קינג'ס רואד בלונדון של שנות ה-70 וה-80 היה ציר האופנה והתרבות האלטרנטיבית החשוב ביותר: רחוב ששימש כבית לתת-תרבויות בריטיות, במה לניסויים אופנתיים ונקודת מפגש למוזיקאים, מעצבים, דוגמניות ואמנים. זה היה המסלול של תרבות הפאנק והניו-ווייב, ושל אייקונים כמו מיק ג'אגר, מריאן פיית'פול, אוזי קלארק, דיוויד הוקני ודמויות מפתח מסצנת האופנה והסטייל הלונדונית.
בדברי הימים, ייזכר הרחוב כמעבדה חיה לאופנה רדיקלית שנוהלה בידי דמויות מפתח שעיצבו את השפה הוויזואלית של התקופה. הבוטיקים שלאורכו – ובראשם SEX ו-World’s End של ויויאן ווסטווד ומלקולם מקלארן – שימשו חממות לפאנק הבריטי עם בגדים שניסחו מחאה תרבותית ופוליטית. הם לא מכרו רק בגדים – הם יצרו זהות וקהילה.
13 צפייה בגלריה
"הרעיון היה שאני מכבדת את הדת שלך ואת מה שאתה מאמין בו". קלאוס בשנות ה-80
(צילום: סמואל גרייר)
מי שעבדה במקביל באותה תקופה היא מעצבת הטקסטיל והאופנה סו קלאוס, הידועה בעיקר בעיצוביה עבור בוטיק The Foundry שסיפק את מלתחת הבגדים של להקת Culture Club והסולן בוי ג'ורג', שניהל את הבוטיק. היא מכרה את עיצוביה בבוטיק Axiom של ג'ון בייקר בשוק The Great Gear על קינג'ס רואד.
בעוד ווסטווד הפכה לסנדקית הפאנק וקנתה לעצמה תהילת עולם כאשר הלבישה את חברי להקת סקס פיסטולס – קלאוס התנתקה מהסצנה וב-1987 עברה לחיות ולעבוד באיטליה, שבה היא מתגוררת ופועלת עד היום. "בחרתי להמשיך הלאה", היא אומרת בשיחת זום מביתה שבטוסקנה, "אני מניחה שאם הייתי נשארת בלונדון אולי זה היה קורה, אבל מה שהרג אותי זה לוחות הזמנים והדרישה ליצור שתי קולקציות בשנה".
היום זה כבר הרבה יותר: בתקופת ג'ון גליאנו בדיור הוא עיצב 32 קולקציות בשנה.
"לא פלא שהם משתגעים, זה טירוף מוחלט. ואני עוד התקשיתי לעצב שתי קולקציות בשנה. ולקניינים האמריקאים צריך להתחנף, במיוחד עם בלומינגדיילס. לא יכולתי לעשות את זה, פשוט לא יכולתי".
בעוד כשבועיים תגיע קלאוס לביקור ראשון בישראל. ב-10 בפברואר היא תתארח במסלול לעיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב; ולמחרת תופיע בסינמטק הרצליה בהפקה של ניר קטן ובהנחיית גילי ברנר. "האירוע 'תרבות אגדה' נולד מתוך רצון לחגוג עשור צבעוני שבו אופנה ומוזיקה התחברו ועזרו להגדיר זהות", מסרה ברנר, "סו היא חלק מתקופה מיוחדת, כנראה האחרונה, שבה עוד היה מסתורין, לפני שהמדיה החלה להציף אותנו מכל כיוון".
מבין כל עיצוביה של קלאוס – עבודתה עם להקת "מועדון תרבות" ובוי ג'ורג' בתחילת שנות ה-80 הפכה את עיצוביה לאייקוניים. היו אלה שנות האבטלה הגדולה בתקופת כהונתה של מרגרט תאצ'ר כראש ממשלת בריטניה, וקלאוס בדיוק סיימה לימודי עיצוב טקסטיל. "התקשיתי למצוא עבודה מכיוון שאחד הדברים הראשונים שתאצ'ר עשתה היה לסגור את כל חברות הטקסטיל הגדולות", מספרת קלאוס, "הייתה לי עבודה ליום אחד – למכור חולצות מדלת לדלת בשביל חברת אופנה. ובסוף היום, אחרי שלא מכרתי אף חולצה, חשבתי, טוב, אדפיס דברים בעצמי".
