ילקוט בית ספר הוא אולי אחד החפצים התמימים ביותר מהילדות – תיק שאליו מכניסים מחברות, קלמר, בקבוק מים וארוחת עשר. כזה שבבתים מסוימים מארגנים כבר ערב קודם לכן. אבל בשנים האחרונות הוא הופיע גם בהקשרים אחרים לגמרי. באפריל האחרון נעצר תלמיד בן 12 בבית ספר בצפון תל אביב לאחר שלפי החשד הגיע למקום כשבתיקו סכין, שוקר חשמלי ושני מבערים. באוקטובר האחרון הסתיים ויכוח בין שני תלמידים בבית ספר בכפר קרע בדקירה קטלנית שהביאה למותו של הנער מוחמד מראזקה בן ה-17. לפי כתב האישום, הנאשם בן ה-16 נהג להגיע לבית הספר כשברשותו סכין. ישראל 2026.
המעצבת אמילי יחזקאל מבקרת את תופעת החרם והאלימות המתרחבת בעבודה "משקל עודף", המוצגת בימים אלו בתערוכה הקבוצתית "הקיץ של אביה" (אוצר: ד"ר גיא מורג צפלביץ', נעילה: 28 בפברואר 2027) בגלריה העירונית ברמת השרון, כחלק מאשכול התערוכות "החוויה הכואבת של עולם הילדות – חרם" בעיר. יחזקאל יצרה ילקוט שחור מעור, שבכיסו הקדמי מוטבעת צורת סכין בטכניקת Wet Molding. סימן שנצרב בחומר.
"אני נחשפת לעצב שחרם גורם לכל כך הרבה ילדים". העבודה "משקל עודף"
(צילום: דניאל חנוך)
"עניין אותי לדבר על מה שילדים אשר חווים חרם נושאים איתם בכל יום, גם כשאנחנו לא יכולים לראות אותו – המשקל שנכנס איתם לכיתה, חוזר איתם הביתה ולעיתים נשאר הרבה אחרי שהחרם עצמו נגמר", מסבירה יחזקאל את נקודת המבט שאיתה החלה את העבודה, "תיק נועד בדרך כלל לשאת את הדברים שאנחנו בוחרים לקחת איתנו, ובעבודה הזאת רציתי לדבר דווקא על הדברים שאנחנו נושאים בלי שבחרנו בהם".
את ההזמנה להשתתף בתערוכה קיבלה מאוצר התערוכה ואשתו, האמנית קרן שפילשר, שהפיקה אותה. השלושה שיתפו פעולה בעבר בתערוכה "הפרשת חלה" שהוצגה במוזיאון אנו בתל אביב. המחשבה לפעול בזירה האמנותית ולא רק בזו המסחרית מעניינת את יחזקאל, שהחליטה לקחת על עצמה גם הפעם ליצור עבודה שחורגת מגבולות הסטודיו. נושא החרם אינו קרוב לחייה באופן ישיר, אבל במדינה שבה חרם על ילדים מככב במהדורות החדשות בטלוויזיה – זוהי כבר בעיה לאומית.
"זה לא קל כשאתה לא חי לפי תבניות חברתיות". אמילי יחזקאל
(צילום: שי יחזקאל)
"כאמא לארבעה וכאדם שחי בעולם הזה – אני נחשפת לעצב שחרם גורם לכל כך הרבה ילדים. הוא קיים בכל מקום, וכאמנית הרגשתי אחריות לבוא ולהציף את הנושא", היא משתפת. "כשקרן פנתה אליי עם הרעיון לתערוכה, הדבר הראשון שעלה לי בראש זה תיק, מן הסתם. ילקוט הוא החפץ הכי יומיומי ובסיסי, וילד שעובר חרם סוחב איתו תיק, תרתי משמע. לכן גם קראתי לעבודה 'משקל עודף'. הוא נושא איתו בלית ברירה משקל עודף, 'תיק' שהוא מעולם לא בחר, שמשאיר בו צלקת והופך לחלק מהתבנית שלנו, מהסיפור שאנחנו נושאים לפעמים כל חיינו, לצערי".
הבחירה בצורת סכין מוסתרת-בולטת מרחיבה את העבודה גם ליחס אל אלימות פיזית. זו אומנם לא הייתה הצהרת הכוונות של יחזקאל – שבחרה בה כסמן לצלקת פיזית ונפשית הנצרבת בגוף – אבל קשה להימנע ממחשבה על הקלות הבלתי נסבלת של שליפת סכין. "אני לא חושבת שיש הורה בישראל שלא חווה זאת – בין אם זה עם הילדים שלו, או עם אנשים שנמצאים בסביבת המגורים שלו. ברוך השם, הילדים שלי לא עברו חרם, אבל אני כן יודעת מהילדים שלי, שלא תמיד הם מרגישים שייכים במקום שהם נמצאים בו. זה לא קל כשאתה לא חי לפי תבניות חברתיות".
