מאות תלמידות ותלמידים מרחבי הארץ הלומדים אופנה ואמנות, התארחו הבוקר (שלישי) בתצוגת האופנה של המעצבת לי אלמונד במסגרת שבוע האופנה "ישראל קנדה" תל אביב. חבל שהם הגיעו באיחור ניכר והספיקו לפינאלה בלבד. מאחורי היוזמה עומדת זיוה שקד, מנהלת בית הספר "עמית" ביישוב מיתר שבדרום ואמה של אלמונד.
"בכיתי לה שאני לא רוצה 'הקיץ של אביה' בתצוגה הראשונה שלי", מרפררת אלמונד לסצנה הבלתי נשכחת מסרטה של גילה אלמגור, שבה הילדות מבית הספר לא מגיעות למסיבת יום ההולדת של אביה, "היא הזמינה תלמידי בתי ספר מהצפון עד הדרום. היא אמרה לכל המנהלים: 'הכרטיסים עלינו, האוטובוסים עליכם'".
הפוסט של לי אלמונד לקראת התצוגה
על המסלול הבוקר הגישה אלמונד לצופים את לבה ואת סיפור חייה המטלטל, שבמהלכו נבראה מחדש. שבועיים קודם לכן היא שיתפה בחשבון האינסטגרם שלה הצהרת כוונות: "אחרי שבע שנים שלא סיפרתי שום סיפור בצבע מלבד לבן – אציג לראשונה את היקום החדש שלי: דרמטי, פיוטי, כזה שמספר את סיפורי. היקיצה הראשונה של לי אלמונד. הלב שלי מונח כולו על המסלול שהימרתי עליו את כל מה שהיה לי, מסלול שיספר על ילד שחלם להיות בלרינה. הברבור השחור של החיים".
התצוגה השחורה של אלמונד נפתחה עם הדוגמן אורי חשין, לבוש מכנסיים שחורים בגזרה גבוהה וצווארון פרוותי אשר נכרך סביב צווארו. הייתה זו יריית פתיחה לסדרה ארוכה של שמלות ברבור שחורות עשויות תחרה ושיפון, שהוצגו על המסלול במשחקי חשיפה והסתרה של הגוף. שמלת שיפון משולבת תחרה שלבשה הדוגמנית איזבל אדלר, הדגימה את המתח הזה בצורה מדויקת.
הקולקציה על המסלול הייתה מורכבת בעיקר משמלות באורכים שונים, אבל למרות השינויים המינוריים, היא לא התפתחה וחלק מהדגמים נראו כעוד מאותו הדבר. גם הסטיילינג לא תמך בתצוגה, ואפשר היה לחשוב בשנית על הבחירה להעלות את הדוגמניות לבושות תחתוני חוטיני שחורים שהוצגו לעיני כל. התצוגה הושלמה באחת השמלות הטובות שנראו השבוע על המסלול: שמלת סטרפלס במראה ויקטוריאני עם מחוך וחצאית פנייר (עם נפח צידי) שהייתה רגע של קתרזיס.
התצוגה של לי אלמונד
(צילום: איתי יעקב)
"לא רציתי שהלידה החדשה שלי תגרום לקריסת העסק"
הקולקציה I Was Born twice ("נולדתי פעמיים") היא האישית ביותר של אלמונד (29), שבשבע השנים האחרונות עברה תהליך של התאמה מגדרית. כבר חצי מחייה היא מעצבת אופנה, כאשר בגיל 16 התפרסמה כמעצב שמלות הכלה והערב מתן שקד. שמלות התחרה השחורות שריחפו על המסלול הן תוצר של תהליך עבודה מטקסט לטקסטיל ולהפך, שהיא עוברת בחודשים האחרונים, כשבימים אלו היא כותבת אוטוביוגרפיה בליווי הסופרת שרה אנג'ל ("מלאך או שטן", "חכי לי ר"), שאליה התוודעה במהלך סדנת כתיבה של האחרונה.
"אני במסע מדהים של כתיבה, שבמהלכו נולדה הקולקציה השחורה", היא מספרת בריאיון מיוחד ל-ynet ימים ספורים לפני התצוגה. "בדיוק סיימתי זוגיות מהממת עם בחור, ושרה שכנעה אותי לנבור בסיפור האישי שלי. הלכנו אחורה, וכשחופרים בביוגרפיה ומחפשים את הדי.אן.איי של הסיפור, מצאתי את הילד שאמא שלו לקחה אותו בגיל חמש לרקוד בלט בבת-דור וראה בלופ את הסרט 'בילי אליוט' כל יום בשעה שתיים בצהריים לאחר בית הספר".
