בלילה שבו זכתה בפרס אמי על עבודתה כמעצבת תלבושות בסדרה Sherman’s Showcase, נזכרה אריאלה ולד-כהן באחד השיעורים שהיו לה כסטודנטית צעירה במסלול ללימודי עיצוב במה לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. באחת ההגשות העירה מורתה דאז, מרים גורצקי בילו, כי השפה החזותית של ולד-כהן מתאימה לקולנוע ולטלוויזיה, ופחות לתיאטרון – הגביע הקדוש שכולם לטשו עיניים לכיוונו.
"נורא נעלבתי אז", היא נזכרת, "תיאטרון היה הכול עבורנו, אז ללכת לקולנוע ולטלוויזיה? כשזכיתי באמי על העבודה שלי בטלוויזיה, אמרתי לעצמי: מרים צדקה. היא זיהתה את הפוטנציאל שלי כבר בתחילת הדרך, כי כבר אז התחברתי לדברים הקטנים. כתבתי לה הודעה שהיא צדקה והודיתי לה. זה הוביל לכך שהזמינו אותי ללמד בחוג, וזאת הייתה סגירת מעגל עבורי".
מעבר לחיזוק לאגו, המעצבת מספרת כי הזכייה באמי מעניקה חותמת מקצועית בתעשייה. "אתה הופך להיות זוכה אמי ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממך. זה חלק מהביוגרפיה שלך", היא אומרת. עם זאת, הזכייה התרחשה בסמוך לתקופת השביתות בהוליווד, מה שפגע, לדבריה, במומנטום המקצועי באותה עת.
"אנחנו יוצרים דמויות – לא אופנה"
יש סיכוי גדול מאוד שב-30 השנים האחרונות נחשפתם לעבודתה של ולד-כהן, הפועלת כמעצבת תלבושות בסרטים ובסדרות בהוליווד. החודש, לדוגמה, עלתה לאקרנים בישראל הפרודיה החדשה והשישית בסדרת הסרטים "מת לצעוק", שעליה היא חתומה כמעצבת תלבושות. בנוסף, עיצבה לסדרות כמו iCarly ו-South Side לצד הסרטים "הרוע שבפנים 3", "מלצרית" ו-My Best Friend’s Exorcism.
"האתגר הגדול הוא המרחק מהבית". אריאלה ולד-כהן
(צילום: שני בראל)
היא נולדה בדרום אפריקה ובגיל תשע עלתה עם משפחתה ארצה לקיבוץ הדתי כפר עציון. כילדה לקחה חלק בעיצוב תלבושות ותפאורה באירועי הקיבוץ, אך רק מאוחר יותר גילתה שזה מקצוע הנלמד באוניברסיטה. היא השלימה תואר בעיצוב תלבושות לבמה, ובנוסף התמקצעה באיפור בבית הספר של ירין שחף. ערב לימודי התואר השני, החליטה לנסוע עם בעלה הטרי לארצות הברית ולנסות שם את מזלה.
"נחתנו אצל קרובי משפחה בפילדלפיה עם ארבע מזוודות ו-4,000 דולר. גרנו שם במשך שלושה חודשים ומשם עברנו למרתף של מישהו לחצי שנה. ככה התגלגלנו", היא נזכרת בריאיון זום החודש, "בכל יום חמישי הייתי הולכת לחנות בארנס אנד נובל וקונה מגזינים בנושא מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע, ומחפשת עבודה במודעות הדרושים".
המודעה הראשונה שאליה שלחה תיק עבודות הייתה "פאי", סרטו הראשון של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור"). "הוא חשב שאני מהמוסד בגלל ששירתי ב-8200", היא צוחקת. ולד-כהן הופקדה על מחלקת האיפור והאפקטים המיוחדים, למרות שלא היה לה ניסיון בתחום, ובנוסף גם עיצבה את התלבושות. "זו הייתה חוויה מדהימה שפתחה בפניי עוד ועוד הזדמנויות מקצועיות", היא מוסיפה.
אריאלה ולד-כהן עם טייאנה טיילור ומרלון ויינס בצילומי הסרט "מת לצעוק"
(צילום: באדיבות Paramount)
לאחר ארבע שנים בניו יורק, החליטה המשפחה הצעירה לעבור ללוס אנג'לס. היא הפסיקה לקחת עבודות איפור והתמקדה בעיצוב תלבושות. נקודת המפנה בקריירה היה הסרט "מלצרית" (2007) בכיכובה של קרי ראסל. מאז היא חיה בעיר עם בעלה ובתם הצעירה, בעוד ילדיה הגדולים חיים בישראל.
