הילדות הקשה שחוותה מעצבת האופנה קרן שביט מנוגדת באופן מוחלט לצבעוניות התוססת של דמותה ושל המותג שהקימה. "גדלתי בבית שתיפקד כלפי חוץ, אבל היו בו אלימות פיזית ואלימות רגשית, לצד עונשים לא מידתיים", אומרת שביט, שבפעם הראשונה מתפשטת עד הסוף מהכיסויים ומדברת באופן חשוף על החוויות הקשות שעיצבו את חייה.
"אבא שלי בעצמו גדל כילד מוכה שסבל מבעיית אלימות שלא טופלה, ואמא שלי לא שמרה עלינו מספיק במציאות הקשה הזאת. אני הבכורה ואחריי שני אחים שהצעיר מביניהם, קובי, היה מתמודד נפש שהטיפול בו שאב כוחות עצומים", חוזרת שביט אל ילדותה, ומתיאוריה נרקמת גם ההבנה מדוע שמלת הגלבייה — אותה כסות רחבה-עוטפת-מגוננת בשלל צבעים — היא זו שהפכה לסמלה המסחרי. ניכר כי שביט עיצבה אותה קודם כל עבור עצמה, כדי להתעטף בה אל מול המציאות המכאיבה.
"הכוח שלי הוא להפוך דמעה מלוחה לדמעה מתוקה". קרן שביט
(צילום: עידו לביא)
"אבא שלי לא בחיים כבר הרבה שנים. הוא התאבד כשהיה בגילי, בן 54, ובמכתב שהשאיר כתב שפשוט כבר לא היה יכול לשאת את הפער שנוצר בין החיים שהוא רצה לחיות לבין החיים שהיו לו בפועל, ובעיקר את החיים עם קובי, שבגיל צעיר אומנם יצא מהבית למסגרות טיפוליות, אבל בסופו של דבר, עשר שנים אחרי אבא, גם הוא התאבד", אומרת שביט. וכשהיא מרימה מבט מבעד למשקפיים המעוצבים וגדולי המסגרת שהיא עוטה, אי-אפשר לפספס את הדמעות בעיניה.
אנחנו יושבות בסטודיו שלה, הסמוך לביתה שבהרחבה של קיבוץ גבת בעמק יזרעאל, ועל השולחן בינינו קערת פירות קיץ מוגזמת, כי כזו היא שביט, מוגזמת בטוב בכל מה שהיא מקיפה בו את עצמה – באוספי הכלים האקלקטיים שהיא מלקטת בשווקים ותופסים קיר שלם במטבח ועוד קירות בסטודיו, בספרי הילדים המשומשים שהיא אוספת לחיקה, בצעצועים הנוסטלגיים שהיא מפזרת סביבה, וכמובן בשמלות ובפריטי האופנה הצבעוניים שהיא מעצבת.
את כועסת על אבא שלך?
"אני לא כועסת עליו, אלא מרחמת ואמפתית כלפיו, שלא היו לו את תעצומות הנפש לשנות ולחיות חיים טובים יותר. בלי שביקשנו להיוולד, כולנו הגענו לעולם למחזור חיים אחד, אז אפשר להסתכל על הקלפים שהחיים חילקו לי ולהגיד 'איזה באסה שנולדתי', או לשחק הכי טוב שאני יכולה עם היד הגרועה שקיבלתי.
"אני תמיד מצאתי בתוך עצמי את הכוחות והיצירתיות והרצון לחיות. זה מה שאיפשר לי להחזיק את הראש מעל המים, וכבר בתור ילדה לחפש את ההזדמנויות שלי במקום לבכות על מר גורלי. הכוח שלי הוא להפוך דמעה מלוחה לדמעה מתוקה", אומרת המעצבת שהפכה את המאבק על האופטימיות לדרך חיים, "ילד שגדל עם הורה פוגע, מפתח הרבה פעמים מסלול חיים עוקף רגשות, כי יש משהו מאוד מבלבל בכך שהאדם שאמור להגן עליך יותר מכל מתגלה כמי שפוגע בך. הרבה פעמים הבלבול הזה יוצר אצל הילד ניתוק רגשי".
