תערוכת האופנה Catwalk: The Art of the Fashion Show ("מסלול: אמנות תצוגות האופנה". נעילה: 17 בינואר 2027), שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון ויקטוריה ואלברט שבעיר דנדי בסקוטלנד, מוקדשת לתצוגות אופנה – תחום שעבר במאה השנים האחרונות מהפכה גדולה: החל בהצגת הבגדים ללקוחות ועד הכוריאוגרפיה של דוגמניות על המסלול, מתצוגות סלון אינטימיות בפריז ועד ספקטקלים מרהיבים המוקרנים ישירות למיליוני צופים בעולם בו-זמנית.
התערוכה, שהוצגה עד לאחרונה במוזיאון ויטרה לעיצוב בגרמניה ועכשיו עושה את הבכורה הבריטית, מאגדת דוגמאות מכוננות מבתי אופנה מובילים כמו אלכסנדר מקווין, פראדה, מייזון מרג'יאלה, חוסיין שאלאיין, פאקו רבאן, בלנסיאגה, דיור, יוז'י יאממוטו ואחרים, תוך בחינת ההיסטוריה והמשמעות התרבותית של המסלול כזירה שבה מוצגים הבגדים.
18 צפייה בגלריה
לוסיה פיירפול לובשת עיצוב של צ'ארלס ג'פרי בתערוכה "מסלול: אמנות תצוגות האופנה"
(צילום: Barrington Reeves)
התערוכה מפגישה את המבקרים עם רגעים מכוננים, כמו תצוגת האופנה האייקונית של מקווין לעונת אביב-קיץ 1999, כשזוג רובוטים התיזו צבע על שמלת הקוקטייל הלבנה של הדוגמנית שלום הארלו, במה שנראה כמו מפגש ארוטי בין אדם למכונה. תצוגות בלתי נשכחות נוספות שמופיעות בתערוכה הן התצוגה של פנדי בחומה הגדולה בסין, ושיגור הרקטה המדומה של שאנל.
(תצוגת אביב-קיץ 1999 של אלכסנדר מקווין)
(התצוגה של פנדי בחומה הגדולה בסין)
(שיגור הרקטה המדומה בתצוגה של שאנל)
דוגמניות במקום בובות
ההיסטוריה של תצוגות האופנה מתחילה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם המעצב הבריטי- צרפתי צ'ארלס פרדריק וורת', שנחשב לאבי ההוט קוטור ולמעצב האופנה הראשון. וורת' היה הראשון להציג בגדים ארבע פעמים בשנה ללקוחותיו על דוגמניות חיות (ולא רק על בובות) בבית האופנה שלו. הדבר חולל מהפכה בתהליך יצירת הבגדים, שכן עד אז נהגו לקוחות להזמין לעצמן עיצובים בהתאמה אישית.
המעצב פול פוארה, שפעל בתחילת המאה ה-20 וייזכר בדברי הימים כמי ששחרר את הנשים מהמחוך, לקח את הרעיון צעד קדימה והפך את התצוגות לאירועים תיאטרליים עם מוזיקה, תפאורה ואווירה. הוא גם היה הראשון לקיים Trunk Shows, כשיצא עם דוגמניות להציג את עיצוביו בערים מרכזיות כמו ברלין, סנט פטרסבורג, מוסקבה ובוקרשט. "לא חיכיתי שההצלחה שלי תצמח מעצמה", אמר אז, "עבדתי כמו שד כדי להגדיל אותה, וכל מה שהיה יכול לעורר אותה נראה לי טוב".
18 צפייה בגלריה
ג'ין לנוון מלבישה בובה בעיצוביה, 1945
(צילום: Vitra Design Museum Archive©, מתוך התערוכה)
במהלך המאה ה-20, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו התצוגות לכלי מרכזי של תעשיית האופנה: דרך להציג מגמות, לבסס זהות למותג ולחשוף את המעצבים ובתי האופנה לקניינים ועיתונאים. מאוחר יותר עברו התצוגות מהסטודיו של בתי האופנה הפריזאיים למסגרות שונות בשבועות אופנה בינלאומיים גדולים. יחד עם תהליך זה, נעלם האופי הסלוני של התצוגות לטובת מופעים מרהיבים. מעבר להצגת בגדים, יצרו תצוגות האופנה דימויים ויראליים (לדוגמה, הראשים הכרותים בגוצ'י), נרטיב אמנותי וזהות מותגית. לעיתים הן חשובות לא פחות מהקולקציה עצמה.
18 צפייה בגלריה
עיצובים של שאנל מוצגים על מדרגות הסטודיו, 1930
(צילום: Vitra Design Museum Archive, מתוך התערוכה)
18 צפייה בגלריה
תצוגה של פאקו רבאן בבוטיק שלו בפריז, 1968
(צילום: Getty, Foto: Alain Loison©, מתוך התערוכה)
אל מול תצוגות עצמאיות של מעצבים ורשתות אופנה, רוב בתי האופנה הגדולים מציגים באופן מסודר בשבועות אופנה. שבוע האופנה הראשון במתכונתו המודרנית נוסד בשנת 1943 בניו יורק, תחת השם "שבוע העיתונות" ביוזמת אשת יחסי הציבור אלינור למברט. על רקע מלחמת העולם השנייה, כאשר עיתונאי אופנה לא יכלו להגיע לפריז, נוצר לראשונה פורמט מאורגן שאיגד תצוגות של מעצבים אמריקאים תחת מסגרת אחת – מהלך שהניח את היסודות למוסד "שבוע האופנה" כפי שהוא מוכר כיום.