אל עיצוב תלבושות הגיעה מאהבה לתלבושות ולסיפורים. "מעצבת תלבושות היא לא מעצבת אופנה", היא מדגישה, "אני חושבת שזה הבדל מאוד גדול, כי אנחנו יוצרים דמויות – לא אופנה. כשאני ניגשת לעצב, אני מעצבת סיפור – בין אם הוא תקופתי, עתידני או סרט פנטזיה. זה לאו דווקא אופנה".
"עשיתי קצת אופנה בניו יורק, אבל לא ממש התחברתי לעולם הזה. הוא נראה לי חסר נשמה ומלאכותי בהשוואה לעולם הקולנוע שמעניק לי משמעות גדולה יותר", היא עונה לשאלה אם התנסתה בעיצוב אופנה. "לעצמי אני מעצבת מדי פעם או רוכשת ומשנה. בעלי תמיד צוחק שכשאני הולכת לקניות, אני תמיד חושבת איך אני גוזרת או משנה את הבגד".
"כל פרויקט שסיימתי הוא הכי קשה"
הדינמיקה על הסט, הדיאלוג עם השחקנים ובמאי הסרט, הם אלה שהופכים, לדבריה, את העבודה למאתגרת ומעניינת יותר. "כשאני מתחילה לקרוא תסריט, קופצים לי הצבעים ואני רואה את הדמות עוד לפני שאני יודעת אפילו מי השחקן או השחקנית", היא משתפת, "כשעבדתי על 'מלצרית', ידעתי שהמדים יהיו כחולים וישתנו לוורודים. היום אנחנו עובדים עם AI כדי ליצור כמה אפשרויות. וברגע שיש לך שחקן – הכול מתחבר".
תלבושת בעיצוב אריאלה ולד-כהן בסדרה iCarly
(צילום: באדיבות Paramount)
שחקן מביא איתו אישיות, האופן שבו הוא נושא את הגוף. עד כמה השחקנים יכולים להחליט איך הם ייראו על המסך?
"תלוי בפרויקט ובשחקן. עבדתי עם בילי קריסטל וכל כך התרגשתי לעבוד איתו. התקשרתי אליו ושאלתי איך הוא מדמיין את הדמות, והוא ענה: זאת העבודה שלך – אעשה מה שתגידי. הרבה מהשחקנים הוותיקים הם כאלה, בהשוואה לשחקנים צעירים שרוצים להיות קצת עצמם ולא מבינים שהם כאן כדי לשרת תפקיד. לפעמים קצת קשה לשכנע אותם ולפעמים הם מבקשים דברים יוקרתיים שהם לא בתקציב, כפי שהיה לי עם מג ראיין, אבל ברגע שאתה מציע לנסות דברים אחרים הם נפתחים".
"פעם עבדתי כאן עם יהודה לוי על איזה סרט תקופתי שהתרחש משנות ה-70 עד שנות ה-90 – סיפור על מהגר ישראלי שהגיע לארצות הברית והצליח", מספרת ולד-כהן על עבודתה בסרט For the Love of Money (בעברית: "בשם הכסף"). "ביום שהוא נחת, כבר הייתי במדידה איתו, דיברנו עברית והיה סבבה. ואז קיבלתי שיחה מהמפיקה שהוא לא אהב את המכנסיים המתרחבים. אולי זה הג'ט-לג, אבל הייתי מופתעת ואמרתי לו שידבר איתי ישירות. הסברתי לו שזה סרט תקופתי וככה התלבשו בשנות ה-70, והוא הסכים איתי. בסוף הכול הסתדר והייתה לנו חוויה טובה".
עד כמה את ממש מעצבת בגדים לדמויות וכמה מתוך זה אלה עם פריטים קיימים עם סטיילינג שלך?
"זה תלוי בפרויקט. בממוצע, זה 60 אחוז עיצוב מיוחד לסרט והיתר דברים קנויים. לפעמים אני קונה ומשנה את העיצוב לצרכים של הסרט. אבל זה עדיין עיצוב, בעיניי, כי אתה חושב על כל פרט – מהגרב ושרוך הנעליים, ועד עיצוב החולצה עצמה שלפעמים צריכה להיראות בלויה עם כתמים או לא מגוהצת. זה, בסופו של דבר, לעצב דמות".
"חשוב לי לעבוד עם אנשים טובים". אריאלה ולד-כהן ואנה פריס בפרמיירת הסרט "מת לצעוק"
(צילום: בצלאל כהן)
מת לצעוק" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
עד כמה הטעם האישי שלך בהפקות תואם לעבודות שאת עושה? זה בכלל שיקול?
