זוהי שעת ערב בג'איפור, "העיר הוורודה" ברג'אסטן, הודו, וגשמי המונסון שוטפים את הרחובות ההומים של תחילת ספטמבר. מעצבת התכשיטים חיה אלפסי מפלסת את דרכה בין הסמטאות הצרות והחשוכות של צ'מלי מרקט. כל סמטה חקוקה בזיכרון הגופני שלה כמפת ניווט פנימית שפועלת גם בחושך המוחלט.
חנויות היהלומים ואבני החן כבר סגרו, אבל אנחנו במשימה מכוונת מטרה לאסוף אבני ספיר נדירות שמצא עבורה אחד הסוחרים שאיתו היא עובדת כבר שני עשורים. אלפסי עוצרת לרגע לקפל את שולי המכנסיים הצבעוניים כדי שלא יירטבו מהשלוליות הפעורות בלב הרחוב, ושועטת אל עבר החנות – שם ממתין גם בנו המתבגר של הסוחר, לבוש טרנינג שחור של אדידס ומצויד בפלומת שיער דקיקה מעל שפתיו. "הוא לומד את העסק", אומר בגאווה האב.
הממלכה הקטנה שאליה נכנסנו לאחר שהשארנו את הנעליים בחוץ בתקווה שאף כלב משוטט לא יחליט לאמץ, היא בגודל מטר וחצי רוחב על שלושה מטרים אורך, שקית הפתעות מלאה עושר וצבע; דוגמה לניגודיות שמלווה את הודו: פאר מול עוני, יופי והדר בהתנגשות עם לכלוך והתפוררות, טכנולוגיה מתקדמת מול מסורת עתיקה והילת קדושה לצד כאוס יומיומי.
בדרך אל המלון מלטפת אלפסי את האבנים נרגשת. "חברות אומרות לי: 'את הולכת בשיא הסלמס ורואה את הלוטוס – הסמל הלאומי של הודו", היא מתארת את הפערים בין הודו המוזנחת והמלוכלכת לאותו שילוב של יופי, טוהר, חוכמה ורוחניות. "כשאני מטיילת בהודו, אני מרחפת מאושרת. אני לא רואה את מה שאחרים רואים. הודו זה 'סטייט אוף מיינד' ואתה צריך לפתוח עבורה את הלב".
בלי טרקים אתגריים ובלי אתרים תיירותיים
כבר יותר משלושה עשורים שאלפסי (57) מבקרת, מטיילת ועושה עסקים עם תת היבשת המסעירה. היא הגיעה לכאן כמטיילת צעירה עם חלומות גדולים לעצב תכשיטים, מיצבה את עצמה כמעצבת בינלאומית עם נקודות מכירה כמו בית הכלבו היוקרתי ברגדורף גודמן בניו יורק, והפעילה גלריה לתכשיטים ברשפון, שכיום פועלת מביתה שבשכונת עין הים בחדרה.
בעשור האחרון איגדה את הידע המצטבר, הקשרים והטעם הטוב למסעות אופנה והשראה לנשים בהודו. אלו לא טיולים שבהם מסמנים וי על אתרים תיירותיים – לא תבקרו בטאג' מאהל, לדוגמה – גם לא טרקים אתגריים או פעילות העצמה קבוצתית.
מה כן? לאורך עשרה ימים בדלהי, ג'איפור ופושקאר, בין העיר לטבע, תגלו דרך העיניים של אלפסי את הפינות החבויות של האופנה ההודית העכשווית והמסורתית: מיצרני תכשיטי יוקרה ומוזיאונים פרטיים ועד חנויות הנעליים והבדים בג'והרי בזאר על רוכליו המשופשפים במשא ומתן; מחנויות בוטיק של צעיפי פשמינה טהורים עם תג מחיר של 750 דולר אל קניות חפוזות במקדשי וינטג' מרהיבים עם מחירים מצחיקים. כל מסע מורכב משש-שמונה נשים שרוצות להגשים חלום, ואת עצמן. ואולי, אומרת אלפסי, היא לא שוללת לפתוח את טיוליה לגברים. המסע הבא ייערך בדצמבר.
