"שמלה יקרת ערך ששוויה 3,000 ל"י (לירה ישראלית, א"י) תוגרל בתצוגה שתיערך מחר בערב במוזיאון ישראל. דגם השמלה הוכן ותוכנן על ידי האופנאי המהולל פייר קרדן מפריז, המגיע היום לישראל". הידיעה הזו, פחות ממאה מילים, התפרסמה בבוקר ה-8 בנובמבר 1966 באחד העמודים האחוריים של "ידיעות אחרונות". מחיר כרטיס ההגרלה עמד על 10 ל"י וההשתתפות הייתה פתוחה עבור הגברות שרכשו כרטיס לתצוגה הנחשקת.
חודש קודם לכן היה זה העיתונאי גיל קיסרי שכתב על האירוע האופנתי. "מוזיאון ישראל מתפתח. אומנם, אין הוא פושט צורה ולובש צורה, אך בעוד חודש כמה מבאיו יפשטו וילבשו בין כתליו את מחלצותיהם", כתב, "ממד חדש יתווסף לגן האמנות, להיכל הספר של המוזיאון הלאומי הראשון שלנו: תחת קורת גג אחת עם המוזיאון למקרא ולעתיקות, יציגו 14 דוגמניות ודוגמנים מפריז את חידושי הפאר של אופנת הלבוש הצרפתית".
בסתיו 1966 הגיע מעצב-העל הצרפתי פייר קרדן להציג את קו האופנה הפוטוריסטי שלו בסגנון "אופנת החלל" – זרם עיצובי שהתפתח באותן שנים בהשפעת מרוץ החלל והאופטימיות הטכנולוגית של התקופה. מעצבים כמו קרדן, אנדרה קוראז' ורודי גרנרייך דמיינו בעיצוביהם כיצד יתלבשו בני אדם בעתיד, במיוחד בעידן של טיסות לחלל וחיים מחוץ לכדור הארץ.
9 צפייה בגלריה
פייר קרדן, 1964. "מי אינו מעריץ את ירושלים ומי אינו מעריך את היצירה הגדולה ששמה ישראל?"
(צילום: AP Photo)
בדברי הימים תיזכר התצוגה של קרדן כתצוגת האופנה הראשונה של מעצב עילית בישראל. בהמשך הציגו בתי אופנה כמו רוברטו קוואלי ומיסוני במסגרת שבוע האופנה של תל אביב, אך לרובם הגדול אין אינטרס כלכלי או תדמיתי להציג בישראל, בטח בשנים האחרונות כשמעמדה של המדינה ירד לטובת קולות של חרם בינלאומי.
אבל לפני 60 שנה הבון-טון היה אחר. ישראל הצעירה נחשבה למדינה מסקרנת ונחשקת, ואנשי תרבות בינלאומיים ראו בה זירה להפצת רעיונות חדשים. לירושלים הגיע קרדן בהזמנתו של איש יחסי הציבור היהודי-בריטי דוד רותמן, ששנתיים לאחר מכן ארגן תצוגה להובר דה ז'יבנשי בהיכל התרבות בתל אביב.
בריאיון שנערך אז סיפר רותמן כי "בחרתי בקרדן משום שאופנתו היא אוונגרדית וספוגת רוחניות. הוא מסמל את הקו המודרניסטי והרוח המודרנית של היום". רותמן שכנע את אנשי המוזיאון כי התצוגה תקבל חשיפה ותציג את עבודות המוזיאון במגזינים בינלאומיים, ואלה הסכימו לבסוף לארח את האירוע באולם התחתון של המוזיאון ובגלריה הפרה-היסטורית.
קרדן עצמו התלהב לא פחות. "למסע של בית האופנה לישראל אין שום משמעות עסקית, שכן הוא נועד רק לשם ציון הרגשות החמים שצרפת רוחשת לישראל", אמר בריאיון לקראת התצוגה, "הרי מי אינו מעריץ את ירושלים ומי אינו מעריך את היצירה הגדולה ששמה ישראל?"
"לא גבר ולא אישה"
תצוגתו של קרדן התקיימה כחלק מחגיגות פתיחת מוזיאון ישראל. תצוגה נוספת של המעצב התקיימה ביום למחרת במלון דן בתל אביב כערב תרומה לארגון ויצ"ו ישראל. כרטיס כניסה זוגי עלה כ-60 לירות (חיילי קבע, לדוגמה, קיבלו באותה עת משכורת חודשית של 18 לירות), מה שמעיד על פנייה לקהל לקוחות של האליטה הכלכלית והחברתית בישראל.
קטעי וידאו מהתצוגה במוזיאון ישראל
קיום התצוגה נתקל בהתנגדות של חלק מהנהלת המוזיאון. בתקשורת פורסם כי פרופ' יגאל ידין "מחה אתמול בישיבת הנהלת המוזיאון נגד קיום תצוגת האופנה במוזיאון. בדעתו צידדו גם כמה חברי הנהלה נוספים", נכתב, "ידין אמר כי עם כל ההערכה לתצוגה לעצמה, הרי קיומה במוזיאון אינו הולם את רוח המוסד ותפקידיו".
