ארובות השמיים מעל ונציה נפתחו בשבוע שעבר בהפתעה יותר מפעם אחת, שוטפות את התעלות ואת הרחובות הצרים בגשם זלעפות. בהתחשב בעובדה שהגשם הצליח לעורר מעט צינה והכניס אוויר לנשימה בעומס החום והלחות, גם מי שהגיע לעיר בעיצומו של אוגוסט התקשה להתלונן. למעשה, נדמה היה שהגשם הוסיף שכבה נוספת לתפאורה הוונציאנית ולתחושה שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו השתנה. בכל זאת, גשם בלתי פוסק בחודש אוגוסט?
הצצה לתערוכה "המחאה האמיתית היחידה היא יופי"
(צילום: איתי יעקב)
זה לא מנע מעשרות אנשים להתקבץ בשעת בוקר מאוחרת בכניסה לפונדציונה דריס ואן נוטן שעל גדות התעלה הגדולה בעיר, באחת מהתערוכות המדוברות שהוצגו לצד הביאנלה לאמנות בוונציה. תערוכת הביכורים במוזיאון החדש של המעצב הבלגי, The Only True Protest Is Beauty ("המחאה האמיתית היחידה היא יופי"), שנפתחה באפריל האחרון (נעילה: 4 באוקטובר, אוצרים: דריס ואן נוטן, חירט ברלוט), בוחנת את היופי ככוח של פרובוקציה, התבוננות ושינוי.
עיצוב מקולקציית סתיו-חורף 2020 של קום דה גרסון לצד כיסא של וונדי אנדרו
(צילום: Matteo de Mayda)
שמה של התערוכה לקוח משורה של הזמר והאקטיביסט האמריקאי פיל אוקס, ששיריו הפכו להמנוני מחאה בשנות ה-60. אלא שזו אינה תערוכה על יופי במובן הדקורטיבי והקלאסי של המילה. בתקופה שבה יופי נתפס לא פעם כמותרות או כקישוט – ואן נוטן מבקש להזכיר שהוא יכול להיות גם עמדה, אולי אפילו מחאה, ולהציע מבט ביקורתי על המציאות סביבנו באמצעות התבוננות ביופי, אשר בדרכה גם חושפת לא מעט כיעור.
עיצוב של איהאם חסן במוזיאון דריס ואן נוטן בוונציה
(צילום: איתי יעקב)
כזו, לדוגמה, היא הקולקציה המדוברת והיפהפייה של המעצב הפלסטיני הצעיר איהאם חסן, שכמה עבודות שלו פזורות בשתי הקומות של המוזיאון. חסן, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בסנטרל סנט מרטינס, חי ופועל על קו רמאללה-לונדון. הוא הושפע עמוקות מההתבגרות בגדה המערבית ומשתמש באופנה כדי לעסוק בזהות, בזיכרון ובשאלות של כוח ושייכות.
עיצוב מקולקציית אביב-קיץ 2024 של קום דה גרסון
(צילום: Matteo de Mayda)
חסן מפרק, מרכיב ומעצב מחדש טקסטילים מסורתיים, לרבות רקמה פלסטינית, ומשלב אותם עם חומרים עכשוויים, מבנים פיסוליים וצלליות מונומנטליות, שמזכירות את אלה של ריי קוואקובו לקום דה גרסון. לא בכדי, העבודות של שני המעצבים הוצגו זו לצד זו באופן שיצר דיאלוג עיצובי בין רמאללה לטוקיו. אחת מהשמלות הבולטות בתערוכה נוצרה בהשראת אריג מסורתי מעזה על ידי שמונה נשים פלסטיניות מכפרים בגדה המערבית.
מפגש מפתיע עם מיכאלה ברקו
הפונדציונה החדש נמצא במרחק הליכה ממוזיאונים בולטים של בתי אופנה אחרים, כמו אלה של קבוצת קרינג (אוסף פינו) ופראדה (שמציג בימים אלו תערוכה מצוינת ומשותפת של האמנים האמריקאים ריצ'רד פרינס וארתור ג'אפה). ואן נוטן התמקם בפלאצו פיזאני מורטה ההיסטורי, מבנה מהמאה ה-15 שעוצב מחדש לאורך השנים, ובו חללים מפוארים, תקרות מעוטרות וציורי קיר המדגימים פאר ונציאני.