מסע אל סודות האופנה של הודו
הצטרפנו אליה לחמישה ימים של אופנה, אוכל הודי וכל מה שהוא מחוץ למסלול התיירותי. יותר משהיו אלה ימים עשירים בידע מקצועי ושופינג – הייתה זו הצצה להודו אחרת: הודו של מלכים וארמונות ברג'אסטן לצד בתי מלאכה בשולי העיר, שם אומנים מייצרים בעבודות יד את הטקסטילים היפים ביותר ומאפשרים להתנסות בטכניקות כמו "קולור בלוק" – טכניקת טקסטיל מסורתית שבה יוצרים דוגמאות על גבי בד באמצעות לבנים עשויות גלופת עץ. מאוחר יותר ראינו את הפרשנות העכשווית והאופנתית לטכניקות אלה בבוטיק The Raw India שהקימו המעצבות רינה רטורה וסורבי שרמה.
חשוב לומר: זהו לא מסע קניות. כלומר, קשה להגיע להודו ולא לקנות – גם בגלל המחירים הטובים, ועוד יותר מכך כיוון שקשה לעמוד בפני העושר הטקסטילי – אבל זוהי בעיקר הרפתקה. כדי ליהנות ממנה, יש צורך להרפות את הגוף, לנטרל התנגדות ולאפשר להודו – על שלל הטעמים, הריחות, הצפירות ברחובות, הצבעים, ההלם התרבותי וקבלת הפנים המחבקת – לחלחל אל תוך הגוף. רק כך מובטחת הנאה מוחלטת.
בשדה התעופה הבינלאומי ע"ש גנדי בדלהי, קיבלו את פנינו עם שרשרת (מאלה) מפרחי מריגולד כתומים ומפיצי ריח עז, שהנחיתה אותנו באווירה מקומית. ארבע שעות וחצי נסיעה הביאו אותנו לג'איפור, מרכז הטקסטיל והתכשיטים של הודו. לכאן, מספרת אלפסי, שמתבלת את כל המסע באנקדוטות, הגיע כבר ב-1911 ז'אק קרטייה, נכדו של מייסד המותג לואי-פרנסואה, כדי לחבור אל המהרג'ות – ביקור שסימן את תחילת הקשר ההדוק בין המותג לבין משפחות המלוכה ההודיות, שהתבטא ברכישת אבני חן איכותיות, בעיקר אמרלד, וביצירת תכשיטים בעבודת יד עבורן.
רכבנו מפלס את דרכו בין סמטאות העיר העתיקה אל לב שכונת גנגהפול, שם שוכן בית המלון סמוד הוולי, נווה מדבר בלב ההמולה. זהו אחד הארמונות העתיקים שנבנו בג'איפור לפני 225 שנה על ידי ראוואל שיו סינג'י מהמשפחות המלכותיות של ראג'סטאן, ושימש בעבר כמעונם של אצילים ממשפחות הנאוואטס. חצרות פנימיות וגנים מטופחים לצד תקרות מעוטרות, שימרו את הקסם ההיסטורי של ג'איפור באופן אותנטי ומרשים.
ביקור במפעל הדפסה בהודו
(באדיבות חיה אלפסי)
בכלל, ג'איפור, עיר המלכים, מציגה לראווה ארמונות רבים, חלקם הוסבו למלונות יוקרה שלא היו מביישים את אלה של פריז, ניו יורק ובודפשט. כזה הוא הרמבאג פאלאס עוצר הנשימה, שהיה במאה ה-19 מעונו של מלך ג'איפור המהרג'ה סוואי מאן סינג השני. באחד הערבים שלנו שם, ביקרנו בחנות הספרים במלון, המנוהלת שנים ארוכות על ידי מר סוראב, ברנש חביב ומספר סיפורים נהדר.
לצד ספרים עם כריכות עור, ציטוטים של גנדי ואובייקטים פיסוליים בעבודת יד, התמקמנו לנוח בפולו בר האלגנטי, שם מלצרים לבושי מקטורנים כחולים יגישו לכם סנדוויצ'ונים קטנים ואת הוויסקי סאוור הטוב ביותר שתשתו. 75 שקל לכוס, יותר יקר מהארץ. הברים האופנתיים של ג'איפור, הרחק מהמסלול של הטייל הישראלי הממוצע, כמו הפולדיו בר המארח את סלבריטאי העיר, הם הזדמנות להתחכך בחברה הצעירה והגבוהה של הודו, לבושים אנסמבלים המשלבים בין לבוש מסורתי למותגי יוקרה.
