בזמן שבוגרי המחלקה לאופנה של ויצו חיפה הציגו אמש את פרויקטי הגמר בעיצובם באצטדיון סמי עופר שבעיר, מרחק מאות מטרים משם נחסמה צומת חורב באלפי מפגינים שיצאו לרחובות במחאה על הדחתו של ניצב עמי אשד. בתוך האצטדיון ההצגה נמשכה, כפי שקורה – להבדיל אלפי הבדלות – בשבוע ההוט קוטור שנערך בימים אלו בפריז על רקע המהומות בעקבות הריגתו של הצעיר בן ה-17 נאהל מרזוק. על המסלול לא היה זכר למחאה שמלווה את ישראל בחצי השנה האחרונה.
שני תריסר פרויקטים הוצגו במחלקה החיפאית, אשר מהשנה הבאה כבר לא תיקרא ויצו חיפה בעקבות מיזוגו של המרכז האקדמי עם אוניברסיטת חיפה והקמתו של בית הספר לעיצוב של האוניברסיטה בהובלת לאה פרץ. מי שהייתה ראש המחלקה הוותיקה לאופנה בשנקר (ופרשה מתפקידה בשנת 2019) נכחה אתמול, לראשונה, בתצוגה של ויצו חיפה, והיא צפויה לחלוש על כל מחלקות העיצוב של ויצו.
המהלך החדש צפוי להציע לסטודנטים חיבורים לדיסציפלינות נוספות מתוך האוניברסיטה ואקדמיזציה של תחום העיצוב – תחום רזה במחקרים וחוקרים אקדמיים בישראל ובעולם כולו. כמי שהפכה את המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למוסד בינלאומי מוערך, עיני כולם נשואות אל פרץ במטרה שתשחזר זאת שוב בעיר הצפונית. ויש לה לא מעט עבודה שם, אם להסתמך על התצוגה אמש.
בדברי הפתיחה (והאמצע) של ראש המחלקה, ד"ר רחל גץ סלומון, שנכנסה לתפקידה באמצע השנה שעברה, היא דיברה על פרויקטים העוסקים בהווה מתמשך, ביחסים שבין אדם למכונה, יוקר המחיה, היחס לניצולי שואה, לטבע ולתרבות. היא דיברה על ההווה, אבל גם על העתיד. למחאה שהתחוללה בחוץ לא היה שם מקום. לפחות ניתן היה למצוא על המסלול מעט ניצוצות של מרד, כמו בפרויקט "להיות עם חופשי" של מעין ברוקר, שעסק במחאת תרבות הטראנס, פרויקט מלא באנרגיה עם מערכות לבוש צבעוניות ואביזרים משלימים כמו שלשלות עשויות בד שחור עם הכיתוב "תנו צ'אנס לטראנס", "לרקוד = לחיות" ועוד.
בעוד במקרה של ברוקר הכיתוב התווסף כאלמנט עיצובי מעניין – כיתובים שבלטו בשתי עבודות נוספות נראו כניסיון דידקטי להסביר לצופים את נושא הפרויקט. כך, במקום לחזק את האמירה הם החלישו את הפרויקטים המגובשים מבחינה עיצובית, שלא נזקקו לכך: "יוקר המחיה" של שיר דנגור, שהציגה מערכות לבוש עמוסות פרטים ושכבות שיצרו הרמוניה עיצובית וסגנון עכשווי; ו"שרה שרה שיר עצוב" של ענבל שומוביץ, שיצרה גם היא בגדים במראה שכבות וסגנון נוודי, שעל המסלול הפכו את נושא ההשראה שלה, ניצולי שואה, לסיפור עדכני ואחר.
לאורך התצוגה ניכרה השקעה בפיתוח טקסטיל ויצירת מערכות לבוש גרנדיוזיות, כמו שמלה עם סריגת צמר כחולה וחוטי זהב בפרויקט "בוט-מן" של רובא תיתי. אך מעודף קונספטואליות, בחלק מהמקרים שכחו הבוגרים לעצב בגדים. לא רק כאלה שאפשר ללבוש, שאותם ראינו על המסלול, אלא עיצובים נחשקים, יפים, שיחמיאו לגוף – בעיה שממנה סובלות בשנים האחרונות כל מחלקות האופנה בישראל. יתרה מזאת, חלק גדול מהפרויקטים זקוקים להנחיה חזקה של פיתוחם, מאחר שרובם נותרו כתרגומים מילוליים להשראות שניסחו בקטלוג שניתן לאורחים.
לאורך הערב בלטו לטובה פרויקטים מגובשים, כמו "האווטאר האחרון" של בר בן אהרון, שפתח את הערב עם מראות עתידניים שנראו יותר כמו בגדים לכוכבות דוגמת אנה זק ונועה קירל; "הדהוד גנטי" של בר אלבוים, שהציגה שליטה טובה בטכניקה עיצובית תוך שימוש בבדי משי שיפון וצבעוניות מעניינת; ו"מסכת גוף" של מוריה אטינגר, שהדגימה יד עיצובית בטוחה ושימוש נכון בטקסטיל וצבעוניות הרמונית, באחד הפרויקטים המרשימים שהוצגו אמש.
שתי מגמות נוספת שבלטו, היו רצון להסתיר את הגוף ולכסות אותו (בניגוד, לדוגמה, לגוף החשוף שהוצג בשנקר) ושימוש באלמנטים פיסוליים שהעניקו לגוף ממד נוסף. סתיו אלפסי הציגה צלליות מורכבות שהסתירו את הגוף בפרויקט "מאמא אלפסייה/ אמא כלה ילדה", תוך שימוש בבדי ברוקד וקטיפה. בלטה לטובה חליפת מכנסיים בגזרת אוברסייז בדוגמת אר-נובו בצבעוניות של כתום וחום, שהיינו רוצים לראות עוד ממנה; והפרויקט "לידה מכאב" של נומיי הדבה, שהלביש דוגמן במכנסיים המורכבים מיריעות של רקמה פלסטינית (מוטיב שבלט גם בשתי מערכות לבוש נוספות) ומעין כנפי מתכת עם חיתוך לייזר של טקסט בערבית.
18 צפייה בגלריה
צלליות מורכבות שהסתירו את הגוף. פרויקט הגמר "מאמא אלפסייה/ אמא כלה ילדה" של סתיו אלפסי
(צילום: קוקו)
