בריאיון הקבלה שלה למחלקה לאופנה בשנקר בתחילת שנות האלפיים, נשאלה המעצבת נופר שפר, אז בת 22, מה הספר האחרון שקראה. היא נחנקה. "מי קרא אז בכלל ספרים?!" היא אומרת. "אני אפילו לא זוכרת מה עניתי, אבל אני זוכרת את המבט המתנשא שקיבלתי. היום אני מבינה למה שאלו את זה. העולם התרבותי שממנו אתה מגיע כמעצב חשוב מאוד".
במחלקה לאופנה נדרשה לעצב בגדים ולספר סיפורים. בגדים היא עוד ידעה להכין מהבית, והידע הטכני שלה היה גבוה מאוד, כך שזכתה למלגה מתורם קנדי לאורך ארבע שנות הלימודים. הקושי התגלה בדרישה לדבר על הבגדים, וחברתה לספסל הלימודים עזרה לה למצוא את הסיפור לפרויקט שעליו היא עבדה באותה תקופה. "אני הייתי אחראית על הבגדים, היא על המילים", מספרת שפר, "זה היה רחוק ממני. הייתי בסך הכול ילדה פרובינציאלית מחדרה שהגיעה לתל אביב".
זה לקח קצת יותר מ-20 שנה, אבל לבסוף שפר מצאה את המילים. בימים אלו רואה אור ספרה הראשון "תרגיל בהתעוררות" (הוצאה עצמית) – 337 עמודים שנקראים בנשימה עצורה. זהו לא בדיוק רומן, גם לא ממואר או ספר הדרכה, אבל הוא מייצר אצל הקורא תהליך רפלקסיבי של התבוננות עצמית. עמוד אחר עמוד שופכת שפר את מסע חייה המטלטל: מילדה שגדלה בבית מתפרק עם אב שברח לארצות הברית והשאיר מאחור את חמש הבנות ואשתו, דרך הפיכתה למעצבת אופנה ידועה ועד התרסקותו של הבית שהקימה. מעגל שכזה.
העירום שבו היא מתכסה לאורך הספר מפתיע. מאז פרצה לעולם האופנה עם המותג חביב המפורסמות Sample יחד עם אחותה עינב זיני (שבינתיים פרשה מהמותג), היא נעה בין תצוגות אופנה עמוסות מוזמנים לבין שמירה קנאית על פרטיות. להשיג תמונה טובה של השתיים הייתה לפעמים משימה מייגעת ("התמונה הייתה הבעיה, לא להתראיין ולהיחשף", היא מדייקת). לפני שנה פרסמה את "תרגיל בהתעוררות" תחת שם בדוי (נועה פכטר) במטרה להגן על שלושת ילדיה מחשיפה. עכשיו, כאמור, היא הסירה מחיצות והוציאה מחדש את הספר תחת שמה המלא.
"לא ידעתי לפתוח קובץ וורד במחשב". הספר "תרגיל בהתעוררות" של נופר שפר
(עטיפת ספר)
את הכתיבה "הקיאה" תוך חודש וחצי ללא שינה אל תוך אוסף מחברות שהתגבשו לספר. "נכנסתי לגוגל ושאלתי: איך כותבים ספר?" היא משתפת, "פוסט באינסטגרם אני מתקשה לכתוב, אז על אחת כמה וכמה ספר. לא ידעתי לפתוח קובץ וורד במחשב. ובכל זאת, לקחתי עט ודף וכתבתי, ובהמשך עברתי למחשב. זה היה קלוז'ר לשלוש השנים המטלטלות שעברתי. ריפוי עצמי. ניקיון. סיימתי לכתוב אותו לפני שלוש שנים בערך, והיום אני יודעת שאם הייתי כותבת אותו שנה קודם לכן, הוא היה עם הרבה יותר כעס, טינה, האשמות. כתבתי אותו מאהבה והשלמה".
בבחירה להוציא אותו מחדש בפנים גלויות היא מוצאת הקבלה מעולם האופנה. "היה לי נוח להסתתר, כך שלא הייתה לי כוונה להיחשף. אבל הבנתי שיש לי תפקיד. זה כמו בגדים. אם יצרת קולקציה ובסוף אף אחד לא לובש את זה – מה זה שווה? מי שמכיר אותי יזהה אותי מהספר. אין לי בעיה עם החשיפה, אני שלמה איתה. אין לי מה להסתיר".
"בגיל שבע כבר ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. אני לא מכירה המון אנשים שיודעים מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים, וגם מצליחים להגשים את זה ולהתפרנס מזה. אבל חייתי על אוטומט. ההישגיות, המטרות ששמתי לעצמי, הניתוק מכל מה שעברתי בילדות"
מתוקף שמו, "תרגיל בהתעוררות" מעלה שאלה מעניינת: לא ממה הייתה צריכה שפר להתעורר, אלא מה הרדים אותה כל השנים? "נראה לי שכולנו רדומים, להתעורר זאת פריבילגיה. זו לא איזו פעולה יזומה. חייתי את חיי, הגשמתי את עצמי מקצועית, אישית, הייתי מאוד מודעת למה שאני עושה. אבל כל זה רק היה החומר. הצד הרוחני שלי היה בתרדמת מוחלטת. זה קצת פרדוקסלי, כן?