"תמיד חלמתי בלי פרופורציה"
בעיר של מהרג'ות – חיה אלפסי מסתובבת כמו נסיכה. אפשר לטעות ולהדביק לה תווית של "האישה הלבנה" המתפעלת מתכשיטי המזרח, אבל ראשית, למרות השיער הבלונדיני, היא בכלל גדלה בנתניה למשפחה מרוקאית; שנית, הסיפור שלה מורכב מלא מעט מהמורות בדרך, שעליהן דילגה בזכות התמדה, נחישות וחוצפה ישראלית. "תמיד חלמתי בלי פרופורציה וככה אני גם מחנכת את שלושת הילדים שלי: תחלמו!" היא אומרת.
הרומן עם הודו החל בילדות. היו אלה הסרטים מבוליווד שהוקרנו מדי מוצאי שבת בנתניה. בזמן שאביה השוטר נסע לאבטח משחקי כדורגל, היא והאם היו קופצות לבית הקולנוע השכונתי, נבלעות אל הדרמות, הדמעות והצבעים החזקים שעל המסך הגדול. "הייתי מגהצת לשכנות את השיער בסוף השבוע, ובכסף הזה קונה כרטיס לסרט במוצאי שבת", היא מספרת. "אהבתי את החופש שהיה בסרטים, את האופנה, הבטן החשופה, הלבוש הצבעוני והתכשיטים המרהיבים. תמיד התלבשתי באופן שונה מאחרות והמראה שלי הוא הכוח שלי, תמיד היה".
"כילדה חלמתי לבקר בהודו. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה בגיל 22 – נסעתי ישירות לג'איפור, לראות את התכשיטים", היא אומרת על המסע שלא הסתיים מאז. "נחתי היישר ב'ג'ם פאלאס' (ממוקדי התכשיטים המפורסמים בהודו, א"י) שעיצבו את התכשיטים של משפחת המלוכה, צעירה מוצ'ילרית שמסתכלת מהצד על מעצבות התכשיטים. כשיצאתי משם, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. טיילתי עוד כמה חודשים וחזרתי הביתה לנתניה בידיעה שאני חוזרת להודו".
19 צפייה בגלריה
"אהבתי את החופש שהיה בסרטי בוליווד, את האופנה, הלבוש הצבעוני והתכשיטים המרהיבים"
(צילום: איתי יעקב)
זה לקח עוד כמה שנים ולימודי צורפות בסדנה של יעל שקדי, אבל באחת הנסיעות החליטה שהיא רוצה לעבוד עם הג'ם פאלאס ולמכור אותו בגלריה שלה. "מכרנו מגרש שהיה לנו, ובכסף קניתי יהלומים ואבנים", היא מספרת כלאחר יד, מה שמסביר את האמביציה שלה. אלא שמנהל הג'ם פאלאס, סאנג'יי קאסליואל, דור שמיני לעסק, פחות התרגש מהצעירה השאפתנית.
"סאנג'יי אמר לי בזלזול: 'למה את פה? מה את רוצה?' עניתי שאני רוצה לעשות איתו עסקים. הוא הזמין אותי להגיע למחרת בחמש בערב, אבל עד שמונה הוא לא התייחס אליי, ובנוסף סגרו לי את הדלת בפרצוף. בעלי ישראל התבייש מהיחס אליי, אבל הייתי נחושה. אחד העובדים שם אמר לי שזו דרכו של סאנג'יי לרמוז לי שהוא לא רוצה לעשות איתי עסקים".
לאחר ארבעה ימי המתנה, הוא החליט שהשיעור בסבלנות השתלם. הוא אפשר לה לבחור תכשיטים שתמכור בגלריה שהפעילה ברשפון. "ואיך את מתכוונת לשלם?" תהה על האוסף בשווי 50 אלף דולר שהיה בידיה. "אמרתי לו שאין לי כסף לשלם", היא צוחקת, "אמרתי לו: 'תן לי צ'אנס. אבא שלך נתן לך צ'אנס, סבא רבא שלך נתן לבנים שלו צ'אנס – תן לי הזדמנות אחת. תן לי שישה חודשים ואחזור אליך עם הכסף. והוא נתן לי. הוא לא רשם כלום".
למה שהוא ייתן בך אמון?
"אתה יודע מה היה קורה אם, נניח, לא הייתי חוזרת עם הכסף? לא הייתי נכנסת בחיים יותר לג'איפור. בשבילו 52 אלף דולר זה כלום. ואתה צריך להיות חמור טיפש כדי לא לחזור עם הכסף".
נו, וקנו?
