בשנת 2014 הלכה לעולמה באני ייגר, אחת הצלמות החשובות והמשפיעות בארצות הברית לאורך המאה ה-20. התמונות שיצרה – ובראשן הדימויים האייקוניים של בטי פייג' – הגדירו מחדש את צילום הפין-אפ והארוטיקה, וממשיכות להשפיע על דורות של צלמים וצלמות. ייגר, שהחלה את דרכה כדוגמנית בשנות ה-40, עבדה עבור מגזינים שונים, ובהם "פלייבוי" (שבו הייתה הצלמת הראשונה), ודילגה בין הצגת "בנות השכן" התמימות לרקדניות בורלסק בקברטים.
כעת, יותר מעשור לאחר מותה, קורות חייה האישיים והמקצועיים משורטטים בסרט התיעודי Naked Ambition ("הצלמת של פלייבוי", כפי שתורגם לעברית), שינעל בשבוע הבא את "אפוס" – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות. לצד קטעי ארכיון מרהיבים מתחילת הקריירה שלה כדוגמנית, תפגשו בסרט יוצרים מעולם האופנה והבידור, ביניהם שדרן הטלוויזיה לארי קינג, אמנית הבורלסק דיטה פון טיז וצלם האופנה ברוס וובר.
טריילר לסרט "הצלמת של פלייבוי"
(יחצ)
"התחלתי לעבוד על הסרט הזה כבר ב-2012!" מספר בריאיון ל-ynet דניס שול, שביים את הסרט יחד עם כרים טאבש. "המעמד האגדי שלה בעולם הצילום רק הלך וגדל באותה תקופה, וידעתי שהגיע הזמן להביא את הסיפור שלה ואת הצילומים שלה לקהל רחב הרבה יותר. היא הייתה ראויה לתשומת הלב הזו.
"עשיתי מחקר מעמיק, וביקשתי מבאני רשות לעשות את הסרט, מתוך הנחה שהיא תגיד 'כן' בקלות. היא אמרה: 'בהחלט לא. אני עסוקה מדי בפרויקטים של ספרים ובצילומים'. היא הייתה אז בת 83. המשכתי לפנות אליה במשך שנתיים, וב-2014 ההתמדה שלי השתלמה והיא אמרה: כן".
באני ייגר לצד צילום עצמי שלה, 2013
(צילום: AP Photo/Lynne Sladky)
בסופו של דבר, היא נפטרה ולא צילמתם אותה. כיוצר קולנוע, האם קל או קשה יותר ליצור סרט על מישהי שכבר אינה בחיים, במקום לראיין אותה ישירות?
"ביום הצילומים שנקבע, הבת שלה התקשרה ואמרה שבאני מעט איטית באותו יום, ולכן הצילום שלנו, שהיה מתוכנן לעשר בבוקר, נדחה לצהריים. בצהריים היא אמרה 'בואו נעשה את זה בשתיים'. בשתיים היא אמרה 'נדחה לארבע'. ובשעה ארבע היא התקשרה אליי, כשכל הצוות כבר ממתין, וסיפרה שבאני נלקחה לבית החולים. היא מתה כמה ימים לאחר מכן, בגיל 85.
"למרות שראיינתי אותה פעמים רבות ללא המצלמה, מעולם לא זכיתי לראיין אותה מול המצלמה. למרבה המזל, לאורך הקריירה שלה תועדו רגעים רבים, והצלחנו להגיע כמעט לכולם. אני מאמין שאם יש לך את האמון של האדם שאתה מספר את סיפורו, כמעט תמיד עדיף שתהיה לך גישה אליו במהלך חייו. לאמון הזה לוקח זמן להיבנות, והוא בעל חשיבות עליונה עבורי בתהליך היצירה הקולנועי".
