מעצבי האופנה דורון אשכנזי ועינב בן דוד, מורה ותלמידה לשעבר, השיקו העונה יחד קולקציית קפסולה של 19 חולצות שעברו מיחדוש (אפ-סייקלינג), אחד מערכי הקיימות הפופולריים בשנים האחרונות. מודל העבודה בין מנטור לפרוטז'ה (בן חסות) מוכר בעולם – מעצבת האופנה היפנית ריי קוואקובו ובן החסות ג'וניה ווטנבה, לדוגמה. בישראל הוא נדיר למדי – שילוב בין אספירציות עיצוביות גרנדיוזיות של בוגרים טריים שמתפתים לפתוח מותג בטרם צברו ניסיון, לבין חוסר רצון של מעצבים ותיקים לטפח דור מעצבים חדש ולהעביר ידע, מיומנויות וביטחון.
אשכנזי, שלמד אמנות וחייטות באיטליה לפני שפתח את בית האופנה הנושא את שמו ב-1989, עבר תהליך דומה. הסטודיו הראשון שלו ברחוב נג'ארה בכרם התימנים בתל אביב היה ממוקם קומה אחת מעל החייט הנודע חיים מזרחי. "הוא היה יושב בפטיו על כיסא, לבוש גופייה לבנה, ותופר ז'קטים לראשי ערים ולשרים בממשלה בחוט ומחט. הייתי יושב לידו ורואה איך הוא גוזר ותופר", נזכר אשכנזי, "זו העברת ידע עצומה שעוברת מדור לדור. עינב נחשפת בסטודיו לא רק לתהליך העיצוב, אלא גם לבניית קולקציה, עבודה עם לקוחות פרטיים, לוגיסטיקה, כמויות ועבודה עם בעלי מקצוע".
"אחת הסיבות שהמנטורינג הזה לא קורה, היא כי הרבה מעצבים היום לא עובדים כמו דורון", מפרגנת בן דוד, סטודנטית לשעבר של אשכנזי במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. "דורון הוא מעצב, אבל גם לא חושש מלהיות 'פועל'. הוא מגיע מדי בוקר בשבע לסטודיו ועושה את הדברים בעצמו. אני כמעט לא מכירה מעצבים ותיקים שעושים את הגזרות בעצמם. הם יושבים ליד תדמיתן שמוציא להם גזרות ועושה הכול או דרך מחשב. כאן יש לי אפשרות ללמוד את הקראפט האמיתי".
יחד הם חתומים על קולקציית קפסולה מקורית שצפויה להמשיך ולהתפתח בעונות הבאות. הקולקציה מורכבת ממיחדוש של פריטים ישנים באוסף שלא יצאו למכירה, בעיקר חולצות לבנות – הראשונות לחטוף כתם ממדידה בחנות. חלק מהחולצות חזרו מייצור עם פגם קל, אחרות הן סאמפלים שמראש לא יועדו למכירה.
האוסף שהתגבש איפשר לשניים לפרק ולחבר את הפריטים מחדש בשילוב חומרים ארכיוניים שנאספו בסטודיו, לרבות טקסטילים שהגיעו מלקוחות פרטיים שתפרו בסטודיו בגדי חתנים, כמו ליבית תחרה שנותרה ממערכת לבוש שנתפרה לחתן ואשר הייתה שייכת לסבתו מספרד.
תהליך העבודה, שהחל בסטודיו באופן ספונטני, התגבש לקולקציה של פריטים שכל אחד מהם יחיד במינו. אין שניים זהים. על הקולבים תלויות חולצות לבנות ומגוון Over Shirts שעברו "טיפול" בשלל טכניקות: מרקמה ועד תפירה ששילבה בין כמה בדים שפורקו וחוברו מחדש. בחלק מהמקרים נדרשה התאמה מדויקת. "היו חולצות עם כתמים בנקודות ספציפיות, אז נדרשנו ליצור פאצ'ים שכיסו על הכתמים, וכך נוצרה דוגמה חדשה שהופיעה על הבגד", מספרת בן דוד.
8 צפייה בגלריה
בן דוד: "מקווה שאמשיך בעיצוב אופנת גברים, ואצור בגדי קז'ואל איכותיים מבדים טובים"
(צילום: עידן ארד)
המשיכה של בן דוד לאופנת גברים בלטה כבר בקולקציית הגמר שלה "כאבי גדילה", שהציגה פן ילדי וצבעוני. "הרגשתי שבתחום הגברים יש לי יותר מקום לחדש", היא משתפת. בחירתה להמשיך בתחום מפתיעה, מאחר שסטודנטים רבים הבוחרים להציג בגדי גברים בפרויקט הגמר זונחים את התחום עם סיום הלימודים ועוברים לאופנת נשים או מתפרנסים מעיצוב שמלות כלה.
"אני מקווה שאמשיך בעיצוב אופנת גברים, ואצור בגדי קז'ואל איכותיים מבדים טובים. לצערי, אין המון גברים בישראל שיהיו מוכנים להשקיע במוצר כזה. אני מקווה להצליח ולא לוותר. במהלך העבודה על פרויקט הגמר ניסיתי לעשות בגדי גברים מסחריים", מספרת בן דוד, "דורון, שהיה המנחה הטכני שלי, אמר לי: 'כל החיים תוכלי לעצב מסחרי, עופי על עצמך'. ואימצתי את העצה הזאת".
"תוציאי מהלקסיקון את המילה לוותר, רק התחלת", מחזק המנטור בעל הניסיון, "אני אומר לכל סטודנט: 'אקדמיה זה מקום להיכשל בו'. פרויקט גמר נחמד לא זוכרים – את הכישלון, זוכרים. זה המקום לעצב קולקציה ללא מעצורים, ללכת עם הפנטזיה שלך. ביום שתתחיל לעצב ללקוחות – יש מגבלות מסחריות. כשסיימתי ללמוד, קיבלתי רק מחמאות על קולקציית הביכורים שלי, אבל אף אחד לא קנה אותה. כמעצב – בסופו של דבר אתה רוצה למכור, לא רק לקבל מחמאות".