"כשגדלים בבאר שבע של תחילת שנות ה-2000, צריך להבין שהכול רחוק, ולא רק גיאוגרפית. אלה שחולמים, כבר בתל אביב. וזוג ההורים שלי – אבא עובד סורוקה ואם במערכת החינוך – נלחמו על כלכלת היום שלהם לגדל שלושה ילדים. הילד שרצה להיות בלרינה הבין שהחלום נמצא רחוק, אבל היה זקוק למישהו שיראה אותו. עד היום אמא שלי שומרת את כל נעלי הבלט שלי מהילדות, ולא מזמן גיליתי שהיא שמרה את קלטת הווידאו של 'בילי אליוט'".
13 צפייה בגלריה
"הילד שרצה להיות בלרינה הבין שהחלום רחוק, אבל היה זקוק למישהו שיראה אותו". לי אלמונד
(צילום: אריאל אטדגי)
"כשהתחלתי לכתוב עם שרה את הפרקים הראשונים של הסיפור, הבנתי שהניצוץ לאמנות התחיל בבלט. יזם שבוע האופנה מוטי רייף עוד לא היה בתמונה, אבל הבנתי שיש לי סיפור חדש ומפרה שהוא לא שמלות כלה. כשסיפרתי לשרה תוך כדי העבודה על הספר שאני מתחילה לעבוד על קולקציה שחורה, היא שאלה אותי שאלות עלילתיות: 'מה קורה בה? מי הדמויות בקולקציה?' היא ראתה אותה קצת כמו שג'ון גליאנו ואלכסנדר מקווין ראו אופנה, עם סיפור, עלילה וגיבורים. מעולם לא ניגשתי כך לקולקציה – עד שנוצרה טרילוגיה של סיפור חיים".
הדימוי של ברבור שחור הוא של ילד דחוי, לא יפה. אבל הוא גם הכי בולט בלהקה של ברבורים לבנים.
"זה דימוי טראגי", היא מדייקת. "אני תמיד הסיפור הטרגי. כבר מילדות הבנתי שאני הברבור השחור וכל החיים אני 'מכבה שריפות'. הייתי ההומו הדחוי, הנשי, זה שבגריינדר (אפליקציית היכרות להומואים, א"י) אמרו לו: 'לך למכון, נדבר איתך אחר כך'. בקהילה, בעיר – בכל מערכת הייתי הדחויה, עוף מוזר. עם השנים למדתי למצוא את מקומי בצד ולעשות מזה לימונדה. עד היום אני הברבור השחור בכל מקום".
מהצד זה לא נראה כך. בגיל 16 כבר היה לך סטודיו בעיר העתיקה בבאר שבע, חמש שנים לאחר מכן הצגת בניו יורק ופתחת סטודיו בתל אביב. קיבלת חיבוק מהתעשייה ומהתקשורת. את יכולה לשים את האצבע על הפער בין התחושה הפנימית לבין איך שהדברים נראו מבחוץ?
"אחת החברות הטובות שלי אומרת לי כל הזמן: 'לי, הדיסוננס בין איך שהעולם רואה אותך לבין איך שאת רואה את עצמך – זה בור. הלוואי שיום אחד תצמצמי את הפער'. באיזשהו מקום זה גם קצת הקסם", היא מהרהרת בקול, "זה גורם לי לעבוד ללא הפסקה. לפני 11 חודשים עשיתי את הניתוח האחרון של ההתאמה המגדרית, ואמא שלי ציפתה שאקח לעצמי חופשה. שבועיים אחרי ששוחררתי מתל השומר, חזרתי לסטודיו. אני פריק-קונטרול ואף ניתוח לא יפריע בדרך. עשיתי שמונה ניתוחים קשים בארבע שנים וחצי, לצד העבודה בסטודיו והשקת שתי קולקציות בשנה. לא רציתי שהלידה החדשה שלי תגרום לקריסת העסק. לא יהיה כאן 'מוות בעריסה'".
"לפני 11 חודשים עשיתי את הניתוח האחרון של ההתאמה המגדרית. שבועיים אחרי ששוחררתי מתל השומר, חזרתי לסטודיו. אני פריק-קונטרול ואף ניתוח לא יפריע בדרך. עשיתי שמונה ניתוחים קשים בארבע שנים וחצי, לצד העבודה בסטודיו והשקת שתי קולקציות בשנה"
זו בעצם הפעם הראשונה שאת מציגה בשבוע האופנה. מדוע רק עכשיו?