ביקיני בג'ונגל
באני ייגר נולדה בשם לינאה אלינור ייגר בפנסילבניה, וכנערה עברה עם משפחתה למיאמי. בשנות ה-40 של המאה הקודמת היא הפכה לדוגמנית מצליחה והייתה לאחת הנשים המצולמות ביותר בעיר. היא השתתפה בתחרויות יופי רבות, הופיעה במגזיני בגדי ים וצברה היכרות עמוקה עם עולם הדוגמנות. מהר מאוד הבינה שהיא רוצה להיות זו שמחזיקה במצלמה.
ב-1953 היא נרשמה לקורס צילום מסיבה פרקטית למדי: היא רצתה לצלם בעצמה תמונות שישמשו אותה ככרטיסי דוגמנות. המעבר מהצד המצולם לצד המצלם הפך לקריירה חדשה, ושנה לאחר מכן נמכר צילום שלה למגזין Eye והופיע על השער. משם התפתחה קריירה שנמשכה עשרות שנים.
באני ייגר והמצלמה
ייגר עבדה בעיקר במיאמי, צילמה מאות נשים – מדוגמניות מקצועיות ועד נשים שליהקה מהשכונה שבה גרה – עבור מגזיני גברים, מגזיני אופנה ופרסומים מסחריים. היא גם עיצבה ותפרה בגדי ים בגזרות ביקיני. בתקופה ההיא, שבה היה הביקיני עדיין פריט חדש ושנוי במחלוקת, הייתה לה השפעה על האופן שבו הוא התקבל בתרבות האמריקאית.
שיתוף הפעולה המתמשך שלה עם דוגמנית הפין-אפ בטי פייג' הפך את שתיהן למפורסמות. השתיים נפגשו ב-1954, לאחר שפייג' יצרה קשר עם ייגר והציעה את עצמה כדוגמנית. פייג' הייתה מוכרת בסצנת צילומי הפֶטיש בניו יורק, אבל ייגר הציגה אותה באופן שונה: פחות אפלה ויותר חושנית. את חדרי הסטודיו הנזיריים החליפה באור השמש של פלורידה.
בטי פייג' בצילום של באני ייגר, 1954
בין הדימויים האייקוניים ביותר של השתיים נמצאת סדרת הצילומים Jungle Bettie – שבה תיעדה ייגר את פייג' לצד שני ברדלסים חיים, מוג'ה ומבילי, בפארק החיות Africa USA בבוקה רטון, פלורידה. פייג' לבשה תלבושת מנומרת בסגנון "נערת ג'ונגל", שאותה יצרה בעצמה. הצילום שבו מופיעה ייגר לצד פייג' והברדלסים הוא למעשה גם דיוקן עצמי מוקדם שלה, לאחר שהציבה את המצלמה כך שתוכל להיות חלק מהסצנה. בכך הפכה את מאחורי הקלעים לחלק מהדימוי והיא נחשבת עד היום ל"ממציאת הסלפי".
בנתה סצנות וביימה את הנוכחות שלה מול המצלמה. באני ייגר בצילום עצמי
(צילום: באני ייגר)
לאורך שנות ה-50 היא צילמה את עצמה שוב ושוב, בנתה סצנות וביימה את הנוכחות שלה מול המצלמה – מה שהיום נראה טבעי עבורנו. ספרה How I Photograph Myself מ-1964, עסק באופן ישיר באפשרות לצלם את עצמך ולשלוט באופן שבו אחרים יראו אותך.
בהמשך צילמה גם את השחקנית אורסולה אנדרס על חוף ים בג'מייקה סביב צילומי הסרט "ד"ר נו" מ-1962, הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד. התמונות של אנדרס בבגד הים הלבן הפכו לאחד הדימויים האייקוניים בתולדות הקולנוע והביקיני. במקביל גם צילמה שערים עבור מגזינים כמו אסקווייר, WWD, רדבוק, קוסמופוליטן, וגילתה דוגמניות רבות.
"צלמת הפין-אפ הגדולה ביותר בכל הזמנים"
לאורך הסרט מוצגת ייגר כצלמת אישה שסייעה לעצב את האופן שבו נשים מצולמות ומתבוננות בעצמן כיום. האם לדעת צמד הבמאים היא שעתקה את המבט הגברי המחפצן, או שהביאה נקודת מבט חדשה ונשית באופן מובהק?