ואצלך?
"אני בניתי לעצמי שמורת צבע קטנה שהגנה עליי כל הילדות, כשההורים שלי היו מאוד קשוחים איתי. למשל, כששלחו אותי כל הזמן לעונשים בחדר, הפכתי את החדר שלי מהכלא שהם ניסו שהוא יהיה, לאינקובטור שבתוכו צמחו הדמיון והיצירתיות שלי. ישבתי שעות, נעולה שם בעונש, אבל כתבתי, שרתי, הקלטתי את עצמי, ציירתי, שיחקתי, המצאתי מלא המצאות. חומרי גלם מעולם לא נחסכו ממני – ספרים, צבעים, חומרי יצירה. הפכתי את החדר שלי מתא עונשים למקום שהכי חשקתי להיות בו, כך שהניצחון שלי היה שבכלל לא רציתי לצאת ממנו, גם כאשר כבר הרשו לי לצאת. בניתי לי מתוך המגבלה עולם עשיר ומהנה".
"אם החיים הם מטווח ברווזים, יותר קשה לפגוע במה שזז"
שביט נשואה לעידן ואמא לעלמה ולנגה, בנות 16 ו-19. את ילדותה העבירה ברחובות, אחות בכורה לשני בנים, שמעידה על עצמה שהייתה "טום בוי שובבה, אבל עם לב זהב. עד היום כשמישהו טוב כלפיי, כל הרצון שלי הוא לגמול לו שבעתיים".
את מותג האופנה והלייף סטייל הנושא את שמה הקימה בשנת 2009, ופתחה בחצר ביתה במזכרת בתיה את הסטודיו הראשון שלה לעיצוב. בשנת 2013 עברה המשפחה לגבת, וכעבור שנתיים, לאחר שהשתתפה בירידי אופנה בעמק וצברה קהל לקוחות, החלה לנדוד בארץ עם חנויות פופ-אפ. ב-2016 הקימה חנות ראשונה ברחוב שינקין בתל אביב, ובהמשך עשתה קפיצת גדילה נוספת למתחם אופנה שהקימה ביפו, אלא שהקורונה העבירה את המכירות לאונליין ושביט העתיקה את הסטודיו לאסם חיטה בן מאה שנים בגבת.
ובינואר 2025 את מודיעה על סגירה של מותג האופנה.
"כי היה משהו במספרים שלא עבד. היה לי עסק גדול עם הרבה עובדות, נכסים ששכרתי, התחייבויות, והמציאות מיום ליום הפכה ליותר קשה להתמודדות. גם הקורונה וגם המלחמה גרמו לאנשים פחות לרצות לחיות, וכמו כל בעל עסק עצמאי בישראל, גם אני הרגשתי את זה. בטח בתחום של בגדים, שיכול להיחשב כמותרות, אבל בעיניי הוא הכי לא מותרות. ב-2025 החלטתי שאני מכבה הכול, מוכרת את הבגדים במלאי ואת ציוד התפירה, משחררת בכאב את העובדות וחוזרת לי לחדר הזה שלי ובודקת איזה קול רוצה לצאת ממני. רציתי לשמוע מה יבקע, כי לא ידעתי מי אני בלי העסק שלי".
את מרגישה שהעסק נכשל?
"לא, בכלל לא. העסק לא נכשל, כי הוא לא היה הפסדי. אבל האופן שבו הוא התקיים עד לנקודה הזו הסתיים. כשהבנתי שהסיכון הופך להיות מאוד דומיננטי וראיתי את השחיקה המואצת, החלטתי שאני עוצרת את המפעל הזה לפני שדברים ילכו למקומות שאני לא רוצה שהם ילכו אליהם".
מה ראית?