"לא הייתי ראויה לזה עד היום. עכשיו אני יכולה לעמוד מאחורי המחוכים, התפרים, הגימורים, המכפלות הצרפתיות. אני גאה במה שעולה על המסלול".
לאחרונה השלמת את הניתוח האחרון. אולי עכשיו את מרגישה שלמה?
"השלמת הניתוח האחרון יצרה משהו הוליסטי. אני רגועה יותר, שלווה יותר, מקבלת את הפגמים, משחררת את מה שלא שלי ומה שאני לא טובה בו. משהו בי התהדק. זה קרה באופן טבעי ולכן קל לי לעשות את הסשנים עם שרה".
הטקסט לא משקר.
"היא העורכת הספרותית של הספר והיא כל הזמן מחזירה לי טקסטים לשכתוב. משהו טוב קרה מאז, למרות שיש משהו בודד בכתיבה – בטח כשאני נוברת בסיטואציות קשות שהדחקתי, וחופרת בפצעים מחרידים וכותבת אותם".
זה גם תהליך מרפא?
"שרה אומרת שזה הטיפול הכי מדהים שאני יכולה להעניק לעצמי. אבל אני רק בתחילת הדרך".
"במשך שנה חייתי חיים כפולים"
לי אלמונד נבראה ב-2017 בתום התצוגה של המעצב מתן שקד עבור "תנועת אור" (שפועלת ליישוב ופיתוח הנגב והגליל) באחד מאירועי הלווין של שבוע האופנה בניו יורק. ביום האחרון לשהותו בעיר, הוא הגיע עם אחותו לסטארבקס – ולאחר הזמנה של חלב שקדים, עלה הרעיון לשנות את שם המשפחה לאלמונד, שקד באנגלית. "חזרתי מניו יורק בידיעה מוחלטת שאין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת למדינת ישראל וממשיכה כמתן שקד", היא מספרת.
את לי בחרה משמו הפרטי של לי אלכנסדר מקווין, מעצב האופנה שיצירותיו וסיפור חייו הטראגי מלווים אותה ב-15 השנים האחרונות. "זאת אמנות. התצוגות, הווירטואוזיות, האופל. פרטים מחייו נקשרו בחיי – ולא צריך להיכנס לזה – והבנתי שאני שואבת ממנו השראה", היא מודה, "רוחו שורה גם על הקולקציה הזו".
תהליך ההתאמה המגדרית שלה עבר שלבים רבים. כמו לא מעט טרנסג'נדריות, השלב הראשון היה לבדוק את השטח, להתלבש כאישה עם פאה בלונדינית שקיבלה במתנה מחבר קרוב – תחילה במרחבים בטוחים, בהמשך ברחוב.
"במשך שנה חייתי חיים כפולים", היא נזכרת. "חיכיתי שהתופרות יסיימו לעבוד בשש, ובכל ערב 'עליתי' על הדמות של לי עד שהיא הפכה לנוכחת בכל שלב ובכל פרט בחייו של מתן, עד שלא נותר לו זכר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'מתן סיים את מקומו'. הוא מת לי בידיים, כאילו הנשמה יצאה ממני. זה קצת מוזר ואפל, אבל הרגשתי שלמתן אין מה לספר יותר ולי החייתה אותי".
זו הייתה פרידה מהפיזיות או שגם מחקת את האישיות שלו?
"לאט-לאט מתעצבת הבנה מלאה שזאת לא דמות, אלא שיש כאן אישיות מלאה ואמיתית. שרה ואני קבענו עוד בראשית העבודה על הספר שהוא ייכתב מאת מתן שקד ולי אלמונד. הפרק הראשון הוא שלו, הפרק השני הוא של לי, ואני רוצה שזה יישאר כך. אני לא רוצה למחוק את המודעות והחוויות שהוא עבר. מי שמכיר אותי וחי אותי, ימצא בספר את הכול, אבל בגרסה שבה אני אוהבת את עצמי".
"לאט-לאט מתעצבת הבנה מלאה שזאת לא דמות, אלא שיש כאן אישיות מלאה ואמיתית. הספר ייכתב מאת מתן שקד ולי אלמונד. הפרק הראשון הוא שלו, הפרק השני הוא של לי, ואני רוצה שזה יישאר כך. אני לא רוצה למחוק את החוויות שהוא עבר"
היא גדלה במשפחה תומכת. בגיל 13, היא מספרת, ההורים כבר לקחו אותה לשיחה והוציאו אותה מהארון – לא עניין טריוויאלי בישראל השמרנית, בטח לא בבאר שבע הפריפריאלית, שבה חזרה להתגורר לפני כמה שנים, חמש דקות נסיעה מההורים. בראיונות שהעניקה בשנים האחרונות שיתפה לא מעט על חייה, כולל פרטים אינטימיים, אבל עכשיו היא מעדיפה לשמור חלקים מהסיפור לעצמה ולא להתמקד בהם – בעיקר דברים הקשורים לתקופת מגוריה בתל אביב.