בן זוגה דאז היה בעליו של לייבל מוזיקלי שהדפיס בעצמו את העטיפות בביתם, ועל השולחן בסקווט שבו גרו היא יצרה הדפסי משי על חולצות שאותן מכרה בשוק קמדן לוק. עיצוביה הצליחו ואנשים החלו להזמין עבודות. "אבל אז הגיעו הניו-רומנטיקס האיומים שלא לבשו הדפסים – רק בגדים שחורים ותחרה", היא צוחקת, "למזלי, ידעתי איך להכין בגדים. קניתי מכונת תפירה והכנתי בגדים עם מלמלות ותחרה, שמכרתי בבוטיק Street Theatre (באזור קרנברי, א"י)".
מי שעבד כמוכר בבוטיק היה ג'ורג' או'דאווד, שלימים יתפרסם בשם הבמה שלו: בוי ג'ורג'. היא עיצבה עניבות מודפסות שג'ורג' חיבר עם חליפות זוט, שהיו פופולריות בארצות הברית ובבריטניה בשנות ה-40 וה-50 וזכו לקאמבק על ידי תת-תרבויות של שנות ה-80 באנגליה.
קלאוס מספרת כי בעל החנות החליט לפתוח בנוסף את בוטיק The Foundry בניהולו של ג'ורג', והיא קיבלה חופש עיצובי להדפיס מה שהיא רוצה. "אני הדפסתי על הבגדים והוא לבש את הכול. מהר מאוד גם הפכנו לחבורה, והייתי יוצאת לאכול איתו ועם ג'ון מוס (מתופף הלהקה, א"י) יחד".
עיצוביה ביקשו ללכוד את הרוח האישית והתרבותית שהביא איתו כל אחד מחברי הלהקה: מגן דוד בהשראת הרקע היהודי של מוס, סגנון הקריביים של הבסיסט מייקי קרייג וכדומה. שם הלהקה התכתב עם הרב-תרבותיות של חבריה, והוא נבחר כדי להדגיש את הרעיון הזה.
"לונדון של אותן שנים הייתה מלאה בגזענות", היא נזכרת, "גרתי אז במזרח העיר, והיו שם ממש ניאו-נאצים שבשביל הכיף היו יוצאים לרחובות ומכים מהגרים פקיסטנים. אם היית הומו – היית בסכנה. אם היית הומו פקיסטני – היו מכים אותך למוות".
אוסף הבגדים הראשון שיצרה מצוטט עד היום כאחד הרגעים הבולטים באופנת הפופ של העשור: חולצות, גופיות ומכנסיים עם הכיתוב "תרבות אֲגֻדָּה" בעברית – תרגום לא מדויק למילה "מועדון". את העיצובים לבשו חברי הלהקה בקליפ ללהיט Do You Really Want To Hurt Me? מ-1982, ואת הכיתוב העברי אימצה קלאוס מספר תלמוד עברי שמצאה בספרייה במזרח לונדון, והוסיפה לו ורדים, מגן דוד, אלמנט רסטאפרי ועוד.
(הקליפ לשיר Do You Really Want To Hurt Me?)
"זה היה בעידן שלפני האינסטגרם ולפני האינטרנט. אהבתי את הכתב העברי, שהיה בעיניי מאוד מיוחד, והעתקתי אותו לספר הסקיצות שלי – אבל כנראה שהעתקתי לא נכון", היא צוחקת על הטעות ההיסטורית שהפכה לקאלט 50 שנה מאוחר יותר. "וכן, זה כנראה לא אומר את מה שרציתי לומר, אבל זה עדיין יצא תרבותי".
בוי ג'ורג' עצמו התייחס לנושא בריאיון ל-ynet לרגל הגעתו להופעה ב-2017. "הייתה לי את החולצה עם 'תרבות אגדה', אבל זו הייתה טעות, נכון? לפחות הכוונה הייתה טובה".