"ירידה, מדרון, עולם שמתנהל בחוסר יציבות, ושמאז 7 באוקטובר מציב רף מחודש של חוסר ודאות. להחזיק עסק גדול עם כל כך הרבה התחייבויות בעולם שלא מבטיח לך כלום, במדינה שלא מפצה אותך. איך אני יכולה לבנות קולקציה עתידית אם אני לא מסוגלת לדמיין את העתיד? החלטתי שהמשחק הזה הסתיים. נכנסתי לשנה שאפשר להגדיר אותה קצת כמו שנת שבתון, שבה התמסרתי לקשב עצמי".
בינתיים היא מסתגרת באסם בן מאה השנים, ושוב מוצאת את עצמה מציירת, כותבת, חושבת, ממציאה ויוצרת. לדוגמה, קולקציות קפסולה שנמכרות באתר שלה או קולקציית טקסטיל לעיצוב הבית שתושק בחגים. היא מזמינה אמנים נוספים לעבוד איתה בסטודיו, ומתוך כך גם בונה את ההרצאה שלה, "החיים עם פתק החלפה", שאותה כתבה יחד עם ליאת דביר, ומלמדת איך לצמוח ממשברים בעזרת פעולות אקטיביות ומיומנויות חיים. בקרוב תגיע איתה שוב לבית ציוני אמריקה בתל אביב.
"אני עכשיו יוצרת סולו, ממשיכה לתת בית לדימוי גוף חיובי של נשים רבות ומגוונות, ובעיקר לא מתחייבת לשום דבר חוץ מלתת מענה אותנטי לרצון שלי ליצור ולהיות בתנועה, כי זה מה שבונה אותי: לזוז, להגיב מהר למציאות דינמית ולשנות את המכל שאני בהתאם לנסיבות. אם החיים הם מטווח ברווזים, יותר קשה לפגוע במה שזז. אז במקום להידרס, אני קופצת על הגג של הרכבת הדוהרת ותוך כדי הנסיעה ממציאה את החוקים שלי, ממש כמו בילבי, שהיא גיבורת הילדות שלי ובזכותה הבנתי שגם אני יכולה להמציא את החוקים שלי".
"לא עלה בדעתי אפילו לעשות דיאטה"
אופנה לא הייתה חלום ילדות עבורה. היא למדה עיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון, אבל כיוון שהיא זקוקה לסיפוקים מהירים ובמקביל זיהתה שהיא לא מקבלת מענה לבגדים עבור עצמה בחנויות האופנה — התחילה לעצב.
התחלת לעצב שמלות גלבייה כי לא מצאת שמלות במידות הגוף שלך?
"בעקבות מערכת היחסים שלי עם עצמי, מידות הגוף שלי גדלו וקטנו לאורך השנים והייתי בכל מידות הבגדים שלי — מאקסטרה-סמול עד שלושה אקסטרה-לארג'. אבל האישיות שלי בכל המידות הייתה אותה אישיות והצרכים שלי כאישה וכאדם הם אותם צרכים. אני רוצה להרגיש נשית, חופשייה, שנוח לי לעשות דברים, ואין לי סבלנות ל'תהיי יפה ותשתקי'. בזכות גלבייה מסיני, שהייתה הבגד הראשון שזיהיתי בו פוטנציאל למערכת יחסים ארוכה, בעצם התחלתי את הקריירה שלי. והנה, עד היום אני לובשת את שמלת הגלבייה בגזרה שפיתחתי, שהיא הפלא שלי", היא מצביעה על שמלת הקיץ בגוני פירות הדר שהיא לובשת, וגזרתה מזוהה עימה.
והגזרה הרחבה במכוון, זה מרצון לגונן על עצמך?
"זה מרצון להיות מוכלת, זה מכל", היא אומרת ומוסיפה לאחר חשיבה: "פשוט יצרתי לעצמי את המכל".
ולפי מה את מגדילה או מרחיבה את מידות המכל?