חשיבותה של התצוגה נבעה ממעמדו של קרדן באותן שנים. קרדן, שהלך לעולמו בשנת 2020 בגיל 98, היה תלמידן של מעצבות העילית ז'אן פקאן ואלזה סקיאפרלי, ועבד במחלקת החייטות של כריסטיאן דיור. בשנת 1953 הקים את קו העילית בעיצובו, ושש שנים לאחר מכן גם קו של בגדים מוכנים ללבישה.
בביקורו בישראל הציג פריטים מתוך קולקציית אביב-קיץ 1967, שחלקם נתפרו מאריגים בעיצובה של נאורה ורשבסקי למשכית. "כשהתחילו את ה'שנור' מארצות הברית, עשו תצוגות אופנה לגיוס תרומות. בצוות של הבונדס הייתה אישה בשם מרים פיינמן, שהעלתה רעיון שנעצב בדים ישראליים שיינתנו למעצבים אירופאים, ולהפך", סיפרה ורשבסקי ל-ynet בשנת 2018. "הכנתי כמה דוגמאות ולבסוף הן נבחרו על ידי סן לורן, פייר קרדן וסימונטה פביאני. היה לזה פרסום חובק עולם, ומחלק מהבדים ייצרנו אחר כך בכמויות למשכית".
בתמונות של הצלם דוד רובינגר מופיעים הדוגמנים והדוגמניות במערכות לבוש של קרדן. במקור הבגדים היו בצבע, אבל הצילום נותר בשחור-לבן, מאפשר לדמיין את פלטת הצבעים שבלטה בגן הפסלים של המוזיאון, שהפך לחלק אינטגרלי מהתצוגה.
באחת התמונות מופיעות שתי דוגמניות על רקע הפסל "פעולה בכבלים: אנדרטה לבלאנקי" של אריסטיד מאיול, ובתצלום נוסף נראים שלושה דוגמנים בחליפות מכנסיים המסתיימות בקו הקרסול, מחקים את הפסל "הלוחם ממונטובאן" של אמיל אנטואן בורדל. תמונות נוספות מהתצוגה מתעדות את היכל הספר שתוכנן על ידי האדריכל ארמן פיליפ בארטוס.
"הוא היה אז מעצב בשיא תהילתו. עצם העובדה שבחר לבוא לישראל, ריגשה אותי", סיפרה לנו בעבר עיתונאית האופנה יהודית חנוך. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה זכינו בישראל לתצוגת אופנה בסדר גודל כזה. הבגדים של קרדן היו ארכיטקטוניים, והבחירה להציגם לצד היכל הספר הייתה מדהימה".
חנוך הייתה אופוזיציה לתחושות של עיתונאי ועיתונאיות האופנה בישראל. בביקורת שפרסמה כשבוע לאחר התצוגה, היא התייחסה ברצינות לעיצוביו ולמהפכה המינית שהביא איתו לישראל. אבל, כאמור, היא הייתה בדעת מיעוט. הכותרות שהתפרסמו בבוקר לאחר התצוגה, התחרו זו בזו ברמת הרשעות, ויש שיאמרו תפיסה פרובינציאלית, כלפי אופנה בינלאומית במדינה שהלבוש הלאומי שלה באותן שנים היה סנדלים תנכיים וכובע טמבל.
כתבת "הארץ" מיכל פרימור עסקה בדוגמניות שטוחות החזה שהגיעו מחו"ל לדגמן את בגדי המעצב, ביניהן הדוגמנית היפנית המפורסמת הירוקו. בנוסף השתתף בתצוגה הדוגמן הישראלי הנודע בועז מזור, אחיה של הדוגמנית יהודית מזור, לשעבר "מלכת המים" של ישראל. הביקורת סביב הרזון הופיעה גם בביקורת שפורסמה ב"על המשמר".
בימים שבהם שלטה הדוגמנית טוויגי בצללית הגוף הטרנדית של התקופה, לא פלא כי מודל היופי הרזה הגיע עם קרדן לארץ. "הדוגמניות חייבות להיות רזות, אך צורת אבריהן בלתי חשובה", התפייט אז המעצב, "בגדים המבליטים את האיברים אינם מודרניים זה מכבר. כל תשומת הלב עברה עתה אל הרגליים וכאן – ה'סקס' נמצא אחר הכול, גם סקס זה עניין של אופנה".
