בספטמבר 2022 הפכה מהסא (ג'ינה) אמיני, צעירה איראנית בת 22, לסמל המאבק נגד חוקי הצניעות באיראן. אמיני מתה לאחר שנעצרה ועונתה בידי "משטרת המוסר" בטענה שלא עטתה את כיסוי הראש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי. מותה הצית גל מחאה חסר תקדים ברחבי המדינה ובעולם כולו תחת הסיסמה "אישה, חיים, חירות", שבמהלכו הסירו אלפי נשים את החיג'אב בפומבי, גזרו את שיערן והפכו את כיסוי הראש מסמל של כפייה דתית לסמל של התנגדות למשטר.
שנה לאחר מכן החלה רומי קלמארו (27) את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. אחד התרגילים הראשונים שקיבלה בשנה הראשונה היה להגדיר באמצעים גרפיים את "איראן". המילה "איראן" בשיח הישראלי אינה מגדירה מדינה, אלא איום גדול שהממשלה מפמפמת לנו שנים רבות, לרבות חשש קיומי מגרעין איראני. יותר מאשר "איראן" מגדירה את האויב מבחוץ – היא מגדירה מיהי ישראל.
"אני חושבת שאנחנו צריכים להתעורר ולפקוח עיניים כלפי כל מה שקורה כאן"
(צילום: יובל אורבך)
מחאת החיג'אב שחצתה את גבולות איראן פגשה את קלמארו באופן טבעי. "לא עניין אותי הגרעין האיראני, אלא זכויות הנשים. זאת נקודה שסקרנה והפחידה אותי", היא מספרת בריאיון ל-ynet, "בדיעבד, עשיתי משהו מאוד פרובוקטיבי – דימוי של אישה שתלויה מהשיער לבושה צ'אדור, כיסוי הגוף והראש. רציתי להביע מחאה שקטה אך חזקה נגד המשטר האיראני, שתבטא את הרגשות של כל אישה ביחס לזכויות הנשים במדינה".
Under, פרויקט הגמר של קלמארו שמוצג בתערוכת הבוגרים של מחזור 2026 (קמפוס בצלאל, ירושלים; מ-24 ביולי עד 6 באוגוסט), ממשיך את עיסוקה במתח שבין כיסוי והסתרה של הגוף הנשי עם שש מטפחות ראש שמתרגמות דאטה לאובייקט עיצובי. נקודת המוצא שלה הייתה המחאה באיראן, וחברות שטוותה עם נשים איראניות בזמן חילופי סטודנטים בגרמניה שעשתה בשנה ג' ללימודים.
רומי קלמארו. "האם אני, כאישה ישראלית יהודייה, בכלל יכולה לעסוק בנושא?"
(צילום: באדיבות רומי קלמארו)
הפרויקט מבוסס על שיחות עומק עם שש נשים איראניות גולות (שתי יהודיות החיות בישראל, ארבע מוסלמיות החיות בגרמניה) בגילאי 54-24, שחוו תקופות שונות בהיסטוריה של איראן. חלקן גדלו לפני המהפכה האסלאמית של 1979, אחרות תחת המשטר שהוקם בעקבותיה. העדויות חושפות פערים משמעותיים בין הדורות, במיוחד בכל הנוגע ליחסן לקהילה, לחירות האישית ולמידת השליטה שחשו על גופן.
"למרות שכולן לא חיות באיראן – המשפחות שלהן חיות שם והזהות האיראנית שלהן מאוד חזקה", מסבירה קלמארו, "בשיחות שניהלתי איתן רציתי לשמוע על החיים שלהן. הרבה סיפרו על חוויות הילדות שלהן, לצד חוויות של אלימות מול המשטר. חלק עזבו כבר ב-1979, חלק בשני העשורים האחרונים".
"כל אחת תלבש מה שהיא רוצה, וגם את המטפחות האלה שיצרתי, אפשר ללבוש בכל דרך שאת רוצה"
(צילום: יובל אורבך)
אני מניח שהגישה של אלה שגלו מאיראן ביקורתית כלפי המשטר, בעוד ייתכן שנשים איראניות שחיות באיראן תומכות במשטר. בכלל, דרך העיניים המערביות שלנו אנו לרוב מבקרים את הפטריארכיה, את אלה שנדרשות ללבוש צנוע. אבל אם תדברי עם נשים יהודיות ומוסלמיות דתיות שבוחרות לכסות את הראש והגוף, תגלי שחלקן עושות זאת מרצונן החופשי, לרבות עמדה שהן לא רוצות להיות חשופות אל מול העין הגברית. השאלה שלי היא האם המחקר הזה הוא אובייקטיבי או מגיע רק מפרשנות של אותן נשים?
