מאז הקורונה, עולם המסעדנות עצר בחריקת בלמים ועדיין לא חזר לעצמו, אבל לתוך המקום שהתפנה נכנסו בדהרה משאיות האוכל. התחום החל להתפתח בישראל בחמש השנים האחרונות, וכעת נותן גז וחולש על מגוון של סוגי מזון - מבשרים מעושנים ועד פיצות וחלות קונדיטוריה עם שניצלים, מחומוס ופלאפל אורגני ועד סופלאקי יווני ויין כיד המלך ואפילו מאכלי ים.
כתבות נוספות למנויים:
המשאיות ניצבות באזורים שונים, בעיקר מחוץ לערים הגדולות, בשטחי מושבים, קיבוצים ומועצות אזוריות, אבל בעליהם גם מגיעים עד אליכם, ונודדים ברחבי הארץ והקהל הנאמן בעקבותיהם. עוד רגע ממש נרגיש כמו באמריקה, שם באמת הכל התחיל.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
7 צפייה בגלריה
(צילום: אלעד גרשגורן)
רעיון משאיות האוכל יצא לדרכו לראשונה בסוף המאה ה־19 בארצות־הברית, במטרה להאכיל את מובילי הבקר שנסעו בין השווקים הסיטונאיים ברחבי היבשת. במקביל צצו "עגלות הצהריים" ליד מערכות עיתונים, ובהן מכרו פשטידות, כריכים וקפה לעיתונאים ולפועלי הדפוס. בתקופות של משברים כלכליים האיצו משאיות האוכל את מהירותן. כך למשל, בניו־יורק במהלך המשבר הכלכלי, כאשר מסעדות נסגרו ועדיין היה צריך להאכיל את מיליוני התושבים ברחובות הכרך הגדול, ניתנו רישיונות להפעלת משאיות אוכל. העניין תפס תאוצה באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר אלפי הפועלים שעסקו בבנייה מחודשת של הערים ההרוסות חיפשו מקומות לאכול, ובהיעדר מסעדות הפכו משאיות האוכל לפופולריות, ועד היום רואים אותן בכל פינת רחוב באירופה.
"זה לא רק נוח, זה גם משתלם: במקום מפות מעומלנות, ציוד יקר ודמי שכירות, גראב אנד גו - לאסוף משהו טעים וללכת. וגם אצלנו, אחרי שנת הקורונה, אני מקבל הרבה פניות מיישובים קהילתיים, קיבוצים או מושבים שאומרים לי: 'אין לנו פה דרכי בילוי, תן לנו פוד־טראק שיבוא פעם בשבוע, יעביר לנו ערב נחמד וטעים ויעורר עניין, והכל תחת כיפת השמיים ובלי הוצאות גדולות'", אומר השף והיזם הקולינרי גיא פרץ, שבשנים האחרונות ידוע כחלוץ התחום בארץ. וגם אצלו, הכל התחיל ממשבר כלכלי שחווה בעצמו.
"לפני חמש שנים הגשמתי חלום והבאתי לארץ פוד־טראק", מספר פרץ. "אני חושב שזה חלום של כל טבח, כי בסוף בישול זה מקצוע נודד, ויש לך טריטוריה קטנה של עשרה מטרים רבועים שבתוכם אתה עומד ומאכיל אנשים איפה שאתה רוצה. כשאני התחלתי, אמרו לי 'עזוב, לא ילך. אסור פוד־טראק בישראל', אבל התחלתי לבדוק ופיצחתי את השיטה.
"פניתי לקולגות בניו־יורק ובאירופה, והבנתי שפוד־טראק חייב להיות מטבח קצה. כלומר, שהמשאית חייבת להכין את האוכל על המקום. אין תחליף למנה טרייה שיצאה הרגע מהאש או מהגריל. אין דבר כזה לבשל את המנות בבית ולהביא לשטח. וברגע שהבנתי שזה המקום שנופלים בו בארץ, שלא מבינים שזה מטבח שאמור להיות מסודר עם נירוסטה, עם חיפויים, עם מים זורמים, עם שטחי בישול, מדפים, אמצעי בישול – הבנתי שאני הולך על זה".