"בהתאם להתרחבות האישית שלי. בכל פעם שהייתי עולה מידה, כבר הייתי מכניסה לפס הייצור שלי את המידה הגדולה הבאה כדי שתמיד ארגיש נוח ושיהיה לי מקום", היא מכריזה. לדבריה, העיצוב שלה מבקש במכוון להעניק לנשים גם מקום וגם נקודת מבט מרוככת והרבה פחות שיפוטית כלפי עצמן.
"החברה שיפוטית ומכבידה על נשים כאשר היא מצפה מאיתנו לרצות אנשים אחרים ולא לרצות את עצמנו", היא אומרת. "מצופה מאיתנו להיות בת מסוימת, להיות רעיה מסוימת, אבל האחריות שלנו כלפי עצמנו היא לבחון את הציפיות האלה באופן שיטיב איתנו".
לפני 11 שנה, כאשר הגיעה למאה קילו והרגישה שמשקל הגוף שלה כבר לא מיטיב איתה, היא חדלה להגדיל את המידות של השמלות שעיצבה, ובחרה בצעד רדיקלי. "כשכבר היה לי קשה לזוז, עשיתי מה שצריך לעשות בשביל לרדת 40 קילו, ועברתי ניתוח שרוול".
למה לא שינוי תזונה?
"לא עלה בדעתי אפילו לעשות דיאטה, כי אני, הרי כשאומרים לי על משהו 'לא', אני רק רוצה אותו יותר. לבנות שלי, שהיו אז בגילי שמונה וחמש, אמרתי: 'אמא יודעת מה זה להיות אישה גדולה ושמחה, ועכשיו אמא הולכת לברר איך זה להיות אישה קטנת ממדים ושמחה, ואמא תחליט מה היא רוצה להיות'. גדלתי בבית שלא היה בו מקום לתפיסה שאפשר להיות גם בעלת משקל וגם שמחה, ולקחתי את זה לקצה. הגעתי למאה קילו".
אז מידות הגוף זה המרד שלך בבית שלא הרשה לך להתרחב ולהתרווח?
"זה בדיקת גבולות וערעור שלי על דברים שלא הסכמתי לקבל. אני ספקנית, אני לא יכולה לקבל את העולם דרך עיניים של מישהו אחר. אני חייבת לבדוק את העולם בעצמי. לכן בחרתי לרזות. אבל כשעליתי בחזרה במשקל וגיליתי שאני עדיין מרגישה יפה ונחשקת ורלוונטית, נרגעתי. בכלל, אני לא בן אדם שמבזבז את החיים בבכי על מה שכן או לא קיבלתי, אלא עובדת באיך אני יכולה לשפר".
שביט מסיימת את דבריה ופונה לספריית הסטודיו המתפקעת מגיבורי ילדות הכרוכים בספרים משומשים ומהוהים — דיוויד קופרפילד ומרי פופינס, הרוזן ממונטה כריסטו וחנה'לה ושמלת השבת וכמובן הגיבורה שלה, בילבי.
"הרבה יותר אהבתי את מה שקראתי בספרים מאשר את מה שראיתי מסביבי בחיים. מגיל צעיר למדתי בבית שהחיים קשוחים ושהמציאות לא מגוננת ועוטפת, אבל אני אקטיבית ולא נשאבת לקושי, ולא חוששת להפשיל שרוולים כדי לייצר את התיקון. אני מחפשת זירה אחרת שבה אני כן יכולה לפעול ובמקום לבכות – לצחוק, כי זה מה שמחזק ומאפשר לי להתמודד עם הרגעים הקשים שיבואו. ואני, הרי, מגיל קטן יודעת שהקשיים יבואו. אני דור שני לעצמאים. אבא שלי היה עצמאי, ספגנו את כל נפילות הבורסה, היו תקופות שהיה שפע והיו תקופות שביקשו מאיתנו להצטמצם. אבל בעוד אח שלי למד שהוא שם גרוש לבן ליום שחור, אני לא צברתי כסף, ובחרתי לצבור חוויות ובילויים שהזכירו לי כמה העולם יכול להיות מתוק ברגעים הכי מרים".
