017 במוזיאון העיצוב חולון (אוצרת: יערה קידר), שהסרט מלווה את תהליך הקמתה. את הסרט ביימה מורן איפרגן, שחתומה על הסרט מעורר המחשבה "הקיר" (זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בדוקאביב 2017), והשפה הקולנועית שלה מתגלה גם כאן בחוזקתה: ווייס-אובר על רקע דימויים המרכיבים את דמותה הייחודית של אלקבץ באמצעות רגעים, מחשבות, אנקדוטות והרבה בגדים. כמו ב"הקיר", גם כאן זהו מסע בין האישי לציבורי, בין הפרטי לפוליטי של שתי נשים מזרחיות.
8 צפייה בגלריה
"ז'ה טם רונית אלקבץ"
"ז'ה טם רונית אלקבץ"
מתוך הסרט "ז'ה טם, רונית אלקבץ"
(צילום: מירי דוידוביץ)

היסטורית, "ז'ה טם, רונית אלקבץ" הוא הסרט הדוקומנטרי השני על אופנה ישראלית. הראשון היה "סיפורי בדים" של עמוס גוטמן משנת 1978. מאז ועד היום נוצרו סדרות תיעודיות על אופנה ישראלית ("צו האופנה" ו"סיפורי בדים"), כמו גם סרטוני וידיאו המתעדים תהליכים או סרט תיעודי על רות דיין עם התייחסות קצרה למשכית. הבחירה להקדיש סרט שלם על אופנה במקרה של אלקבץ, מהמתלבשות המקצועניות שהיו כאן, ראויה. יש לקוות כי היא תעודד את פריחתו של התחום הדל בארץ בהשוואה ליבול הרב מעבר לים (הסרט יוקרן בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל ובהמשך ישודר ב-HOT8).
8 צפייה בגלריה
רונית אלקבץ בפסטיבל קולנוע בצרפת, 2008
רונית אלקבץ בפסטיבל קולנוע בצרפת, 2008
רונית אלקבץ על השטיח האדום, 2008
(צילום: Getty Images)

המשיכה של אלקבץ לאופנה הייתה שם מילדות, כפי שמספרת בסרט אימהּ, בזמן שהיא מעלעלת בתמונות מתוך האלבום הפרטי. בהמשך תהיה זו אלקבץ עצמה שתדבר על משיכתה לבגדים, ועל העיצובים המופרכים לעיתים שהייתה תופרת לעצמה כנערה בקריית ים. "אני הייתי היחידה שהתלבשה עד הסוף", היא אומרת בכנות האופיינית לה.
יותר מהכול, זהו סרט מסע: בין זמנים, בין ארונות בגדים, בין בני משפחה וחברים של אלקבץ לקולגות ולמעצבים שעבדו איתה; בין תצוגות אופנה בהשתתפותה בסוף שנות ה-80 לדמויות האניגמטיות שגילמה בסרטיה הראשונים בתחילת שנות ה-90 ("צלקת", "אדי קינג"); בין הדמויות הנשיות שבראה אלקבץ על המסך, לפעמים נשים קשות יום, להופעותיה הזוהרות על השטיח האדום. אבל זהו גם סרט על בגדים, מיומנות הלבישה, תשוקה, מעמד, זרות, הגירה ושורשים.
8 צפייה בגלריה
"ז'ה טם רונית אלקבץ"
"ז'ה טם רונית אלקבץ"
מתוך הסרט "ז'ה טם, רונית אלקבץ"
(צילום: מירי דוידוביץ)

הקטעים המלווים את פתיחת התערוכה נראים במרחק של חמש שנים פחות מעניינים. ייתכן כי אם היה יוצא מוקדם יותר בסמוך לתערוכה, זה היה מעניק כוח לסרט ולתערוכה גם יחד. ובכל זאת, מדובר בסרט חובה לחובבי אופנה וקולנוע. כפי שהבינה אלקבץ כבר בצעירותה, אופנה היא לא רק בגד – היא דרך להביע את עצמך כלפי חוץ, מול העולם. ואף אחת אחרת לא עשתה זאת כמותה.

קורסאז'

סרטה של הבמאית מארי קרויצר נפתח במחוך – אותו פריט לבוש, או מכשיר עינויים, שנשים רבות נדרשו ללבוש עד תחילת המאה ה-20. הסרט התקופתי עוקב אחר התבגרותה והתעצבות דמותה המרדנית של קיסרית אוסטריה אליזבת (שנודעה בכינוי "סיסי") בסביבה גברית ורעילה. בדומה לסרטים תקופתיים אחרים, גם ב"קורסאז'" הלבוש הוא שחקן משמעותי. לאורך כל הסרט, כשהוא כמו פוצע פריים אחר פריים את מסך הבד, אנו חוזים באופן שבו אליזבת מתייחסת לשינויי הגיל וההתבגרות דרך לבושה: מהמחוך שכבר אינו צמוד כבעבר ועד לקמטים המופיעים בפניה.
8 צפייה בגלריה
"קורסאז'"
"קורסאז'"
הלבוש הוא שחקן משמעותי. "קורסאז'"
(צילום: Felix Vratny)

בכמה סצנות אנו רואים את בת הלוויה של הקיסרית מנסה, ללא הצלחה, להדק את רצועות המחוך כדי ליצור טורסו צר יותר, תוך מעקב מספרי אחר היקף המותניים של אליזבת, עד לבחירתה להשתחרר מהמחוך. התבגרותה לאורך הסרט באה לידי ביטוי גם באופן שבו בחרו קרויצר ומעצבת התלבושות מוניקה בטינגר להסתיר את פניה בכיסויי עיניים רחבים מתחרה, אשר יצרו לה מראה מסתורי מחד, אך מאידך מעלים שאלות על האופן שבו נשים מקבלות את תהליך הזדקנות פניהן, שנים לפני שהחלו להזריק בוטוקס. השחקנית ויקי קרייפס ("חוטים נסתרים", "האי של ברגמן"), שיזמה את הפרויקט, זכתה על התצוגה המהפנטת שלה בפרס השחקנית במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון.
(הצצה ל"קורסאז'")

משולש העצבות

סרטו החדש והמדובר של במאי הקולנוע השבדי רובן אוסטלונד (שיגיע להקרנה הירושלמית, בעוד הסרט גם יוקרן בבתי הקולנוע לב) הוא סאטירה על האלפיון העליון, על משפיענים ועל משפיעניות רשת ועל פערי מעמדות. במרכז העלילה של "משולש העצבות" ניצבים דוגמנית מצליחה ודוגמן מצליח פחות (עדות להיררכיה בעולם הדוגמנות, שבו נשים מרוויחות יותר מגברים), המנהלים קשר שנע בין הרומנטי לאינטרסנטי. השניים יוצאים לשיט על ספינת תענוגות שהייתה שייכת לאיל הספנות היווני אריסטוטלס אונאסיס, שמאוכלסת בתיירים עשירים עם יחס פטרוני לעובדי הספינה. לאורך הסרט מציב אוסטלונד ביקורת על העולם החומרני שניבט מתוך הרשתות החברתיות, שם אתה נמדד במותגי-על, ארוחות פאר ולייקים. אנחנו יכולים לחשוב על כמה משפיעניות רשת מקומיות שחייבות לצפות בסרט, שיציב בפניהן תמונת ראי אמינה.
8 צפייה בגלריה
"משולש העצבות"
"משולש העצבות"
"משולש העצבות"
(צילום: Triangle-of-Sadness_Fredrik-Wenzel_©Plattform-Produktion)

(הצצה ל"משולש העצבות")

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.