7 צפייה בגלריה
טברנה אקספרס. ''חלום של כל טבח''
טברנה אקספרס. ''חלום של כל טבח''
טברנה אקספרס. ''חלום של כל טבח''
(צילום: צדוק עובדיה)
כשפרץ הבין את זה הוא היה בכלל ביוון, מתאושש מעוקץ כלכלי של עשרות מיליוני שקלים שעשו לו בעסק. הוא נסע ליוון לעבוד במסעדות של בתי מלון ושם התחבר לאנשי הטברנות ולמד את הקסם של הגריל והבישול הפשוט. כשחזר לארץ החל לפתח כאן את תחום הפוד־טראקים. זה היה לפני חמש שנים, ומאז הוא כבר הגשים את החלום לא רק לעצמו אלא לעוד עשרות משוגעים לדבר, להם הוא גם עוזר בבניית הקונספט והעבודה מול הרשויות. "כי בארץ הבירוקרטיה יכולה להרוג. אבל יש גם מקומות שעניין המשאיות קוסם להם. למשל, ראשת עיריית חיפה, עינת קליש־רותם, שהחליטה לעורר את כל האזורים המתים והתחילה להביא פוד־טראקים לאזורים הכי מוזנחים של חיפה. ברגע שחונה פוד־טראק עם חביות יפות, עם צמחייה וגרילנדות, אנשים באים, מסתקרנים ונשארים. כך גם בקניונים, במלונות ואפילו בבסיסי צבא, כשרוצים לפנק את החיילים בשטח עם המבורגרים ובשרים מהגריל".
פרץ חיכה לשוך הקורונה כדי לפתוח את הפוד־טראק החלומי החדש שלו - "טברנה אקספרס" - שהייתה מיועדת לצאת לדרך בחג השבועות, על שפת המים שבמרינה בהרצליה. אבל אז הגיע המבצע בעזה והמשאית נעצרה. אז פרץ חיכה לסיום אש הטילים כדי להדליק את אש הכיריים, מה שאמור לקרות בימים אלה ממש. על גבי דק גדול ומעוצב בסגנון יווני עם עצי זית, צמחייה טיפוסית, ספסלים צבעוניים ומרבצי ישיבה מזמינים, כולל נדנדות מעץ בצבעי כחול־לבן, הוא העמיד משאית גדולה שמציעה אוזו וקוקטיילים וכן תפריט רחוב יווני – סופלאקי וגירוס ועלי גפן, והכל משולב בפלייליסט שמכינים לו במיוחד מיוון. המתחם יפעל עד סוף הקיץ, ומיד אחר כך יתחיל לזוז למקומות נוספים.
גיא פרץ, מייעץ בבניית פוד־טראק'ס, מתגלגל עם "טברנה אקספרס",052-4350061.
"באמריקה, אתה מודיע דרך הטוויטר והפייסבוק איפה אתה חונה בכל יום, והקהל מגיע – וככה אני גם פועל כאן עם העוקבים שלי", אומר לנו איזי דור־סגל, שלפני ארבע וחצי שנים פתח את "סטייק איט איזי", והיום יש לו כבר 26 אלף עוקבים שמגיעים לכל מקום שבו הוא מחנה את המשאית שלו. "בזכות הקורונה הצלחתי להגיע לתפריט מאוד מצומצם אבל מדויק, של בשרים מעושנים שהישראלים מאוד אוהבים: אסדו, חזה בקר, צוואר, כתף טלה, ספריבס, עופות שלמים, צ'וריסו. בכל יום מוגשים חמישה סוגי בשר, יחד עם תפוחי אדמה וסלט כרוב, במנה אישית, או בחלוקה של חצי קילו וקילו", אומר דור־סגל, שהתחיל עם 12 כיסאות ושלושה שולחנות והיום מאכיל גם 200 איש במקביל מול המשאית שלו. "בזמן האחרון, כדי להגביר את הביקוש, אני גם עושה סקרים לאן רוצים שאגיע, נותן לשני מקומות להילחם האחד בשני, ואז מתגלגל למקום שמנצח".