"יש לי יחסית מזל לעשות את הדברים שאני אוהבת, ובשנים שגידלתי שלושה ילדים קטנים גם לא הייתי בררנית ולקחתי עבודות בלוס אנג'לס כדי לא להתרחק מהבית. אני מאוד אוהבת סרטים עתידניים ופרויקטים של סרטי אימה, למרות שבאופן אישי אני לא צופה בהם, כי החיים שלנו הם מספיק סרט אימה. בסך הכול, אין שום פרויקט שעשיתי שאני מרגישה שהיה נגד המצפון שלי. לרוב חשוב לי לעבוד עם אנשים טובים".
מה הפרויקט המאתגר ביותר שהיה לך עד היום?
"כל פרויקט שסיימתי הוא הכי קשה. האתגר הגדול הוא המרחק מהבית. את הסרט 'מת לצעוק 6' צילמנו במשך ארבעה חודשים באטלנטה, ובתחילת השנה חזרנו לצילומים נוספים של חודש. זה להיות חמישה חודשים מחוץ לבית. עכשיו יותר קל, כי הילדים הגדולים שלי בישראל, אבל גם כשהם היו קטנים הייתי צריכה לנסוע לחודשיים-שלושה בשנה לכל מיני מקומות".
"הציבור בלוס אנג'לס מאוד אנטי-טראמפ ומאוד שמאלני"
למרות שהיא חיה מחוץ לישראל מזה שלושה עשורים, ולד-כהן חיה את ישראל יום-יום. היא גם נדרשת, בין אם מרצונה האישי או בעל כורחה, לשמש כשגרירה ישראלית. בעתיד היא שוקלת לחזור לגור בישראל, שבה עדיין לא עבדה באופן מקצועי כמעצבת תלבושות.
"לא פשוט", היא עונה לשאלה איך זה להיות היום ישראלית בהוליווד. "נבחרתי להיות יו"ר משותף של The Jewish affinity Group של האקדמיה לטלוויזיה עם 400 חברים רשומים – יהודים וישראלים – ואנחנו עושים פעילויות בזום. יש פה יהודים ביקורתיים יותר כלפי ישראל, וזה מאוד מורכב".
היית בין היחידות שענדו בקביעות את סיכת החטופים מאז ה-7 באוקטובר.
"לאורך כל התקופה שבה היו חטופים בעזה, הסתובבתי עם הסיכה הצהובה. היו אנשים שעצרו ושאלו מה זה, היו שלא שאלו ובכלל לא התייחסו. אני משתדלת להסביר ולשתף. בכל בוקר בצילומים יש לנו שיחת צוות, וכשהבן שלי היה במילואים בעזה סיפרתי על זה. הרבה אנשים בכלל לא מכירים יהודים או ישראלים, אז הרגשתי כמו סוג של מחנכת שמציעה זווית נוספת על המידע שהם צורכים מרשתות חברתיות".
נתקלת באופן ישיר בהערות פוגעניות או אנטישמיות?
"היה איזה מצעד ללייבור דיי לפני כמה שבועות שהזמינו אותנו כאיגוד, אבל לא הלכתי. אחר כך ראיתי וידאו ששרפו שם את דגל ישראל. הציבור בלוס אנג'לס מאוד אנטי-טראמפ ומאוד שמאלני. יש גם לא מעט בורות שצריך להתמודד איתה. יום אחד על הסט באטלנטה ניהלתי שיחה עם אחת השחקניות על הבן שלי שמשרת בעזה, והיא אמרה: 'הם עושים שם רצח עם'. עניתי שמותר לה להביע דעה, אבל כל השיחה התנהלה בסיסמאות ושלחתי אותה ללמוד על הסכסוך במזרח התיכון. גם לי יש ביקורת על הממשלה בישראל וקשה לי שהבן שלי לא מסיים את התואר שלו כי הוא צריך לחזור למילואים בלבנון אחרי 70 יום של מילואים".
את יודעת, את לא בתפקיד רשמי. את לא חייבת לדברר את ישראל.
"נכון, אבל זה חזק ממני. אני מרגישה שאני מסבירה את היהדות לאנשים שאין להם מושג. בראש השנה הבאתי לצילומים על הסט תפוחים ודבש, וכל אחד לקח תפוח ודבש ובירך את השני. ואז ביום כיפור באתי לצילומים – שתיתי רק מים כי בכל זאת, עבודה – וכל הצוות שלי חיכה לי לבוש בלבן ואמרו לי 'יום כיפור שמח'", היא צוחקת, "מישהו שאל בצ'אט מה יהודים עושים ביום כיפור, וכתבו: לובשים לבן. זאת הייתה מחווה יפה".