"בכל אופן, הם לבשו הכול", ממשיכה קלאוס, "הייתי אז בת 22, ג'ורג' בן 19, והאמנתי שהחיבור בין כל התרבויות הוא רעיון מצוין. אף פעם לא חשבתי שלקחת סמל של דת מסוימת זה משהו שצריך להימנע ממנו. רציתי ליצור הרמוניה. הרעיון היה שאני מכבדת את הדת שלך ואת מה שאתה מאמין בו. בואו נהיה חברים, נרקוד יחד. זה היה נאיבי, אבל נכון שזה היה נחמד אם העולם היה עובד ככה?"
כשמועדון תרבות עלו לבמה עם העיצובים, הם נהיו לסנסציה. אבל למרות הכול, כאמור, החליטה קלאוס לאחר שנה אחת של עבודה צמודה עם הלהקה לעבור לאיטליה. לאורך השנים גם לא היו לה אספירציות להפוך את העיצובים למסחריים.
עם עזיבתה את אנגליה, נותק גם הקשר עם בוי ג'ורג'. "לפני כמה ימים ג'וני סלאט (די.ג'יי ידוע מהתקופה שעדיין מנגן, א"י) שלח לי הודעה שג'ורג' רוצה לדבר איתי. מדי פעם הוא גם שולח הודעות, אבל", היא נאנחת, "אני יודעת שהוא ראה את התערוכה שלי ואני יודעת שהוא כתב עליי בספר שלו. יהיה נחמד לדבר איתו שוב, אבל עבר זמן מאז ששוחחנו בפעם האחרונה, שהיייתה לפני 38 שנה. על מה נדבר בכלל?"
"אפילו בעלי לא ידע שעיצבתי עבור 'מועדון תרבות'"
עם עזיבתה לאיטליה ב-1987, החלה קלאוס להתמחות בטקסטיל חכם. היא הצטרפה לצוות המחקר האקדמי Grado Zero Espace, הכולל מהנדסים ומדענים איטלקים, והובילה פיתוחים חדשניים בתחום הבגדים החכמים. עבודתה זכתה להכרה בינלאומית כאשר המוצרים שפיתחה קיבלו פרסי הצטיינות ממגזינים יוקרתיים כמו Time ו-Popular Science. בין הפרויקטים הבולטים שלה היה פיתוח של אריג ייחודי מסגסוגת ניטינול – סגסוגת בעלת זיכרון צורני – שהיה הראשון מסוגו בעולם.
היא גם הייתה שותפה ליצירת מעיל חדשני בשם Absolute Zero, שרופד בחומר איירוג'ל מתקדם. המעיל עבר מבחן קיצון כאשר נלקח לשימוש במשלחת מחקר לאנטארקטיקה. במסגרת עבודתה עם המותג Corpo Nove, היא חקרה את האפשרות להשתמש בסיבים טבעיים מצמח הסרפד כחומר גלם לייצור בדי ג'ינס.
"הרבה מהפיתוחים בתחום הננוטכנולוגיה הם דברים שהתעשיות מוציאות החוצה כדי לנסות למכור רעיון ולגייס מימון – ושם לרוב זה נתקע", היא מספרת, "פעם אחת הייתי צריכה לטוס לאוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה, שם עבדו על פיתוח חזיית ריצה עבור מרקס & ספנסר. הכניסו אותי לחדר שבו היה – פשוטו כמשמעו – סיב אחד מתחת למיקרוסקופ שעוד לא באמת היה משהו, ואני דמיינתי שאני הולכת לראות חזייה, לראות מישהי רצה על החוף".
"כל הרעיון היה שכאשר אישה רצה על החוף עם חזייה, ואם היא בעלת חזה גדול יחסית, החזייה תתהדק ותבצע פעולה מופלאה של הידוק. בפועל, כל מה שהיה שם זה סיב מתחת למיקרוסקופ, ומה שהם חיפשו זה מימון של מיליוני ליש"ט. וזו הבעיה עם הרבה מהדברים האלה – אומרים שזה יכול לעשות כך וכך, וזה נכון, אבל רק אם יש לך עשרה מיליון ליש"ט להשקיע בפיתוח ובדגימות. ובכל זאת, חלק מהדברים היו באמת מבריקים".