7 צפייה בגלריה
סטייק איט איזי. הלקוחות מתחברים לסיפור האישי
סטייק איט איזי. הלקוחות מתחברים לסיפור האישי
סטייק איט איזי. הלקוחות מתחברים לסיפור האישי
(צילום: אביגיל עוזי)
איפה הישראלים הכי אוהבים בשר מעושן?
"הרבה מאוד בנס־ציונה, ראשון־לציון, אזור גדרה והמושבים. באר־שבע מאוד חזקה, וגם חיפה וראש־העין. בפעמים שהגעתי לתל־אביב נחלתי אכזבות גדולות. התל־אביבים מפונקים. אם זה לא מתחת לבית שלהם, אף אחד לא מתאמץ להגיע".
משאית אוכל זה בעצם פתרון של שפים שמאסו בארבעת הקירות של המטבח?
"המשאית מאפשרת לי להכין אוכל לאנשים, אבל להיות עצמאי עד הסוף. לכל מקום שאגיע אליו אני יודע שיש קהל שיחכה לי. ארבעת הקירות האלה, שבשלב מסוים אמרתי שאני בחיים לא חוזר אליהם כשף כי נמאס לי להיות ביניהם, הנה חזרתי אליהם בתוך המשאית. אבל היום אני הרבה יותר מוכן ובוגר, כי לצד החופש זו גם עבודה קשה. כשרק פתחתי, חרשתי את הארץ, מהר אודם שבצפון עד אילת שבדרום. גם בשביל 20 איש יצאתי, וזה ברמה של 18־20 שעות עבודה ביום, ובכל יום מחדש אתה מרכיב ומפרק מסעדה. ככה חמישה ימים בשבוע, גם כאשר ידעתי שיבואו רק 20 איש, אבל אם הם נהנו הם חזרו בפעם הבאה כשבאתי לאזור והביאו איתם עוד 20 איש, שהפכו אחרי זה ל־80 איש, ו־160 – עד שזה מתייצב על מספר שהוא הגבול שלך. יש משהו ממכר בלחזור למקומות ולראות אנשים שמתגעגעים אליך וכותבים 'למה אתה לא מגיע לחיפה, לחורשים, להרצליה', ואתה מבין שרוצים את הבשר שלך. העובדה ששף יכול להסתובב בשטח בלי להיות מקובע למסעדה שלו, זה תענוג אינסופי".
דור־סגל מגיש ללקוחות שלו לא רק את הבשר המעושן אלא גם את הסיפור האישי שלו, שמהווה סוג של פיתיון רגשי, דרך הרשתות. "אני מספר להם בכל יום איך התעוררתי, הדלקתי מעשנה, יש לכם את הנתחים האלה והאלה, אני מגיע היום לכאן ולכאן. אני נותן לקהל דמות להתחבר אליה, הם מכירים את הסיפור שלי ושל המעשנה, הם מכירים את הילדים שלי ואת הגירושים שלי ואת החברה החדשה שלי, וככה הם גם מתחברים לאוכל. ברגע שאדם מתחבר לסיפור, הוא יבוא לאכול אצלך".
סטייק איט איזי, בשרים מעושנים, מגיע לכל מקום, 050-8182182.
מחמוד אבו סגייר ("סגייר זה קטנצ'יק") נולד בעכו לפני 45 שנה, וכל חייו גדל ליד הים, שהפך להיות אהבתו הגדולה. היום הוא מפעיל את "אויסטר", פוד־טראק של דגים ומאכלי ים במרחק נגיעה מנמל חיפה. אבל לפני שאנחנו עוברים לדבר על אוכל, אי־אפשר שלא להתעכב על המצב. "הפוד־טראק שלי עומד ברחוב העצמאות בעיר התחתית, אני חי את האזור הזה, והמהומות שקרו בחיפה היו ממש מתחת לחלון של המשרד שלי ומתחת לבית של ההורים שלי", הוא מספר.