"הרבה יותר זול לייצר בחו"ל, בשטחים ובסין"
את המותג הנושא את שמה הפרטי, Emili, הקימה ב-2006 והוא פועל מאז במושב חמד, שבו היא מתגוררת עם בעלה, צלם האופנה שי יחזקאל, וארבעת ילדיהם. את יחזקאל הכירה בזמן שירותם הצבאי בדובר צה"ל, ויחד עברו תהליך תשובה. אל אופנה התגלגלה צעד-צעד. תחילה למדה תפירה והחלה לעצב בגדי נשים, ובהמשך התגלגלה לעיצוב אביזרים. הדרישה לתיקים הגיעה מלקוחות, ובאתר שלה ניתן למצוא תיקי עור בדגמים אלגנטיים לצד יומיומיים, עם רצועות גב או רצועה אחת לנשיאה בהצלב, לצד פאוצ'ים, ארנקים, כיסויים לטבק ותיקי תפילין. בין לקוחותיה מפורסמים כמו יהודה לוי, אביב אלוש ואחרים.
יהודה לוי בצילומים עם תיק של אמילי יחזקאל
באפריל השנה, לאחר שבית המלאכה בתל אביב שאיתו היא עובדת מיומה הראשון הודיע על סגירתו עם פריצת המלחמה הנוספת מול איראן – החליטה לרכוש את הציוד ולהעסיק את העובדים כשכירים, הפעם תחת ניהולה. במקום להילחץ מכך שהייצור שלה עלול להיפגע, היא ראתה בכך הזדמנות. "אמרתי לעצמי: האופציה הזו נסגרת, אבל זאת גם אפשרות להמציא את עצמי מחדש", אומרת יחזקאל, "הייתי במצב שלא נבהלתי מהשינוי, אלא רציתי לשהות ברגע". את התהליך שיתפה בהרחבה גם ברשתות החברתיות.
"השאיפה היא להעביר את הידע הלאה". תיק של Emili
(צילום: Creative Direction & Production by CI898)
אמילי יחזקאל בבית המלאכה
מלבד הפרנסה שהיא מייצרת לשותפיה הוותיקים – המהלך הנדיר של יחזקאל מציע שימור ידע מקצועי שבעוד שנים לא רבות עלול להיעלם; בטח בישראל, שבה החלטות ממשלתיות משנות ה-90 ואילך הובילו לסגירת מפעלים ולצמצום העברת הידע באמצעות ביטול קורסים מקצועיים של משרד העבודה. במדינת הסטארט-אפ אין מקום לעבודת כפיים.
"הרעיון הראשוני הוא ללמוד את האומנות והידע המקצועי. יש ימים שהם נותנים לי משימות ואני לומדת. יש רגעים שדוד אומר לי: 'מחר את עובדת כל היום רק על התפר הזה', או שהוא משאיר לי חתיכות של עורות ונותן לי הוראות כיצד לעבוד איתן", היא מספרת. "השאיפה שלי היא ללמוד מהם את הידע ולהעביר אותו הלאה. הלוואי שיהיו מי שירצו לבוא וללמוד את התחום, שזה לא יהיה רק בידיים שלי. הכול קורה תוך כדי תנועה". בהמשך היא גם מציעה שירותי ייצור עבור מעצבים נוספים.
"זאת גם אפשרות להמציא את עצמי מחדש". תיק של Emili
(צילום: Creative Direction & Production by CI898)
בזמן שישראלים קונים ללא הפסקה באתרים סיניים, יחזקאל מספרת כי היא מתעקשת על ייצור מקומי חרף המחיר היקר והקשיים. "הרבה יותר זול לייצר בחו"ל, בשטחים ובסין. זה גם היה מוזיל את המוצר עצמו. כרגע המהלך הופך את הייצור ליקר יותר ופחות כלכלי עבורי, אבל אני מתעקשת לייצר בסטודיו בתהליך אינטימי מאחר שאני מאמינה בכל ליבי במלאכות יד", היא אומרת, "גם אם הרבה אנשים לא צורכים זאת כמו פעם, אני יודעת שיש את האנשים שאוהבים ומעריכים את העבודה הזו, ואליהם אני פונה".