"אל תשאל, לא נכנס אף אחד לחנות. איזה סאנג'יי ואיזה נעליים", היא צוחקת. "כל יום ישראל בעלי שאל אותי 'קנו?' עד שיום אחד נכנסה אחת השחקניות המפורסמות בישראל (אלפסי לא מוכנה להסגיר שמות, א"י) וקנתה 80 אחוז מהתכשיטים".
חמישה חודשים לאחר אותו מפגש, כבר הייתה בחזרה על המטוס עם הכסף. "ומה את רוצה עכשיו?" שאל אותה סאנג'יי.
"רציתי שייקח אותי לארוחת ערב והוא הסכים. ישנתי אז באיזו אכסנייה של שבעה דולר ללילה ולבשתי שמלות עם נעלי בלנסטון. התביישתי, אז אמרתי שאבוא לאן שיגיד, אבל הוא התעקש והבנתי שאני לא צריכה להתבייש בדרך שלי. מאז נרקמה בינינו ידידות גדולה עד למותו ב-2019 מסרטן. ישראל ואני טסנו לראות אותו במומבאי ממש לפני מותו, ושלושה חודשים לאחר מכן הוא מת. הוא פתח לי הרבה דלתות בג'איפור".
19 צפייה בגלריה
תצוגת אופנה של המעצב פנקאג' קוטארי בג'איפור. את מי מזכיר לכם הדוגמן?
(צילום: איתי יעקב)
ההיכרות עם אנשי העיר ומעצביה מאפשרת ספונטניות במהלך המסע והגעה לאירועי אופנה מקומיים. כמו תמיד אצל אלפסי, יש תוכנית, אבל כמו שאומרים בהודו, סאב קוץ' מילגה – מנווטים להיכן שהחיים קורים באותו רגע. למחרת היום שהגענו לג'איפור, הוזמנו לתצוגת אופנה של המעצב פנקאג' קוטארי במצודת אמבר המשקיפה על העיר, שהרגישה כמו ביקור בארמון אלף לילה ולילה.
לאחר שבכניסה חבשו לראשינו טורבן צבעוני, פילסנו את דרכנו בין חדרי המצודה לצלילי להקה שתופפה על טאבלות, מיצבי פרחים ותאורה מהפנטים. בין שלל המופעים שנערכו בערב הציג קוטארי אופנת גברים ונשים זרועה באלמנטים הודיים. בניגוד לתחושות של ישראלים בעולם, כשחלק מהאורחים שמעו שאנחנו מישראל הם יצאו מגדרם להחניף למדינה. נמצא המקום שבו לנתניהו יש מעריצים.
שמלת כלה בשיבוץ 120 יהלומים
אל ג'איפור מגיעה אלפסי מדי שלושה חודשים, מה שהופך אותה לדמות מוכרת בחנויות האופנה והתכשיטים. היא יכולה לשלוף גם בשוק העתיק וההומה צ'אנדאני צ'וק שבדלהי, תיק צבעוני עשוי חרוזים אדומים או עליונית רקומה שתתאים גם מעל חולצת טי לבנה ומכנסי ג'ינס; וכך גם היכולת שלה לזהות מעצבות צעירות הפועלות בהודו – תחום פורה מאז הקורונה – המשלבות בין מסורת מקומית לאופנה עכשווית.
כזה, לדוגמה, היה הביקור בסטודיו של פרייאל דאדהא שהקימה לפני כשנתיים את בית האופנה Hemji, כינוי חיבה של סבתה. בקומה הרביעית של בניין קומות תעשייתי בלב ג'איפור נפתחה עבורנו דלת לאחד המותגים המסקרנים הפועלים בסגנון "אופנה איטית", שבה כל הייצור נעשה בסטודיו בכמויות קטנות.
בסטודיו המרכזי יושבים רוקמים מיומנים שמייצרים בחוטי זהב וכסף רקמות לבגדי נשים וגברים. טווח המחירים זול משמעותית מהמערב, גם אם יקר בהשוואה להודו. ז'קט רקום תפור בעבודת יד לפי מידה יעלה כ-1,500 דולר (5,000 שקל בממוצע), בעוד בפריז או בתל אביב היו מבקשים עליו פי שתיים לפחות.
"הלקוחות שלי הן בעיקר נשים צעירות בנות 30 ומעלה שרוצות בגדים איכותיים שיישארו איתן לנצח, ואני יוצרת עבורן בגדים שהם כמו ירושה, שאפשר להעביר הלאה לדור הבא", אומרת דאדהא בשיחה עם ynet. "אלו בגדים ללא עונה, שתוכלי להוציא מהארון גם אחרי עשור והם עדיין יהיו הצהרה".