כך, בזמן שטרנסג'נדריות רבות עוזבות את הפריפריה לטובת תל אביב – אלמונד עשתה את הדרך ההפוכה. "אמא שלי גדלה עם אח הומו בן 50 שגר בניו יורק, וצרם לה שהוא הסתיר את זה כל חייו עד שהוא עזב את הארץ בגיל 25", היא משתפת. "היא לא רצתה שאצלה בבית זה יקרה. היא רצתה שיהיו לי חוויות ראשונות כגבר שאוהב גבר, ושלא אברח מעצמי".
13 צפייה בגלריה
"בוודאות אני אהיה אמא. אמצא את הדרך. כרגע בית האופנה ממלא אותי. הוא הילד הנצחי". אלמונד
(צילום: אריאל אטדגי)
כמי שהתבגרה כהומו נשי, היא מספרת כי "מעולם לא הרגשתי שכלואה אישה בתוכי", והבחירה המגדרית הייתה סופו של תהליך לגילוי עצמי והשלמה. בביו שבחשבון האינסטגרם שלה, כתוב I Was Born Twice מתוך רצון לחשוף את עצמה באופן מסתורי אך שפתוח לדיאלוג.
"זה התחיל כבדיחה. בכל שיחה עם בנים, הייתי צריכה להתחיל ולהסביר שלא נולדתי אישה. חשבתי איך להציג את עצמי בלי לנופף בדגל הטרנס, ומאז אני מפנה אליו את המחזרים. אם אתה לא מבין אנגלית, תתרגם בצ'ט", היא צוחקת.
וזה עבד?
"היו שהבינו והיו שלא. בדייט הראשון עם האקס שלי, קלטתי שרק תוך כדי השיחה הוא מתחיל להבין מה המשפט אומר. זה היה תמים והייתה לנו זוגיות מהממת שהסתיימה לאחרונה. מלא גברים כותבים לי עכשיו: 'כפרה, כל היום את מעלה סטוריז על המעצבת הטרנסג'נדרית בשבוע האופנה. זהו, גמרת על עצמך. את חשופה'".
את רואה את עצמך מקימה משפחה?
"התחלתי את התהליך בלקיחת הורמונים באופן פיראטי ונהייתי עקרה", היא אומרת. "הרופאים נלחמו כדי שיהיה אפשר לשאוב זרע, אבל כבר לא היה מה. נכנסתי לניתוח הסופי באבל קל, אבל למדתי להשלים עם זה. לפעמים זה עוצר אותי ואני בוכה מהמחשבה שלא אוכל להביא ילדים בעצמי, אבל הבנתי שהכול אצלי תמיד מורכב ואני אבחר לאמץ או שהזרע יהיה מבן זוגי. בוודאות אני אהיה אמא. יש לי כל כך הרבה מה להעניק ולחנך, ואמצא את הדרך. כרגע בית האופנה ממלא אותי. הוא הילד הנצחי".
"בתל אביב הן לא רוצות לשלם – הן רוצות סיילים"
הנוכחות של אלמונד בשבוע האופנה אינה רק נקודת ציון בביוגרפיה האישית שלה, אלא גם מאבק לנראות טרנסית במרחב הציבורי בעידן של טרנספוביה ממוסדת, לאחר שפוליטיקאים שמרניים בארץ ובעולם מנגחים את הקהילה כדי לזכות בהון פוליטי. עם זאת, אלמונד לא רואה את עצמה כמי שמייצגת אחרים. כשהיא נשאלת אם חוותה טרנספוביה, היא מצטטת את חלוצת הטרנסיות בישראל, אפרת טילמה, שבסרט אודותיה "הגברת הראשונה" שהוצג לאחרונה בבתי הקולנוע, אומרת: "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת".
"המשפט הזה נצרב בי", מודה אלמונד. "יש רדיפה ובשנים האחרונות מספר טרנסיות כבר לא איתנו. חלק מהתאבדות, חלק מנסיבות אחרות. עושה רושם שזה עובר בצד, לא מזיז לאף אחד, אין כותרות סביב זה".
גם בקהילה הלהטב"קית, טרנסיות נמצאות בתחתית הסולם החברתי.
