סליחה, במי מדובר?
הגברת הראשונה בדימוס של ארצות הברית, ששברה יחד עם בעלה כל תקרת זכוכית אפשרית. עורכת דין, סופרת, פעילה חברתית ואמא מעורבת. יש לה חברת מדיה שאחראית, בין השאר, על סרט האימה האפקטיבי בכיכובה של ג'וליה רוברטס שהוריד את נטפליקס על הברכיים, ובין-לבין היא מופיעה בכל רשימת "הנשים הכי…" כולל זו של המתלבשות הטובות.
כאשת הנשיא, היא הייתה כמעט חפה מטעויות, היא מדקלמת את כל השורות הנכונות בנושאים של בריאות המשפחה, תמיכה בחיילים, וחשיבות ההשכלה הגבוהה, ומדי פעם מגוונת בקידום תזונה אורגנית. במילים אחרות - הגרסה הפוסט נשיאותית לסדר יום של תוכנית בוקר טלוויזיונית. שום דבר מכעיס, ושום דבר מעניין.
מצד שני היא נמנעת מנאומים מביכים, אסונות אופנה או פשעים נגד כללי הטקס. זה מספיק כדי להקנות לה אהדה ציבורית, שלא תמיד חלקה עם בעלה שהיה, בחוגים מסוימים לפחות, נשיא שנוי במחלוקת. מישל אובמה לא הייתה אשת נשיא בעלת השפעה משמעותית על החיים האמריקאיים, אבל הייתה בוודאי אחת היותר אנושיות וגלויות לב שחרגו מתפקיד המנופפת לשלום לקהל לצד בעליהן. בשנים האחרונות היא מדברת על כל מה שנשות נשיאים לא מדברות עליו - על ההפלה, על ההפרייה, על המשברים בחיי הנישואים, על אימהות, על הזדקנות ועל גזענות. מה שמטאטאים אל מתחת לשטיח היא מאווררת בחוץ מול הציבור הרחב.
השבוע היא חגגה יום הולדת שישים. היא אומרת שהיא שבעה מפוליטיקה, אבל אולי פעם היא עוד תהיה הנשיאה השחורה הראשונה של ארצות הברית.
למה אייקון?
לגברות הראשונות של ארצות הברית יש מודל אולטימטיבי של "איך מתלבשת אשת נשיא" - לא מעט בזכות ג'קלין קנדי, שהותירה מורשת מיתולוגית שכמעט בלתי אפשרי להתמודד מולה. לזכותה של אובמה ניתן לומר שהיא אמנם הפסידה בתחרות, אבל בהחלט נתנה פייט ראוי.
אין לה את הנתונים הפיזיים המרשימים של מלניה טראמפ ולא את האלגנטיות המובנית של ברברה בוש או ננסי רייגן, אבל הבחירות האופנתיות שלה מעניינות מספיק כדי להפוך אותה למודל לחיקוי, בעיקר כמי שמייצגת סוג נדיר מאוד של "נשים ראשונות": שחורה, לא רזה, לא זוהרת, דמות שקרובה הרבה יותר לעקרת הבית הממוצעת של אמריקה מאשר, ניקח שוב כדוגמה את מלניה טראמפ, נסיכת הקרח הכחושה והמוזרקת שהגיעה לתפקיד עם רזומה של דוגמנית, רגליים שלא נגמרות, ותקציב ביוטי בלתי מוגבל.
אובמה לקחה את המראה האפרו-אמריקאי הגנרי, העלתה אותו כיתה וקישטה אותו בהבנה של "מה העם רוצה" - כולל הבלחות מרדניות של בגדי רשתות, הרבה לבן "של פמיניסטיות", ופרישת חסות (משתלמת להפליא) על מעצבים מקומיים פחות מוכרים.
לאובמה יש חיבה מוכחת לשמלות חושפות כתפיים, חליפות מכנסיים גזורות היטב, ועכשיו, כשהיא כבר לא מחויבת לכללי פרוטוקול נשיאותיים, גם למראות נינוחים יותר שכוללים ג'ינסים, תסרוקת צמות שעושה כבוד לתרבות ולהיסטוריה השחורה, ולכל מה שנכנס תחת ההגדרה "קז'ואל אלגנט".
כבר בימיה בבית הלבן, אובמה נודעה כ"מתלבשת מערבבת" – חצאית של מייקל קורס עם חולצת טריקו מגאפ, למשל. השיטה הזו עובדת, מסתבר (גם לקייט מידלטון מהצד השני של האוקיינוס), כי היא נראית נגישה, מקורית, ולא מעצבנת את הציבור שנרתע מראוותנות ובזבוז. אובמה, כבונוס, גם מנופפת בדגל הפטריוטית-על-מלא כשהיא שומרת אמונים למעצבים אמריקאיים בלבד.
סגנונית, אובמה גדלה אל תוך התפקיד. היא לקחה סטייליסטית נאמנה (מרדית קופ) ולמדה להיראות כמו "הגברת הראשונה" - בלי לוותר על להיראות כמו עצמה, ולהבליט את החוזקות שלה ולטשטש את הפחות, ובמקביל להיות מוכנה לכל תרחיש.
למה לא?
המלתחה של אובמה, בעיקר בתקופה הנשיאותית, כוללת גם כמה תאונות קטלניות – למשל: חגורות מותניים מאסיביות, שמלות פרחוניות ודודתיות למראה, את אותו קרדיגן שחור ומושמץ מג'יי קרו שכיכב בפגישה שלה עם מלכת אנגליה, וחיבה לא ראויה למכנסי טייץ קצרים. פעם אחת, אבוי, היא אפילו עשתה מלניה טראמפ ונעלה סניקרס יוקרתיים של לאנוון לביקור בבית תמחוי.
ובכל זאת:
אובמה של אחרי הבית הלבן מאמצת שפה אופנתית משוחררת וצבעונית יותר שלא מפחדת ממגפי כסף של בלנסיאגה, הדפסי זברה של ורסאצ'ה או חליפה בצהוב ניאון של פרואנזה סקולר. לצילומים למגזין essence בשנה שעברה היא הצטלמה עם טריקו לבנה וחצאית ג'ינס ארוכה של 'דיזל', ובדף האינסטגרם שלה היא לובשת גופייה ומתאבזרת בברק אובמה שנכרך סביב צווארה. הכי רחוק שאפשר מאוסקר דה לה רנטה ועיצובי הגברת הראשונה העבשים שלו. זו מישל אובמה חדשה ורעננה, וזה נראה לא רע בכלל.