בטי פייג' מנומרת, מתוך הסדרה Jungle Bettie
(צילום: באני ייגר)
באני ייגר לצד תמונה שלה מצלמת את בטי פייג', 2013
(צילום: AP Photo/Lynne Sladky)
"התצלומים מעידים על המבט הייחודי שבאני הביאה, שהיה שונה מאוד ממה שצלמים גברים באותה תקופה עשו בדרך כלל", מוסיף טאבש, "היא הצליחה ללכוד בו-זמנית את התמימות ואת הסקסיות של הדוגמניות שלה, משום שהיה משהו נינוח בלדגמן עבור חברה. אף שבאני מעולם לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית, ללא ספק אפשר לראות בה כזו – לא רק בגלל האופן שבו צילמה, אלא גם בגלל האופן שבו עבדה וחיה את חייה".
"העובדה שבאני הייתה דוגמנית בעצמה הייתה יתרון גדול. מצד אחד, זה עזר לה לגרום לדוגמניות שלה להרגיש בנוח, משום שהיא ידעה בדיוק איך זה מרגיש להיות בצד השני של המצלמה. במקביל, זה העניק לה סמכות מסוימת, משום שהיא לא הייתה מבקשת מהדוגמניות שלה לעשות משהו שהיא עצמה לא הייתה עושה", הוא מוסיף. "כפי שדיטה פון טיז אמרה לנו, היה גם משהו מנחם באישה שיודעת איך זה להיות מושא לתשוקה, ויודעת מה נראה טוב, ולכן יכולה לעזור להוציא את זה מתוך הנשים שנמצאות מול העדשה שלה".
"העובדה שבאני הייתה דוגמנית בעצמה הייתה יתרון גדול". צילום עצמי
(צילום: באני ייגר)
מה הפתיע אתכם יותר מכל לגבי באני ייגר במהלך המחקר? האם היה פרט או סיפור מסוים ששינה באופן מהותי את התפיסה הראשונית שלכם לגביה?
שול: "כקולנוען וכיוצר, דבר אחד שהיה עבורי גילוי הוא עד כמה חשוב לחבר בין עבודה קשה לבין הדחף היצירתי. רעיונות הם דבר נהדר, אבל העבודה הקשה והשוחקת היא זו שמביאה את היצירה לידי מימוש. בהתחשב במסע שהסרט עבר במשך 13 שנים, אני חושב שההבנה של רמת המאמץ, העבודה הקשה והנחישות שבאני השקיעה בעשייה האמנותית שלה השפיעה עליי מאוד ועל העשייה היצירתית שלי. ועל כך אני מודה לבאני לעיתים קרובות".
טאבש: "באני באמת ניסתה להיות הכול – דוגמנית, אמנית, אשת עסקים, רעיה ואמא. וכל זאת בתקופה שבה זה היה כמעט בלתי נתפס שאישה תחזיק בכל כך הרבה תפקידים. השאפתנות ורוח היזמות שלה היו מדהימות ומעוררות השראה, ואפשרו לה לבנות לעצמה ולמשפחתה חיים שאולי לא הייתה יכולה לבנות בדרך אחרת. עם זאת, אני חושב שבנקודות מסוימות בחייהן, הבנות שלה הרגישו שהן היו מעדיפות בהרבה 'אמא רגילה'".
ייגר פעלה בשיא עידן הפין-אפ, בעוד הסרט מגיע 70 שנה אחר כך – תקופה שבה אנחנו בוחנים מחדש את המבט הגברי, החפצת הגוף הנשי וייצוג נשים. לשני הבמאים היה חשוב להימנע מלשפוט את ייגר דרך ערכים עכשוויים. "תמיד קשה להסתכל לאחור על דמויות מהעבר אך ורק דרך העדשה של הערכים העכשוויים, מבלי לקחת בחשבון את הזמן והמקום שבהם הן חיו", מסביר טאבש, "באני פרצה דרך, יצאה נגד הנורמות, ועשתה זאת בתנאים שלה".