"אתה צודק. אישית, לא חוויתי טרנספוביה".
איך הלקוחות בבאר שבע מקבלות אותך?
"בהתחלה היו לי חששות. יש מעצבות אופנה טרנסיות? לא ינדו אותי? תיכנס כלה לסטודיו של טרנסית? הייתי בעצמי עם דעות קדומות על הנושא. היום אני מנהלת יומן פגישות מלא עם כלות".
את לא היחידה. גם ג'ניפר קים מעצבת שמלות כלה והציגה לפני שלוש שנים בתצוגת ה-Up Coming בשבוע האופנה. מפריע לך שבפרסומים עלייך הדגישו "המעצבת הטרנסית"?
"אני שונאת שמדגישים את זה כגימיק. בגלל זה אני בפינה שלי בבאר שבע, עובדת עם נשים רגילות מכל העדות ומכל המגזרים. התשובה שלי לגימיק תהיה על המסלול, שלאחריו יסתכלו עליי כמעצבת אופנה בלבד. המילה טרנסג'נדרית כבר לא תהיה בלקסיקון".
"בהתחלה היו לי חששות. יש מעצבות אופנה טרנסיות? לא ינדו אותי? תיכנס כלה לסטודיו של טרנסית? הייתי בעצמי עם דעות קדומות על הנושא. היום אני מנהלת יומן פגישות מלא עם כלות"
הלקוחות שלך מעדיפות מעצבת מקומית על פני מעצבים בתל אביב?
"כלה בבאר שבע תעדיף לא לשלם משכנתה, אבל לשלם על שמלה", היא קובעת. "כמישהי שעברה טראומות כלכליות עם העסק, הבנתי שכדי להגשים את עצמי אני לא יכולה לעשות את זה בתל אביב. לא רציתי להיות בגוב האריות ולהתחרות מול מעצבים ותיקים כמו ויוי בלאיש. המורכבות בליצור שמלת כלה זה הון של שעות עבודה וכסף, וקשה לעשות את זה מתל אביב. אני רוצה לדמיין שאני עושה פריז, או לפחות קרוב לזה, אז נשארתי בבאר שבע, ולקוחות שמחפשות עיצוב אמנותי מגיעות אליי".
טווח המחירים בבאר שבע זהה לתל אביב?
"ממש לא. בתל אביב הן לא רוצות לשלם – הן רוצות סיילים".
אני שומע על מעצבים שמבקשים 25-20 אלף שקל לשמלה והלקוחות משלמות.
"לא להתבלבל. אלו הרבה בנות מהפריפריה שמוכנות לשלם 20 אלף שקל כדי להגיד שהן לובשות אלון ליבנה. תל אביבית לא תשלם את הסכום הזה. טווח המחירים אצלי מתחיל בשמונה וחצי אלף שקל, ועיצוב אישי יכול להגיע גם ל-30 אלף שקל".
13 צפייה בגלריה
"כלה בבאר שבע תעדיף לא לשלם משכנתה, אבל לשלם על שמלה". שמלת כלה בעיצוב לי אלמונד
(צילום: אלמוג גבאי)
מלבד הנוחות הכלכלית, תעשיית האופנה שנמצאת ברובה במרכז לא חסרה לך?
"איזה עולם אופנה?!" היא נזעקת וממהרת לשלוף מהנייד ציטוט ששמרה מביקורת טלוויזיה שפורסמה ב"הארץ" על סדרת הדוקו "סיפורי בדים". "'עולם האופנה הישראלי הוא יותר אגף מעולם, ענף יותר משוק, תחביב יקר יותר מאימפריה'. אין פה עולם אופנה. כל חצי שנה יש משבר ביטחוני שאת צריכה להתמודד מולו ולהרים את עצמך ממשבר אחר, לעמוד מול הספקים, הלקוחות, להחזיר את עצמך לתקומה, להביא בשורה חדשה ולעמוד בקצב מסחרר של יצירת שתי קולקציות בשנה.
"רק ביוני האחרון, המלחמה עם איראן ביטלה לנו 22 כלות. עד היום אנו חווים את המשבר הכלכלי שלה. כלות התחתנו בבית, במרפסות, והשמלות האלה עומדות תלויות בסטודיו. להיות מעצבת אופנה בישראל זה קשה. אז כשאנשים מדברים על עולם האופנה הישראלי, הם בעצם מדברים על הישרדות יומיומית. רק טרנסית יכולה להתמודד עם זה, רק מישהי שקמה משמונה ניתוחים קשים והמשיכה לעבוד".