דאדהא היא בת לשושלת תכשיטנים ותיקה, ובחרה לקחת את המסורת המשפחתית הלאה. עם זאת, אלו לא "בגדים מתוכשטים" – אלא שעטנז מרהיב בין רקמות מסורתיות לגזרות מערביות. "הבגדים שלי זה כמו ללבוש תכשיט, אבל בצורה מאוד מעודנת", היא אומרת ומציגה את שמלת הכלה שלה, שמשובצת 120 יהלומים.
ההשראה לעיצוביה מתחבאת במוזיאון הפרטי של חברת Gyan שהקים סבה, ג'יאן צ'נד ג'י דאדהא, אספן נלהב של אמנות ועתיקות, שהלך לעולמו ב-2004. המוזיאון שנפתח ב-2016 ועוצב על ידי האדריכל הצרפתי פול מתייה בסגנון מינימליסטי עם השפעות ברוטליסטיות, הוא בית ליותר מ-2,500 פריטים: מאיורי קמא סוטרא צבעוניים ועד אוסף עוצר נשימה של משקפיים, טקסטיל ותכשיטים.
כל זה הוא רק מתאבן לקראת הסיור במפעל וביקור בשואו-רום, עם תכשיטי יהלומים ועיצובים מיוחדים כמו צמיד לטאה ירוק. "אבי האמין באמנות והיה בעל חזון", מספר בעל החברה, אארון דאדהא, בארוחת צהריים קלה, שבה נכח גם האמן הבריטי אנדרו הורספול, שיצירותיו מקשטות את המקום, כמו פסל בצורת סווסטיקה בפטיו של המפעל. "הוא אסף אמנות למרות שלא היה לו הרבה כסף והמשפחה התלוננה שהוא קונה 'זבל' במקום דברים מעשיים כמו רכב או מזגן. אבל הוא ידע שיום אחד נבין את ערך הדברים. הוא נפטר בגיל 64 והשאיר אוסף אמנות עצום".
שוק היוקרה ההודי בדרך למעלה
הודו זה לא רק שרוואלים ו"שביל החומוס" של הישראלים. שוק האופנה והיוקרה בהודו נמצא בתנופה משמעותית, עם תחזיות שממקמות אותו כאחד ממנועי הצמיחה הבולטים בעולם. לפי דוחות עדכניים, שוק ההלבשה המקומי הוערך ב-2023 בכ-106.9 מיליארד דולר וצפוי להגיע ל-139.5 מיליארד עד 2030. בעוד בסין מצביעים על משבר באופנת היוקרה – שוק היוקרה בהודו מציג מגמה חיובית, אם כי מתונה יותר, עם קצב צמיחה של כשלושה אחוזים בשנה, לצד קטגוריות כמו ביוטי הצפויות לצבור תאוצה בעשור הקרוב.
נתונים אלו משקפים לא רק את עליית כוח הקנייה וההשפעה של מעמד הביניים, אלא גם את התרחבות המותגים הגלובליים והתחזקות שילוב המסחר המקוון והחוויות הקמעונאיות בהודו. מותגים כמו שאנל, לואי ויטון, דיור ואחרים כבר פתחו חנויות דגל במומבאי, בדלהי ובערים נוספות, לצד התרחבות משמעותית במכירות אונליין דרך פלטפורמות כמו Tata CLiQ Luxury ו-Nykaa.
בבתי הקפה האופנתיים של דלהי אפשר לראות את בני הדור הצעיר והמבוסס, לבושים מותגים כמו דיור ונושאים תיקים של גויארד. שוק היוקרה במדינה צפוי להמשיך לצמוח בקצב דו-ספרתי בשנים הקרובות עם דגש על קטגוריות כמו תכשיטים ואביזרים.
אות לחיזוק מעמדו התרבותי והמסחרי של השוק ההודי התקבל באפריל 2023, עם תצוגת הקרוז של דיור שנערכה ב"השער של הודו" – מבנה קולוניאלי מפואר המתנשא לגובה 25 מטר, המשמש כסמלה של מומבאי. המנהלת האמנותית דאז מריה גרציה קיורי ערכה את התצוגה בשיתוף פעולה עם בית הספר צ'אנקייה, מוסד ייחודי לרקמה ומלאכות יד מקומיות, ששותף זה שנים ליצירת רקמות עבור המותג.