"אני כאן בעסקי האוכל משנת 2005, יש לי בוטיק כריכים בשם 'בוטיק בייקרי' שנמצא ממש קרוב לפוד־טראק שהקמתי לפני שנתיים, וכולם בסביבה באים לאכול אצלי. הימים של המבצע בעזה היו ימים שחורים. פתאום לעבור ולראות איך כל העסקים מסביב נפגעו, חלונות ראווה נשברו, חנויות נשרפו. לידי שרפו אופנוע שכמעט שרף לי את העסק. ואני לא מבין את החוליגנים משני הצדדים שנותנים למנהיגים קטנים עם תג של כישלון להרוס לנו את החיים".
אבו סגייר מבקש: "אנחנו הרי חיים בנקודה הכי יפה בעולם. מי לא רוצה שארץ ישראל תהיה שלו? והיא שלנו, ביחד. אז בואו נתאחד ונחיה בטוב. הרי מה מעניין אותנו? לגדל ילדים, לשמוח, ללכת לים, לעשות עסקים, לעשות אהבה. אנחנו צריכים לנצח באהבת אחים, להיות אנשים בוגרים וחכמים ולדעת איך לצאת מכל הברוך שהביאו אותנו אליו מנהיגים כושלים. האחריות שלנו היא לתת לילדים שלנו תקווה שנוכל לחיות ביחד".
ועכשיו לאוכל, שאין מעולה ממנו כדי לאחד לבבות ולהפיל חומות. את הפוד־טראק שלו הקים מחמוד לאחר שהתפרסם מכרז של עיריית חיפה והוא ניגש. ברגע שהתבשר כי זכה באישור להצבת משאית אוכל ברחוב העצמאות, קרוב לבייקרי שלו, הוא ידע שזאת תהיה משאית של מאכלי ים ודגים, האהבה הגדולה שלו.
7 צפייה בגלריה
אויסטר. אוכל מהים
אויסטר. אוכל מהים
אויסטר. אוכל מהים
(צילום: אלעד גרשגורן)
"גדלתי קרוב מאוד לים. גם בית הספר טרה סנטה שבו למדתי היה ממש בנמל של עכו, ובכל הפסקה הייתי הולך לדייגים, לראות איך הם עובדים", הוא מספר. לצד האהבה לים, פיתח מחמוד אהבה נוספת - לאיגרוף. מגיל חמש ולמשך 18 שנה, הוא התאמן באיגרוף וייצג את מדינת ישראל בתחרויות בכל העולם, אליהן נסע יחד עם אבא שלו. הוא צבר הישגים מרשימים שהביאו לו גביעים ומדליות ולמדינה הרבה כבוד, וכשהחליט לחדול מהספורט התחרותי, התמסר לים. "הפכתי להיות מציל בחוף, ואחת ההנאות הגדולות שלי הייתה לפרוש רשת ולהכין למצילים החברים שלי ארוחות דגים, לפחות פעמיים־שלוש בשבוע. גם האוכל שאני מכין בבית, לאשתי רואן, מורה לאמנות בבית ספר בטבעון, ולילדות שלנו, מריה, בת חמש, מסא ("שבריר של יהלום"), בת 8, ומהא ("עין של צבי"), בת עשר, זה דגים ומאכלי ים. בכל יום שישי אני מזמין חברים ובני משפחה לארוחת ים, בעיקר ממתכונים שאני ממציא".
ואת המתכונים הללו הוא ממציא גם עבור הפוד־טראק שלו, ביחד עם השף חנא מטרי, בוגר "קרב סכינים" הטלוויזיוני וכבר רבע מאה מומחה במאכלי ים ודגים. כך למשל המציאו השניים את מנת הדגל של המשאית החיפאית: "פלוקה" - "זו ג'בטה עם פילה מוסר ים, סלט טורקי וירקות, שאופים בתנור בשיטה מיוחדת. אנשים טועמים ומתמכרים לשילוב, ומגיעים עוד פעם ועוד פעם".
ויש אצלו גם מיקס פירות ים (שרימפס, קלמארי, טבעות בצל), מנה של בורגר פיש: שלושה סוגים של דגים עם בשר סרטנים, ושרימפס מטוגן עם פנקו. "המנות גדולות והמחירים סבירים", הוא מבטיח. 30־65 שקל למנה.