"אני יודע שיש כיום אנשים שמסתייגים מכך שהיא צילמה נשים בעירום עבור גברים כדי שיביטו בהן בתאווה. אבל באותה מידה, היא גם העניקה לנשים האלה שליטה על הגוף והמיניות שלהן, דבר שהתקופה לא העניקה להן בדרך אחרת. במובנים רבים, הערכים העכשוויים – במיוחד אלה הנוגעים להגדרה העצמית של אישה, לאוטונומיה שלה ולהעצמה שלה בכל היבטי חייה, כולל הגוף והמיניות שלה – השיגו, עשרות שנים מאוחר יותר, את המאמצים פורצי הדרך של באני".
"הנחישות שבאני השקיעה בעשייה האמנותית שלה השפיעה עליי מאוד". דניס שול
(צילום: Mary Beth Koeth)
הסרט מגיע בתקופה שבה בארצות הברית – ובחלקים נוספים מהעולם המערבי – יש תחושה של חזרה לערכים שמרניים יותר: מהגבלות על הפלות במדינות מסוימות ועד לעליית טרנד ה-TradWife. בהקשר הזה, המהפכה המינית שבאני ייגר ופלייבוי ייצגו בעבר יכולה להרגיש רחוקה באופן מפתיע. האם האקלים התרבותי והפוליטי הנוכחי השפיע על האופן שבו ניגשתם לסרט, והאם אתם רואים בסיפור שלה רלוונטיות מיוחדת כיום?
טאבש: "כבר מההתחלה ידענו שאנחנו רוצים ליצור סרט שחוגג את באני כחלוצה, אבל אני חושב שבמהלך עשיית הסרט נזכרנו עד כמה היא באמת הייתה חלוצה. בעודנו נמצאים בעיצומה של חזרה לערכים שמרניים יותר באמריקה ובמערב, הדבר רק מדגיש עד כמה סיפורים כאלה חשובים כדי להזכיר לנו שאנשים יחידים יכולים לחולל שינוי. הם יכולים להתנגד לגלים חברתיים, ליצור ולעצב תרבות, ולהיות מהפכניים גם אם אינם מבינים זאת באותו זמן. במובן הזה, אני מקווה שהסרט, והחיים והעבודה של באני, יעזרו לעורר השראה באחרים לסלול את הדרך שלהם, במיוחד בתקופה כמו זו שאנחנו נמצאים בה – תקופה שנראית כאילו היא משמיצה את השונה".
"כבר מההתחלה ידענו שאנחנו רוצים ליצור סרט שחוגג את באני כחלוצה". כרים טאבש
(צילום: Stian Roening)
ייגר זכתה להצלחה רבה בתקופתה, ובכל זאת במשך שנים רבות כמעט נשכחה. מדוע, לדעתכם, היא נמחקה מההיסטוריה של הצילום ומהתרבות הפופולרית? והאם אתם חושבים שהעובדה שהיא הייתה אישה שיחקה תפקיד בכך?
שול: "התמודדתי עם השאלה הזו במשך זמן מה. התשובה הקלה היא שהיא הייתה אישה בתחום שנשלט על ידי גברים. אבל אני חושב שזה היה יותר מזה. החברה השתנתה באופן דרמטי בכל הנוגע למיניות, והעבודה של באני הפכה כמעט למיושנת כשבוחנים אותה מול ההתפתחות של הפורנוגרפיה שהשתלטה על החברה האמריקאית. מה שבאני עשתה – יצירת תצלומים של 'הבחורה מהבית ליד', שהציגו את הגאווה ואת ההעצמה של הנשים שצילמה – זכתה בסופו של דבר להכרה, ואף להכרה משמעותית מאוד. כך שבסופו של דבר, באני קיבלה את ההכרה שהגיעה לה כאמנית וכצלמת הפין-אפ הגדולה ביותר בכל הזמנים".