כיום היא ממשיכה בעיצוב טקסטיל חכם לצד עבודה עם מותגים צעירים. לפני כשלוש שנים השיקה קולקציה בשיתוף מותג אופנת הרחוב האמריקאי Superme; ולפני כשנתיים עיצבה והדפיסה סדרת דימויים סוריאליסטיים עבור מותג האופנה האיטלקי סיימון קרקר. בימים אלו היא שוקדת בביתה על קולקציית הדפסי חיות חדשה ועובדת על פיתוחים נוספים יחד עם בתה, מעצבת האופנה מרתה מלני.
ההתעניינות המחודשת ביצירתה של קלאוס היא חלק מגל נוסטלגיה ששוטף את העולם. בשנתיים האחרונות הוצגו בבריטניה כמה תערוכות בולטות שעסקו באסתטיקה ובאופנה מהעשור ההוא: בטייט מודרן הקדישו תערוכה לאמן לי בווארי, מדמויות המפתח בחיי הלילה והתרבות של לונדון בשנות ה-80; במוזיאון לעיצוב מוצגת עד סוף מרץ התערוכה Blitz על שם מועדון הלילה המוביל דאז אשר ניסח את הסאונד והלבוש של העשור; ובמוזיאון לאופנה וטקסטיל הוצגה Outlaws, שהתמקדה במועדון הלילה "טאבו" שהוקם ב-1985 על ידי בווארי.
קלאוס עצמה זכתה לתערוכה שהוקדשה לפועלה ונפתחה ב-2024 בגלריית ווינצ'סטר שבאוניברסיטת סאות'המפטון. התערוכה Collecting Sue Clowes: 1980s Fashion and Textile Designer הציגה את הפריטים בעיצובה שהפכו לסמל של תת‑תרבות והחיבור בין מוזיקה, אופנה וזהות. הייתה זו מחווה לחשיבותה של קלאוס כחלוצה בשילוב בין הדפסים טקסטיליים, מסרים תרבותיים ופוליטיים, וההשפעה שלה על אופנת שנות ה‑80 באנגליה ובעולם.
"היום כולם לובשים אלו יוגה, לכן הדור הצעיר חוזר לתקופה של שנות ה-80 ושואב ממנה השראה", אומר מעצב השיער יוסף חביב, דמות בולטת מהתקופה ההיא. "זאת הייתה תקופה ייחודית, לפני האינטרנט. מערכות הלבוש שהיינו מרכיבים לקראת מסיבות במועדונים היו נחשפות שם. זה לא כמו היום שאתה מעלה תמונה לאינסטגרם. אם היית רוצה שיראו אותך – היית צריך לצאת מהבית. אני זוכר את עצמי בשנות ה-80 מגיע למועדון הפינגווין בתל אביב, לבוש בבגדים שהיינו עושים בעצמנו ואת השיער העמדנו עם בירה".
13 צפייה בגלריה
עיצוב של סו קלאוס בתערוכה "מהמועדון למסלול" במוזיאון ויקטוריה ואלברט, 2013
(צילום: Sue Clowes)
קלאוס עצמה לא נוהגת לשקוע בנוסטלגיה. "כשעברתי לאיטליה, הצבתי 'חומת אש' מאחוריי. פשוט כי אני עם הפנים קדימה ורציתי להמשיך הלאה", היא אומרת, "אפילו בעלי לא ידע שעיצבתי עבור 'מועדון תרבות'. אף פעם לא דיברתי על זה, עד שהבת שלי אמרה בגיל 18 שהיא רוצה ללמוד אופנה ואז הכול התפרץ החוצה. היום היא עובדת בבלנסיאגה. זה מקסים לחזור לאותם ימים. זה גורם לי להעריך כמה מזל היה לי לחיות בתקופות האלה".
"אני חושבת", היא מהרהרת מעט לפני שהיא עונה, "שחלק גדול ממה שאנשים כמהים אליו זה הנוסטלגיה. היית הולך להופעה ומקשיב למוזיקה, ולא עסוק בלצלם אותה. ובסופו של דבר, זה באמת היה כיף גדול. ועוד בלונדון, שהייתה מלאה בכל כך הרבה תת-תרבויות מעניינות, כמו טדי בויז, והסקינהדס האיומים – שגם היו סוג של אופנה. והניו-וייברס והגל השני של הפאנק. לאנשים לא היה אכפת מה אחרים חשבו. היה הרבה יותר חופש".