עכשיו מחמוד מרחיב את העסק ובימים אלה יציבו זכיינים שבחר עגלות שייקראו "אויסטר" ("זה רק נקרא ככה, אבל אין לנו אויסטרים, אז מי שמגיע, שלא יתאכזב") בשפרעם, בעכו ובכפר קרע.
אויסטר, נמל חיפה, 054-4477258.
קובי הוכמן מחדרה היה צריך להרחיק בשנת 2002 עד פראג, לעבוד שם במסעדה ישראלית, להתמחות בהכנת חומוס שיסחוף אל המסעדה את כל הישראלים בעיר – כדי לחזור לכאן לבסוף שבע שנים אחרי, לשווק את החומוס האורגני שלו לבתי טבע, מעדניות ומשווקים של אוכל בריאות, ולהתמקם על החלום: משאית חומוס נודדת. לפני כן הוא חשב לפתוח בארץ מסעדה קטנה לחומוס, אבל חבר הזהיר אותו מפני הבירוקרטיה והרגולציה הנוקשה בארץ בתחום המזון, והוא לקח צעד אחורה. הצעד הזה השתלם מאוד כי התוצאה שלו היא "החומוס הנודד" - פוד־טראק של חומוס, פלאפל אורגני ובשרים על האש, שמגיע לכל מקום שתבקשו, בעיקר נודד בין הקיבוצים והמושבים, אבל עכשיו בעיקר ניצב באזור בנימינה.
7 צפייה בגלריה
החומוס הנודד. להתעסק באוכל ולא בבירוקרטיה
החומוס הנודד. להתעסק באוכל ולא בבירוקרטיה
החומוס הנודד. להתעסק באוכל ולא בבירוקרטיה
(צילום: אלעד גרשגורן)
"לחומוסייה הנודדת שלי יש אופי ירוק. ההגשה המוקפדת נעשית בכלים מתכלים, החומוס עצמו עשוי מחומרים שברובם הם אורגניים, אין אצלי כניסה לחומרים משמרים. החומוס מגיע עם כל התוספות המוכרות - בשר, פטריות, גרגירים, פלאפל - שהוא אורגני ונקי מגלוטן, קמח וחומר משמר", אומר הוכמן. לדבריו, במהלך הקורונה יצא מקופסת החומוס והרחיב את התפריט עם נתחי בשר בתוך חלות קונדיטוריה, המבורגרים ונקניקיות צ'וריסו ומרגז, ועוד.
החומוס הנודד, 050-2121114, מטייל בין הקיבוצים והמושבים, חונה באזור בנימינה.
את האוטו־יין שלהם הקימו יעלי קינן ואלירן חפץ אחרי שהתגלגלו במשך שנה וחצי בקרוואן בין יקבים באירופה. "חרשנו מיקב ליקב, ובלי לתכנן נוצר טיול יקבים. בכל פעם מגיעים ליקב, שותים, משתכרים, נשארים לישון וממשיכים הלאה. מתוך אהבה לתנועה וליין הבאנו את כל החלום לישראל והקמנו כאן את 'אוטו־יין'", הם מספרים. השניים אמנם גרים בתל־אביב, אבל מדי סופשבוע הם יוצאים עם משאית היין שלהם למקומות מרוחקים בטבע, ומזמינים את הקהל לשתות איתם.
"אנחנו, המשאית, הכלב, האוהל – זה שומר אותנו בתנועה מגניבה, שמתחברת ליין ולאדמה. המטרה שלנו היא לגרום לאנשים לשתות יין, להנגיש את המשקה לקהל, ולכן גם המחירים שלנו לא גבוהים - יש לנו כוסות של יינות בוטיק ישראליים גם ב־30 שקל. הבר שלנו בצבעי צהוב־טורקיז, קליל וכיפי, הכוסות בלי רגל, האווירה סופר נגישה, ולצד יינות בוטיק ישראליים יש לנו גם שיתופי פעולה עם יבואנים קטנים ממדינות יין שונות", הם אומרים. גם לעיר הגדולה יש להם פתרון בדמות ריקשת יין, אותה הם מציבים מדי פעם בפארק הירקון. דרך הרשתות הם מודיעים לקהל שלהם לאן להגיע.
