איזבל הופר
סליחה, במי מדובר? יש לא מעט טוענות לכתר "הגברת הראשונה של הקולנוע הצרפתי", שכמעט כל אחת מהן היא גם אייקון אופנה פריזאי, אבל מבחינתי איזבל הופר ראויה למקום הראשון. היא הופיעה ביותר מ-120 סרטים והפקות טלוויזיה, הייתה מועמדת 16 פעמים לפרס סזאר הצרפתי וזכתה בו פעמיים, ובאמתחתה גם עוד שבע מועמדויות לפרס מולייר בתיאטרון. היא אחת השחקניות הכי מעוטרות בתולדות הקולנוע הצרפתי, שעבדה עם הבמאים הכי חשובים באירופה, והיא גם הכי עסוקה, הכי אלגנטית, הכי מנומשת, וחוגגת החודש יום הולדת 70 בלי שום רמז לעייפות החומר או להרהורי פרישה.
לאורך השנים היא ציירה לעצמה אישיות קולנועית של אישה קרירה הממעטת להחצין את רגשותיה – מעין אשת ברזל, או אולי דווקא חרסינה שנסדקת בלי להישבר. היא גילמה מגוון של תפקידים, מזונה ועד בורגנית, ובכולם היא הצליחה לשמור על אותו ריחוק אלגנטי שהוא, אפשר לומר, מאוד "צרפתי". גם ההתנהלות וגם המראה שלה מצליחים להיות חגיגיים ופשוטים בעת ובעונה אחת, כמעט אנטיתזה לזוהר ההוליוודי שאנחנו מכירים טוב כל כך.
הופר צוטטה כאומרת כי הבמאי הוא מי שחשוב והיא כשחקנית נועדה להתקיים בצילם של היוצרים הגדולים שאיתם עבדה, ואף שלכל שחקן יש תחליף – גם לה. אבל הצניעות הזו מתעתעת ואולי היא לא באמת מאמינה בכך, כי לפעמים יש תחושה שהיא יודעת בדיוק כמה היא נהדרת.
כך או אחרת, הופר היא אכן "שחקנית של במאים". היא הופיעה בסרטיו של הבמאי קלוד שברול ונחשבת למוזה הרשמית שלו, אבל היא לא מזניחה גם במאים אחרים, אירופאים ברובם. היא משחקת ללא הרף, שומרת על קצב של שלושה סרטים בשנה, ובמקביל מופיעה גם בתיאטרון. הופר באה לעבוד, לא למצוא חן, בוודאי שלא לקושש לייקים ברשתות החברתיות. זה מרענן ונדיר למדי, בעיקר כשמתבוננים על מקבילותיה האמריקניות.
למה אייקון? הופר חולקת מאפיינים דומים עם דיוות צרפתיות שהפכו לאייקוניות, כמו בריז'יט בארדו, קתרין דנב, פאני ארדן או ז'ולייט בינוש. מצד שני, היא גם הנגטיב החזותי לבורגנות המוקפדת של דנב, או ליצריות השופעת והפראית של בארדו. היא מביאה לאחוות הדיוות הפריזאית את אותו "ז'ה נה סה קואה" – קסם חמקמק וקשה לניסוח שמפקיע אותה מהגדרות היופי המקובלות.
היא התגלמות המושג פטיט: נערית, קטנה ודקה. היא מנומשת בצפיפות, ממעטת להתאפר וממש לא נחשבת ליפה קלאסית (המפיקים של הסרט האמריקני "שערי החופש" התנגדו לבחירה בה בטענה שהיא "מכוערת מדי"), אבל כשהיא על המסך אי אפשר להסיר ממנה את המבט.
הופר היא אורחת קבועה בשבוע האופנה של פריז ומתלבשת היטב, באופן מוקפד ונטול סנסציות. הבחירות שלה קלאסיות עם תיבול של רומנטיות גותית, בעיקר חליפות מכנסיים סמי-מחויטות ושמלות ערב נקיות קווים ועזות צבע מהסוג שקרל לגרפלד הצטיין בהן בזמנו.
היא לא מתנתחת, לא מזריקה ולא מתמסרת לאף אחד מאותם עזרים שהעולם המודרני פורס מול פניהן של נשים שמסרבות להיראות בגילן. הופר נראית צעירה מהביוגרפיה שלה, אבל היא נראית כך באופן טבעי. הכי רחוק מהפרצוף החדש שמדונה פרגנה לעצמה לאחרונה.
הופר נוהגת לחלק את הנשים לאלו שעולות על עקבים ולאלו שנצמדות לאדמה בנעליים שטוחות, והיא שייכת לשתי הקבוצות. "הנשים בנעלי עקב" שהיא מגלמת הן אפלות, מפחידות, כמעט פסיכופתיות. "הנשים בנעליים שטוחות" הן רכות ועדינות, תמימות ושוברות לב, נשים עם חיים קטנים שמוצאות בהן רגעים גדולים (כמו דמותה בסרט המזוהה איתה יותר מכל, "רוקמת התחרה").
איכשהו, בהופעותיה הציבוריות הופר מצליחה ליצור תמהיל מרשים של סוגי הנשים הללו. היא, בעצם, כמו שמו של הסרט שגרף את כל פרסי האוסקר בטקס האחרון, "הכול, בכל מקום, בבת אחת".
למה לא? הופר מאמצת את הגישה, האופיינית ללא מעט שחקניות צרפתיות, שנוטה למזער את סוגיית MeToo וההטרדות המיניות, וכוללת את הצורך לפטור את העניין כולו בגינוי רפה ותחושה של "זה לא באמת כל כך נורא".
ובכל זאת: כבר לא מייצרים שחקניות כמוה. בעידן שמדבר על גיוון והכלה, ובמקביל משווק שוב ושוב את אותו דבר מאותו דבר, הופר היא יהלום נדיר. אינטליגנטית, מחושבת, עם מבט מקפיא ופוטנציאל של שריפה גדולה. היא לא סתם אייקון, היא מוזה, ויש בה קסם על-זמני ונטול גיל, גם כשהיא נקייה מאיפור ולבושה בפשטות.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