בעשורים שלאחר מכן התרחב המודל והפך למערכת בינלאומית: פריז, שהייתה מרכז ההוט הקוטור כבר מהמאה ה-19, אימצה בהדרגה את הפורמט, מילאנו התבססה כבירת אופנה בשנות ה-50 וה-60, ולונדון השיקה שבוע אופנה רשמי ב-1984. כך הפך האירוע מיוזמה מקומית בניו יורק ללוח שנה גלובלי שמכתיב את קצב התעשייה. בישראל נוסד שבוע האופנה הראשון בשנת 1965 על ידי מכון הייצוא, ומאז 2011 הוא פועל במתכונת פרטית וחד-שנתית ביוזמת המפיק מוטי רייפ.
"מעצבים את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו"
בחזרה לסקוטלנד. בתערוכה שבו אל כמה מהתצוגות האייקוניות בהיסטוריה באמצעות סרטים ותצלומים, פריטי קולקציה מקוריים, אביזרי במה וחומרי ארכיון רבים. זאת בשאיפה ליצור חוויה חיה של המסלול מראשיתו ועד היום.
18 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2018-19 של גוצ'י
(צילום: Kevin Tachmann, מתוך התערוכה "מסלול: אמנות תצוגות האופנה")
"תצוגות אופנה הן הרבה מעבר לרגעים על המסלול – הן רגעים מכוננים בתרבות, המשקפים את רוח הזמן ומאגדים שלל תחומי עיצוב, כולל שיער ואיפור, עיצוב תפאורה, תאורה, צילום ועוד", מסרה קירסטי האסרד, אוצרת-שותפה של התערוכה, "התערוכה בוחנת את החלומות והמניעים שמאחורי התצוגות, ומראה כיצד המעצבים עיצבו לא רק את מה שאנחנו לובשים, אלא גם את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו".
(תצוגת קוטור של בלנסיאגה)
(תצוגה של איסי מיאקה)
התערוכה נעה בין תקופות ותמות, בין התצוגות הראשונות שנערכו במרוצי סוסים לעיני האליטה החברתית והכלכלית; דרך תצוגות האופנה בשנות ה-90 בכיכובן של הסופר-מודלס שסייעו לתווך את הנעשה על המסלול למדורי הבידור והרכילות; ועד תצוגות אנטי-אופנה של מעצבים כמו מרטין מרג'יאלה, שבחרו לנטרל את הממד הזוהר של עולם האופנה, ושלחו דוגמניות לצעוד בשכונות מהגרים או בחללים תעשייתיים. התערוכה גם מדגישה את הקשר ההדוק בין תצוגות לאדריכלות, בין היתר בשיתוף הפעולה המתמשך בין סטודיו OMA של האדריכל רם קולהאס לפראדה.
18 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2017-18 של שאנל
(צילום: Helmut Fricke/DACS/VG Bild-Kunst Bonn, 2026, מתוך התערוכה)
(תצוגה של גוצ'י)
(תצוגה של מרג'יאלה)
בין הרגעים הבולטים המוצגים בתערוכה אפשר לפגוש את תצוגת סתיו-חורף 2014-15 של שאנל שנערכה בחלל אשר עוצב כסופרמרקט ממותג וגדול; את ההולוגרמה של קייט מוס שיצר המעצב אלכסנדר מקווין בתצוגת סתיו-חורף 2006-07; ורגעים שהפכו כבר לחלק מהתרבות, כמו הצעידה המשותפת של הסופר-מודלס לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד, נעמי קמפבל וכריסטי טרלינגטון בתצוגת האופנה של ורסאצ'ה לסתיו-חורף 1991-92.
(הולוגרמה של קייט מוס שיצר המעצב אלכסנדר מקווין בתצוגת סתיו-חורף 2006-07)
אחת התצוגות המוצגת בתערוכה היא Afterwords של חוסיין שאלאיין מ-2000, שנחשבת לאחת מתצוגות האופנה החשובות שנוצרו אי פעם. פחות יזכרו לשאלאיין את הבגדים שיצר, יותר את התצוגות שגרמו לנו להרגיש כחלק מחוויה תרבותית בלתי נשכחת. שאלאיין הפך את המסלול למיצג טעון, כשהציב על במה מול קהל סלון ביתי שכלל שולחן, כיסאות וכיסויי רהיטים, אשר בתום התצוגה פורקו ונלבשו על ידי הדוגמניות לצלילי מופע חי של ההרכב "מסתרי הקול הבולגרי". כיסויי הכיסאות הפכו לבגדים, והשולחן עצמו התקפל והפך לשמלה.
(תצוגת Afterwords של חוסיין שאלאיין מ-2000)
המחווה הזו הדגישה את הגבול המיטשטש בין אופנה, אמנות ואובייקטים, ואת היכולת של בגד לשאת איתו זיכרון, פונקציה וסיפור. כמו כן, מאחורי המופע הבימתי של שאלאיין עמדה אמירה פוליטית ברורה. המעצב יליד קפריסין ממוצא טורקי, התייחס לחוויות של עקירה ופליטות – במיוחד בהקשר של הסכסוך בקפריסין – ולרעיון של בית כמשהו שניתן לארוז ולקחת איתך ברגע של בריחה. הקולקציה עסקה במתח בין יציבות לשבריריות, בין שייכות לנדודים, והציגה אופנה לא רק כבגדים לבישים, אלא ככלי לביטוי של טראומה קולקטיבית, זהות ומציאות גיאופוליטית.