"זאת שאלה שמאוד העסיקה אותי: האם אני, כאישה ישראלית יהודייה, בכלל יכולה לעסוק בנושא? המורכבות עלתה גם בשיחות עם הנשים. החברה שלי מגרמניה היא מוסלמית דתייה, שמתנגדת למשטר אבל לא לכיסוי ראש. הפרויקט שלי הוא לא נגד חיג'אב או כל כיסוי ראש אחר. כל אחת תלבש מה שהיא רוצה, וגם את המטפחות האלה שיצרתי, אפשר ללבוש בכל דרך שאת רוצה".
איך הן הגיבו אלייך בתור אישה ישראלית, יהודייה וחילונית?
"נתקלתי בחוסר רצון בשיח, חלק גם פחדו להיחשף ולשתף פעולה מחשש שהמשטר יגלה. עם זאת, כל מי שראיינתי שיתפה פעולה וממש-ממש אהבה את ההתעסקות שלי בנושא, וראתה בזה מהלך שמחבר בין העמים".
פרויקט הגמר Under של רומי קלמארו
(צילום: יובל אורבך)
דיברתן על המלחמה בין שתי המדינות?
"שאלתי את החברה שלי אם היא חושבת שהעם האיראני רוצה במלחמה, כי בתקשורת הישראלית מדווחים שהם רוצים את זה כחלק מההפיכה במדינה. היא ענתה שלא. שממש לא. אנשים נהרגו, בתים נהרסו, והם היו מעדיפים שלא תהיה מלחמה".
כל סיפור הפך למטפחת
את הסיפורים האישיים תרגמה קלמארו למערכת חזותית של סימנים וקודים, שהפכה לסדרת מטפחות אישיות וצבעוניות בגודל של 70 על 180 סנטימטרים – גודלו של חיג'אב מלבני הנפוץ בשוק. המטפחות משמשות כמרחב לדאטה שאספה: רשתות שמסמלות את הקשר לקהילה, צורות שונות שמבטאות רגשות, ומבנה דמוי מניפה אשר ממחיש את תחושת השליטה או היעדרה על הגוף.
"הפרויקט שלי הוא לא נגד חיג'אב או כל כיסוי ראש אחר"
(צילום: יובל אורבך)
כל מטפחת מייצגת את סיפורה של אישה אחת, כאשר הפרטים האישיים מקודדים באמצעות טיפוגרפיה, ואילו שכבת הקהילה מבוססת על בחירה מתוך רשתות ומודולים חזותיים שלקחו השראה ממגילות איראניות עתיקות מהמאות ה-15 וה-16. המראה של המטפחות מזכיר סגנון רטרו גיאומטרי משנות ה-70, מהסוג שכיכב על טקסטיל לווילונות, מצעים ובדים לשמלות.
תהליך עיצוב מטפחת בפרויקט הגמר של רומי קלמארו
(צילום: יובל אורבך)
"אני מרגישה דברים דומים כאישה בישראל"
הפרויקט של קלמארו אומנם מפנה את המבט לעבר איראן, אבל הוא מהדהד גם תהליכי הקצנה דתית בישראל. בחודשים האחרונים קידמה הממשלה בארץ יוזמות חקיקה ומהלכים ציבוריים המעוררים דיון סביב גבולות דת ומדינה, שבהם הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, יוזמות הנוגעות לאופי התפילה וההתנהלות במקומות קדושים כמו הכותל המערבי, וכן דיונים סביב סוגיות כמו גיוס חרדים והפרדה מגדרית באקדמיה.
אף שהמציאות בישראל שונה באופן מהותי מזו של איראן, בשני המקרים עולה אותה שאלה עקרונית: מי קובע את היחסים בין גוף, לבוש וזהות: הפרט או הממסד? כך, אפילו פריט תמים למראה כמו "מטפחת" או קריאה של מפורסמות "לקחת על עצמך צניעות פעם בשבוע" – הופכים לכלי של פיקוח ושליטה, שבאמצעותו מתנהל מאבק רחב יותר על כוח, שייכות והגדרת מקומן של נשים בחברה.
"הרבה סיפרו על חוויות הילדות שלהן, לצד חוויות של אלימות מול המשטר"
(צילום: יובל אורבך)
"לאור התקופה האחרונה בארץ והחוקים שעוברים, אני מרגישה דברים דומים כאישה בישראל", מודה קלמארו, "אני חושבת שאנחנו צריכים להתעורר ולפקוח עיניים כלפי כל מה שקורה כאן. לאט-לאט ובצעדים קטנים, קורים דברים שעלולים לערער את המרחב הציבורי ואת הזכות של נשים להיות שוות זכויות לגברים.
"אני רואה את זה משני הצדדים, כי לא מזמן הפשיטו חברות כנסת יהודיות דתיות מכיסוי הראש שלהן במחאה, וזה גם לא בסדר בעיניי. העיסוק בלבוש של האישה ובנראות שלה במרחב הציבורי הוא לא של אף אחד חוץ משלה. היא זו שצריכה לשלוט על היכולת שלה ללבוש איך ומה שהיא רוצה".