"גברים צעירים, צרים וארוכים, בשיער ארוך וצבוע, שיש להם ודאי מוח לחשוב ואיברים להלך בעזרתם ולעבוד בהם. (אלו) מהלכים-מרקדים באיזה טראנס מגוחך, כדי להפגין תלבושות", כתבה עיתונאית "מעריב" עפרה אליגון, וגלשה בהגיגיה למקומו של הגבר בחברה המודרנית. "מה עושים באירופה לגבר? ומה עושים לנשים?! במי נתאהב, על כתפו של מי נניח את הראש, מי יהיה אב ובעל – איזה מין 'ניני' חלוש ומפורכס ונטול מין. לא גבר ולא אישה".
בהמשך גם לא חסכה ביקורת מ"השמנה והסלתה" שהגיעו לתצוגה. "הגברות הרזות והצעירות של ירושלים ותל אביב, והגברות הפחות רזות שהגיעו באוטובוס מלא של נשות ויצ"ו ושבאו מכל קצות הארץ, וכל יתר הגברות הראשונות של האופנה העילית והממשלתית, התחילו למחוא כף לפי קצב מנגינה של הביטלס".
"בגדים הם עסק רציני", המשיכה את ביקורתה המושחזת, כאשר ממרחק הזמן אפשר לבקר אותה כמי שלא הבינה את רוח התקופה. "לוקח קרדן זה ומטלטל אותך טלטלה גדולה. הוא עושה אותך לבן התקופה. בבגדים שלו יכול אדם לקום ולצווח: עצור עולם, אני רוצה לרדת בתחנה הקרובה לירח, ליופיטר, למרס, או סתם לטייל בשדות האין-סוף ואף מעבר להם".
בעיתון "על המשמר" פרסמו שבוע לאחר התצוגה שתי כתבות עליה במדור "לבית ולמשפחה" בעריכת מאשה שפירא. הכתבת דליה שחורי כתבה על תופעת תצוגות האופנה במוזיאונים שהחלו לצוץ באירופה (מוזיאון הטייט, לדוגמה) לצד ביקורת תצוגה קטלנית שפרסמה שפירא תחת הכותרת "לכובשי חלל בלבד".
9 צפייה בגלריה
"כך ילכו בניהם של אנשי הפלמ"ח?! לא עלינו!" קולקציית אביב-קיץ 1967 במוזיאון ישראל
(צילום: דוד רובינגר)
בדומה לביקורת של אליגון, גם שפירא נרעשה מהטשטוש המגדרי שהציג קרדן בשנות ה-60 עם חליפות מכנסיים צמודות לגברים. "והבחורים הנראים כנשיים במכנסיים?" התפלצה, "רבותיי, כך ילכו בניהם של אנשי הפלמ"ח?! לא עלינו! אנו רוצות לראות גברים. הרי כך בדיוק אמרה סבתא שלי כשראתה לראשונה גבר מגולח: נשיקה בלי שפם? כמו לחם בלי מלח!"
שפירא מצאה דרך לפרגן לדגמים הארכיטקטוניים בעיצובו של קרדן ולתפירה האיכותית, כמו לדוגמה חצאית מיני שנתפרה עם מכפלת כפולה כך שהיא מייצרת נוקשות ומסייעת שהחצאית לא תתרומם. "גם לתפירה דרוש היגיון", הוסיפה, תוך שהיא מציינת דגמים בולטים מתוך 50 מערכות הלבוש שהוצגו, ובהם סרפן שמתחתיו נלבש סריג גולף.
את מאמרה סיכמה בטון המערער על הגבריות החדשה שהביא איתו קרדן לישראל המאצ'ואיסטית, כשבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. "אלה בחורים אלה? נשים במכנסיים!" כתבה, "פעם היו בחורים! פרועי בלורית וחולצה פתוחה ומכנסיים קצרים!"
בין עתיד לעבר
התצוגה של קרדן נראית ממרחק הזמן כמו רגע נדיר: מפגש בין אופנה עילית בינלאומית לבין קהל מקומי שעדיין עיצב את זהותו התרבותית. אלא שהמפגש הזה לא היה הרמוני. התגובות בעיתונות חשפו פער עמוק בין החזון של קרדן לבין המציאות הישראלית של אותם ימים. אופנת החלל, עם הקווים הנקיים והטשטוש המגדרי, לא רק נראתה זרה – היא נתפסה כאיום. במובן הזה, האופנה שימשה כאן כזירה שבה נאבקו על דמותה של החברה הישראלית לא פחות מאשר על אורכה של חצאית.
גם עצם קיום התצוגה במוזיאון עורר התנגדות, וחשף היררכיות תרבותיות שממשיכות ללוות את השיח עד היום. במוזיאון ישראל עוד מציגים תערוכות אופנה מדי פעם, במוזיאון תל אביב זה לא קרה מאז שהוקדשה לכריסטובל בלנסיאגה תערוכה אינטימית ב-2012. בתוך כך, את הבחירה למקם את הבגדים של קרדן לצד היכל הספר וגן הפסלים אפשר גם לקרוא היום אחרת: ייתכן שקרדן הגיע להציג עתיד, אבל נתקל במקום שעדיין התעקש להישאר בעבר.