"בגיל שבע כבר ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. אני לא מכירה המון אנשים שיודעים מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים, וגם מצליחים להגשים את זה ולהתפרנס מזה. אז כן הייתי מחוברת לעצמי. אבל חייתי על אוטומט. ההישגיות, המטרות ששמתי לעצמי, הניתוק מכל מה שעברתי בילדות. ארזתי את כל מה שעברתי בילדות יפה בקופסה, ועשיתי המון פעולות כדי שהקופסה הזאת לא תיפתח ובטעות יעוף משם משהו שיכאיב לך".
"למרות שהיו לי חרדות נטישה כל החיים, הייתי בתרדמת"
שפר (45) נולדה וגדלה בחדרה, ילדה אמצעית בין חמש בנות. כשהייתה בת שבע נטש אביה את המשפחה ועזב לארצות הברית. אחותה הגדולה עינב זיני (אימו של השחקן בן זיני) תפסה בעל כורחה את תפקיד המבוגר האחראי בבית כשהאם יצאה לעבוד, כדי להחזיר את החובות שהיו למשפחה ולפחות להציל את מה שההוצאה לפועל לא לקחה.
בגיל 12 כבר יצאה לעבוד. תחילה כבייביסיטר ובעבודות מזדמנות, שנתיים לאחר מכן החלה למלצר. "בתור ילדה התביישתי בנטישה שלו. הייתי מספרת סיפורים שהוא נסע לעבוד באמריקה. זה גם מה שסיפרו לי בהתחלה", היא משתפת, "גם אחרי שההורים התגרשו, התביישתי בזה. אל תשכח, זאת הייתה תקופה אחרת. בשנות ה-90 גירושים עוד היו אות קלון".
"כשנפרדתי מבעלי ובהמשך גם התגרשתי ממנו, נזכרתי בתחושות שהרגשתי בילדות", היא מוסיפה, "הפעם כבר היה לי קל לתת לזה שם ולהבין מאיפה זה בא. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שטיפלתי בעצמי והלכתי לפסיכולוגית, כי למרות שהיו לי חרדות נטישה כל החיים, הייתי בתרדמת. אני יודעת שיש אנשים שמטפלים בעצמם כל החיים, אבל כילדה מי בכלל ידע מה זה טיפול?! התפיסה הייתה שרק משוגעים הלכו לפסיכולוגים".
מה גילית על עצמך בטיפול? שאת עושה השלכה דורית?
"בדיעבד, אני יודעת להגיד שחיינו כמשפחה המון חודשים עם איזושהי הידרדרות, אבל לא ידעתי לזהות את זה. מבחינתי, המשימה שלי הייתה שהבית לא יתפרק. המשימה שלי הייתה להגן על הילדים שלי ולהמשיך עם הסיפור שסיפרתי לעצמי שאני אחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה".
"כששחררתי, והעולם לא קרס – הבנתי שאני חייבת לשחרר את השליטה שלי לגמרי". נופר שפר
(צילום: הילה חן)
השאלה שסקרנה אותי לאורך כל הקריאה, ואת גם פותחת אותה לקראת סוף הספר, היא מה המקום שלך בתוך הסיפור המשפחתי הגדול שהוביל להתפרקות?
"אם את בוחרת להישאר במערכת יחסים שלא טובה לך – את שמה את עצמך בעמדת הקורבן. השאלה שצריכה להישאל היא למה משכתי אליי לחיים את הדבר הזה. אני מאמינה שדומה מושך את הדומה. מתוך התחושה שאני טובה יותר, קיבלתי תחושת ערך עצמי. חשוב לי לומר, הייתי בהגשמה עצמית מאוד גבוהה; היו לי נישואים מדהימים, אבל כשהתבוננתי על הדברים מלמעלה, שלטתי כדי שהמשפחה לא תתפרק, כדי שתיבת הפנדורה מהילדות לא תיפתח".
ברגעים מסוימים הרגשתי שהספר הוא כתב אישום עצמי.
"בהחלט! שמתי את עצמי בו למשפט. אתה יודע, ביום כיפור שעבר, אחד הבנים של עינב קרא את הספר ואמר לי: 'את יוצאת שם חרא'. ככה אני – שמה את עצמי למשפט בכל יום, בכל רגע".
אחד הפרקים המעניינים הוא הגילוי הרוחני שלך. מהצד זה הרגיש מאוד חשוף, כמו להציץ לתוך מסע שהנפש שלך עוברת.
"חוויתי התעלות רוחנית. אלוהים – או כל כוח עליון שאתה רוצה לקרוא לו – עשה לי קיצי בגב ארבעה-חמישה חודשים. הייתה לי מה שנקרא הגנה מאגית. הלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, אסטרולוגיה, כל מה שיכולתי כדי להבין טוב יותר את עצמי.
