כמדי שנה יוצאים עשרות בוגרי המחלקות לאופנה בישראל אל תעשייה שאין לה את הדרכים לקלוט אותם. חלקם ימשיכו ללימודי תואר שני בארץ או בחו"ל, יש מי שישתלבו ברשתות האופנה ואצל מעצבים מקומיים, בודדים יפתחו בית אופנה עצמאי, היתר ימצאו את עצמם מתגלגלים לתחומים אחרים.
התצוגה של החוג לאופנה של אוניברסיטת חיפה, שנערכה אתמול בשעות הערב המוקדמות בחלל הכניסה של בית הספר לעיצוב שבמושבה הגרמנית בעיר, הציגה תשעה בוגרות ובוגר אחד. ראש המחלקה ד"ר רחל גץ סלומון סיפרה כי כאשר נכנסה לתפקיד לפני כשלוש שנים וחצי, מנה המחזור 11 תלמידים. נותר מניין.
העשרה שסיימו ארבע שנות לימודים בצל מלחמה מתמשכת (שחיפה נפגעה ממנה לא אחת) הציגו כולם פרויקטים מגובשים. ניכר היה כי הנחייה בקבוצה קטנה של 10 סטודנטיות/ים, מאפשרת דיוק ופיתוח של כל פרויקט. לשם השוואה, במחלקות של בצלאל ושנקר סיימו השנה 34 ו-36 בוגרים, בהתאמה.
האם סצנת האופנה המקומית זקוקה ל-80 בוגרים חדשים שייפלטו אל תעשייה במשבר? בעידן שבו המילה "מעצב" כבר אינה חזות הכול, ודווקא מי שמבינים תהליכי ייצור, קיימות, טכנולוגיה וניהול הופכים לכוחות שמניעים את התעשייה, יש מקום לחשוב מחדש על תפקידה של האקדמיה והקשר שלה לתעשייה או למה שנותר ממנה. זו זקוקה לתופרות ותופרים מיומנים, תדמיתניות ותדמיתנים, צעירים שידעו כיצד להתמחות בניהול עסקי של אופנה, כפי שכבר הכריזה אשתקד המחלקה בשנקר, שפתחה מסלול ייעודי לתחום.
המוסדות האקדמיים עצמם יעדיפו כנראה למלא את הכיתות בעוד ועוד סטודנטים. זה כלכלי עבורם, זה מפגין חוזק ועוצמה ביחס לבתי ספר אחרים לעיצוב, אבל האם זה באמת משרת את הסטודנטים? ומה הטעם בחינוך לערכי קיימות בעיצוב אופנה, כשמדי שנה אותן מחלקות מייצרות עוד ועוד מעצבים שיוצאים אל השוק ומייצרים עוד מאותו הדבר?
בין חספוס לרכות
התצוגה של החוג הצפוני היא הראשונה של בית הספר לעיצוב בראשות לאה פרץ, שנכנסה לתפקידה אשתקד. התצוגה בהפקת משה אברמוב ובהנחיית שירה גוטמן, נפתחה עם עבודותיהן של שבע בוגרות שנת תשפ"ד, שתצוגת האופנה שלהן אשתקד בוטלה בגלל המלחמה בחזית הצפונית עם לבנון. יחד עם עשרת הבוגרות והבוגר הטריים, הם הציגו מפגן כוח מרהיב ואת אחת התצוגות הטובות של המחלקה.
8 צפייה בגלריה
כל פריטי הלבוש, גם המורכבים ביניהם, היו לבישים. פרויקט הגמר "צורת חיים" של תאו ברלינר
(צילום: יוסי קרסו)
כזה היה "צורת חיים", פרויקט הגמר של תאו ברלינר עם קולקציית בגדי גברים שהיה בה הכול: קונספט מגובש, הומור, צלליות עכשוויות, פיתוח טקסטיל מקורי והתמקדות בפרטים הקטנים. כל פריטי הלבוש, גם המורכבים ביניהם, היו לבישים. ברלינר חקר בגדי עבודה יומיומיים לא רק כפריטים פונקציונליים, אלא כנשאים של סיפור אישי, והפרויקט שלו נע בין המסחרי לאמנותי באופן משכנע.
המתח בין חספוס לרכות ובין השימושי לדקורטיבי בלט בכל מערכת לבוש, כמו מכנסי עבודה מג'ינס שנגזרו מעל הברכיים ונלבשו עם חולצה לבנה בעלת שרוולים קצרים וכרית פיסולית-ילדותית כהלחם של צורת חיות שהונחה על כתפי הדוגמן. מכנסי קרגו וסריגים עם כתמי צבע שהופיעו על המסלול אומנם היו עלולים להיתפס כפרשנות מילולית מדי, אבל ברלינר דילג מעל משוכה זו בהצלחה.
8 צפייה בגלריה
פלטת צבעים נהדרת ושימוש נכון באביזרים. פרויקט הגמר Touch – Down של ירדן סלומון
(צילום: יוסי קרסו)
על פרויקט גברים מושקע נוסף חתומה ירדן סלומון עם הפרויקט Touch – Down, שעסק בתופעת בריונות בקרב ילדים ובני נוער. סלומון הרכיבה מערכות לבוש צבעוניות ומשחקיות שנראו כמו בגדים שניתן לפרק ולהרכיב מחדש, עם לא מעט השפעה מהמעצב קרייג גרין. היו שם רעיונות טובים בגזרת המכנסיים, פלטת צבעים נהדרת ושימוש נכון באביזרים כמו כפפות אגרוף ושכפ"ץ רך, שהרגיש כמו משהו שכולנו זקוקים לו בימים אלה – שילוב בין הגנה לחיבוק.
8 צפייה בגלריה
בחינת מושג הנשיות דרך מבט אישי ופוליטי. הפרויקט My Pussy Grabs Back של שי מיינספייזר לוין
(צילום: יוסי קרסו)
מערכות לבוש יפות הוצגו גם בפרויקט הפיוטי "הדרך אל האוקו" של הגר לנדסמן, שעסק בשירת הייקו; וב-My Pussy Grabs Back של שי מיינספייזר לוין, אשר כצפוי משם הפרויקט, בחנה את מושג הנשיות דרך מבט אישי ופוליטי בעבודה על פרופורציות משתנות שיצרו מראות מגוונים. את רשימת הפרויקטים בעלי אפיל מסחרי – וזו לא מילה גסה, להפך – הובילה נגה אמונה אבישר עם Held by Water, שהורכב מבדי סאטן ומשי וסריגים עשויים בעבודת יד אשר עליהם ציירה, צבעה והדפיסה בעצמה.
כאמור, לצד העבודות הראויות והמוצלחות שנראו על המסלול, התצוגה של החוג לאופנה גם שיקפה את השאלה הגדולה שרובצת מעל כל סצנת האופנה הישראלית: לאן הולכים כל הבוגרים והבוגרות האלה? התצוגה הוכיחה כי הדיוק, האינטימיות והליווי הצמוד יכולים להניב תוצרים מרשימים, אבל גם רמזה בעדינות על הפער בין ההשקעה בפרזנטציה לבין המציאות העגומה שמחכה מחוץ לאולם.