צילום של סטיבן שירר לצד ציור מהמאה ה-18
(צילום: Matteo de Mayda)
ואן נוטן בחר שלא לייצר חלל ניטרלי לתערוכה, אלא להפוך את הארמון עצמו לחלק בלתי נפרד ממנה. כבר בקומת הכניסה, הופכת תקרה המציגה את "ניצחון האור על החושך" של גוארנה לחופה שמתחתיה מתנהל דיאלוג בין תצלומיו העכשוויים של סטיבן שירר לשמלות ערב של ריי קוואקובו מקום דה גרסון וכריסטיאן לקרואה, שרוב העבודות בתערוכה שייכות להם.
יצירה של מישה קהאן במוזיאון
(צילום: Matteo de Mayda)
יצירותיו של לקרואה, לדוגמה, שאינו פעיל כמעצב אופנה כמעט שני עשורים (כיום הוא מעצב תלבושות למחול), חושפות עושר טקסטילי משגע שמזכיר את חשיבותו כמעצב בדפי ההיסטוריה. 15 השמלות הפרושות על שתי קומות התערוכה, מציגות את הבנייה השכבתית של עבודתו. המבקרים הישראלים במקום ודאי ישמחו לפגוש ז'קט קטיפה שחור מעוטר צלב באבני חן, ולצידו את תמונתה של הדוגמנית מיכאלה ברקו, שלבשה אותו בצילום השער בכיכובה למגזין ווג אמריקה בנובמבר 1988 – שער הביכורים של אנה ווינטור כעורכת המגזין, שנחשב לרגע מכונן בקריירה של שתיהן.
מוצגת במוזיאון: מיכאלה ברקו לובשת לקרואה על שער מגזין ווג ב-1988
(צילום: איתי יעקב)
לאורך ולרוחב שתי קומות המוזיאון, מתגלה מערכת של קשרים וניגודים בין העבודות. אלו אינן מסודרות לפי קטגוריות מסורתיות או מוצבות באופן סטרילי, אלא כחלק אינטגרלי מהבית עצמו. ציורי הפרסקו המפוארים שעל קירות הארמון, המציגים סצנות של סעודות וחיי חברה, מנהלים שיחה עם הצורות האורגניות והחומריות בעבודות הקרמיקה של קאורי קוריהארה, ואוסף כלי הזכוכית ההיסטורי של משפחת פיזאני מורטה נפגש עם העבודות העכשוויות של אלכסנדר קירקבי וריטסו מישימה.
צילום של סטיבן שירר לצד ציור מהמאה ה-17
(צילום: Matteo de Mayda)
יצירה של קאורי קוריהארה
(צילום: Matteo de Mayda)
הפרק החדש של דריס ואן נוטן
ואן נוטן (68), יליד אנטוורפן, הוא אחד המעצבים המזוהים ביותר עם "שישיית אנטוורפן" ועם דור המעצבים הבלגי שהפך את האופנה האירופאית של שנות ה-80 וה-90 למרחב אינטלקטואלי ואישי. בימים אלו גם מוצגת במוזיאון לאופנה באנטוורפן (MoMu) תערוכה ראשונה מקיפה על עבודותיהם של השישה, ביניהם המעצבים וולטר ואן בירנדונק, דירק ביקמברג ואן דמולמסטר.
בנה שפה ייחודית שהתבססה על מפגשים בלתי צפויים. דריס ואן נוטן
(צילום: Camilla Glorioso)
מאז הקים את בית האופנה הנושא את שמו ב-1986, בנה ואן נוטן שפה ייחודית שהתבססה על מפגשים בלתי צפויים: בין מזרח למערב, עבר להווה, הדפסים, מלאכת יד ובגדים שנראו לעיתים כמו יצירות אמנות לבישות. ב-2024 הודיע על פרישתו מתפקיד המנהל הקריאטיבי של בית האופנה לאחר כמעט 40 שנה.
נברשת של אלכסנדר קירקבי במוזיאון
(צילום: Matteo de Mayda)
בתוך כך, חשוב לציין כי התערוכה אינה מתמקדת במורשת האישית או בארכיון בית האופנה של ואן נוטן (ויעידו על כך הפריטים האופנתיים המוצגים, אשר הקשר בינם לבין האסתטיקה שלו כמעצב קלוש). בחדרי הפלאצו הוונציאני, מנסח עכשיו ואן נוטן פרק חדש בחייו: לא עוד מעצב אופנה שמבקש להכתיב כיצד נתלבש בעתיד, אלא פטרון אמנות שמזמין אמנים להציג את עבודתם ולהראות לנו כיצד הם רואים את העולם.
יצירה של אן קרינגטון במוזיאון
(צילום: Matteo de Mayda)