"הרגשתי טובה מאחרים, יש התנשאות רוחנית כזאת. הסתכלתי על אנשים מתוך עמדה שהם בחושך ואני באור. יש הרבה אהבה במאניה, רק אהבה, את אוהבת את כולם. גיליתי את האמת. ובשלב מסוים הבנתי שיש כוח עליון שמנהל פה הכול ושאני צריכה לשחרר".
"יום אחד התנגן לי השיר 'כנען' של שלומי שבן והבנתי שלארץ המובטחת, כנען, אתה מגיע רק אם נכנעת", היא מוסיפה, "אני לא ארפא את העולם. המון זמן החזקתי את עצמי וניסיתי לרפא ולהציל את הקן המשפחתי, אבל כשזה התמוטט לי מול הפרצוף לא יכולתי להמשיך. כששחררתי, והעולם לא קרס – הבנתי שאני חייבת לשחרר את השליטה שלי לגמרי. וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
"יש לי עבודה כיפית – לשמח נשים"
ב-2008, שנתיים לאחר שסיימה את לימודיה במחלקה לאופנה, הקימה יחד עם אחותה עינב את מותג האופנה Sample. מהר מאוד הוא הפך לאחד המדוברים בארץ ומאז שומר על כתב יד עקבי עונה אחר עונה. הן הציגו בקביעות בשבוע האופנה, והלבישו, עד היום, מפורסמות כמו בר רפאלי, יעל שלביה, עדן בן זקן, לוסי איוב, חן אמסלם, גל מלכה ואחרות.
לוסי איוב לובשת חליפה של סאמפל
חן אמסלם בחליפה של סאמפל
לפני חמש שנים היא יצאה לדרך עצמאית עם המותג ("אני עדיין אוכלת לעינב את הראש מדי יום על העסק", היא מגלה). כעת היא פועלת מתוך סטודיו רחב ידיים בפולג, נתניה, המשמש גם כמתפרה וכחנות, ונמצא במרחק קטן מביתה, שם היא גרה עם שלושת ילדיה. כל הדגמים נתפרים בסטודיו, מה שמבטיח רמת גימור גבוהה ביחס למתחרים שלה המייצרים במתפרות מזדמנות בארץ או מחוץ לגבולות ישראל.
בחמש השנים האחרונות היא פעלה מתחת לרדאר, לא מרגישה צורך להזכיר לאנשים שהיא קיימת. לפני כחודשיים הפיקה תצוגת אופנה עצמאית תחת השם Wild & Bloom בשיתוף עמותת אנוש לקידום בריאות ורווחה נפשית. על המסלול באולם אירועים בעמק חפר עלו דוגמניות לבושות שמלות מטפחת באורך מיני, חולצות תחרה שחורות חושפות בטן, אוסף פריטים חייתי בדוגמה מנומרת ומקטורנים בחייטות עילית.
"מגיעות אליי בנות של לקוחות שהלבשתי לפני 20 שנה". תצוגת האופנה של סאמפל
(צילום: ניב מאיו)
בעבר הייתה משיקה קולקציות פעמיים בשנה, היום היא משיקה קולקציה רק כשיש לה מה לומר. "איך אמר ליאונרד כהן: 'אילו ידעתי מאין מגיעים השירים הטובים, הייתי הולך לשם לעיתים קרובות יותר'", היא מחפשת את המילים דרכו. "ככה אני מרגישה עם בגדים. אני יודעת לעשות בגדים, אני טובה במה שאני עושה, אבל אם אין לי רעיון לקולקציה – לא אייצר בכוח. יש כאן דגמים שאני מייצרת מחדש כבר 15 שנה – פריטים קלאסיים שמרכיבים מלתחה, ולקוחות פשוט מבקשות אותם".
"למדתי לא לתכנן ורק להקשיב לעצמי". תצוגת האופנה Wild & Bloom של סאמפל
(צילום: ניב מאיו)
"אני מאוד אוהבת את המפגש האישי בסטודיו. מגיעות אליי בנות של לקוחות שהלבשתי לפני 20 שנה, והיום קונות בגד או תופרות משהו מיוחד", היא אומרת לסיכום. "מרגש אותי כשנכנסת לקוחה שלושה ימים אחרי לידה עם תפרים ו-20 קילו עודפים, וצריכה בגד לברית. היא יוצאת מכאן עם חיוך ומרגישה יפה. תחשוב איזו עבודה כיפית יש לי – לשמח נשים. אני רואה בזה שליחות. בניגוד לחנות ברחוב – כאן יש לי זמן לעצמי, ואני נהנית מזה שאני לא בלחץ של למכור, של לייצר בענק. פעם העסקתי 12 עובדות בסטודיו, היום יש לי שלוש-ארבע. בשנים שעברו מאז המשבר, הבנתי שאני יכולה לעשות תוכניות ואלוהים, סליחה על הקלישאה, צוחק. אז למדתי לא לתכנן ורק להקשיב לעצמי".