מנגד, מעצבי אופנה הודים מציגים בקביעות בשבועות האופנה הבינלאומיים, מהלך שמחזק את האופנה במדינה. דרוב קאפור, לדוגמה, הציג החודש בשבוע האופנה במילאנו, ושבוע לפניו היה זה הארי – שמו של האריקרישנן קיז'תיל סורנדרן פילאי הפועל תחת שם המותג Harri, שהציג בשבוע האופנה של לונדון. כוח האדם והעושר הטקסטילי בהודו ודאי מסייעים להם להפוך את הרעיונות לברי ביצוע.
לכך יש להוסיף את הנוכחות העכשווית של הודו בתרבות הפופולרית, כמו הסדרה The Royals המוקרנת בנטפליקס ומביאה את סיפורם המהפנט של המהרג'ות מרג'אסטן. תחת עיצוב התלבושות של אסתה שארמה, נבנה מיזוג מרתק בין מלכותיות אירופאית לבין מלאכת יד הודית מסורתית, כשיורש העצר אביראג' מציג שילוב של "יוקרה שקטה" עם פריטי לבוש מסורתיים בסגנון מערבי. כך הופכת הסדרה את הבגדים למעין במת משנה, שמספרת סיפור על זהות, מעמד ומאבק בין ישן לחדש.
"בהודו אומרים שהאורח הוא אלוהים"
המסע שלנו דילג בין ג'איפור לדלהי, בין גבוה לנמוך, בין עושר לעוני, בין מסורת לקידמה. אלפסי בוחרת מקומות עם סיפורים מאחוריהם ומפגש עם יוצרים ומעצבים מקומיים, שמתבלים את המסע בחוויה אישית. אחד השיאים היה ביקור במוזיאון של הסיטי פאלאס בג'איפור, מקום מושבו של המהרג'ה הצעיר פדמנאב סינג – שחקן פולו ידוע ודמות אופנה בינלאומית, שמתחזק עמוד אינסטגרם עם למעלה מחצי מיליון עוקבים וביוני 2018 אף צעד בתצוגה של דולצ'ה & גבאנה במילאנו.
19 צפייה בגלריה
המהרג'ה הצעיר פדמנאב סינג מדגמן בתצוגת אביב-קיץ 2019 של דולצ'ה אנד גבאנה
(צילום: Andreas Rentz/Getty Images)
מאוחר יותר, על שפת הבריכה השקטה של מלון אוברוי בדלהי, היא תשתף בהתמודדותה עם מחלת הסרטן שממנה היא מחלימה. "מה שהחזיק אותי היו הנסיעות להודו, ידעתי שבסוף כל סבב כימותרפיה אני חוזרת להודו", היא אומרת. "אני עוד לא יודעת מה השיעור שהסרטן הביא איתו, אם בכלל, אבל הייתה לי שנה מדהימה. תמיד הגעתי למחלקה האונקולוגית מחייכת, התייחסתי לכאב כמציל חיים. לא ירדה לי דמעה אחת, לא כי הייתי חזקה – אלא כי האמנתי שזה יביא אותי לדבר הטוב הבא".
"לא אשקר, היו ימים קשים שבהם החלסטרה עלתה לי", היא ממשיכה, "הייתי אוכלת ומקיאה באפיסת כוחות. ביקשתי מבעלי ומהילדים לא לוותר לי. לא התביישתי בסרטן, כי אין במה להתבייש, ועשיתי הסכם עם חברות שלי שאני מפסיקה לומר דבר ראשון 'לא', כי תמיד כשהציעו לי לבוא לבית קפה או למסעדה הייתי אומרת 'לא'. מאז הסרטן בחרתי ב'כן'. אני חיה בהודיה ומרגישה מבורכת, ובכל פעם שאני מגיעה להודו אני מתרגשת מחדש".
"אנשים שואלים אותי: 'מה, לא בא לך להתקדם הלאה?' ואני עונה – לא, אני רוצה להישאר בהודו", היא אומרת לסיכום. "אני מגלה אותה בכל פעם מחדש דרך עיניים של אנשים שמטיילים איתי והיא משאירה אותי צעירה ונרגשת. בהודו אומרים שהאורח הוא אלוהים ואתה צריך לארח אותו ביד נדיבה. אני בטוחה שיהיה מהמם לטייל באירופה, אבל זאת לא העוצמה של הודו שמפעילה את ששת החושים במקביל".
- הכתב היה אורח של "הודו בסטייל של חיה – ריטריט אופנה בארץ המלכים הגדולים"