7 צפייה בגלריה
אוטו-יין. פשוט לשתות
אוטו-יין. פשוט לשתות
אוטו-יין. פשוט לשתות
(צילום: רותם רוזמן יפת)
וכשיהיו ילדים?
"בינתיים אני בן 33 ויעלי בת 26, יש לנו זמן ואנחנו לא ממהרים", אומר אלירן, ומציין שבקרוב גם יחזרו להוציא טיולי יקבים לאזור הבלקן כפי שהיה לפני הקורונה.
איך הקהל מגיב לאוטו־יין?
"מתים על הפשטות. אנחנו מארגנים פיקניקים בכרמים, גבינות, יין, מוזיקה, אנשים מתיישבים על מחצלת למשך ארבע שעות ונהנים. צריך מעט מאוד כדי שיהיה כיף, ואנחנו מזהים פרצופים חוזרים".
אוטו־יין: 054-3330276.
מגיל מאוד צעיר ידעה לי אזולאי שתהיה לה משאית אוכל שאיתה היא תתגלגל ותבשל למי שבא. אבל ההורים שלה כמובן אמרו שצריך ללמוד וצריך לחשוב על העתיד ואיכשהו היא התגלגלה ללימודי חינוך, אבל חלום הגלגלים לא עזב אותה. "ואז אחרי שלוש שנים בלימודי חינוך יום אחד קיבלתי איזה סימן פנימי שהגיע הזמן להגשים את החלום. התקשרתי להורים שלי ומרחוק בישרתי להם שאני אלך אחרי הלב ואחרי המערוך, וגם אם אני לא אצליח, לפחות ניסיתי. כי מה שקובע זאת ההתמדה", אומרת לי, בת 29, שהיום היא הבעלים של "אוללה" - פוד־טראק של ארוחות בוקר במושב חצבה בערבה. "אם את אוהבת לעשות משהו, ואני מאוד־מאוד אוהבת את מה שאני עושה, את תצליחי. כי לא הקושי ידריך אותך, אלא העובדה שאת נהנית". ואוהו, כמה שהיא נהנית.
את משאית האוכל שלה היא ייבאה מסין, לאחר שחסכה עבורה כסף במשך זמן רב. "כמה זמן התגלגלתי עם המשאית ממושב למושב, בכל יום בסגנון בישול אחר. בישלתי טבעוני באירועי יוגה למאות אנשים, ובישלתי מקסיקני ביחד עם האקס שלי, אבל אז נפרדנו, והייתי צריכה לחשב מסלול מחדש. ואז גם הגיעה הקורונה, ושמתי לב שמה שחסר באזור שלנו זה ארוחות בוקר וקפה, גם עבור המקומיים וגם עבור המטיילים. חשוב מאוד להקשיב לרחשי הלב של האנשים בסביבה ולהבין מה הם צריכים".
7 צפייה בגלריה
אוללה בערבה. בבוקר כריכים, בערב פסטות
אוללה בערבה. בבוקר כריכים, בערב פסטות
אוללה בערבה. בבוקר כריכים, בערב פסטות
(צילום: לי אזולאי)
היא התמקמה במושב חצבה, מקום מרכזי בין המושבים, "וגם כי חקלאי חמוד הציע לי מקום בבית האריזה שלו". בשעות הבוקר משמונה עד 12 היא מגישה כאן קפה וארוחות בוקר שכוללות כריכים מלחמים שכל בוקר מגיעים טריים ממאפייה בדימונה, ג'בטה מקמח מלא או לבן, חביתה, שקשוקה, חביתת ירק, כריך "אוללה" של חביתה ופטה, שייקים, מוזלי ועוד. בצהריים כולם הולכים לצל ולמקום ממוזג, כי אי־אפשר כבר להסתובב בערבה באמצע היום, וחוזרים בערבים, מתשע עד חמש, למשאית של פסטות ופיצות מיוחדות שהיא אופה, כי אזולאי היא במקור בכלל קונדיטורית אלופה.
בשישי, אם תזדמנו למשאית שלה, יחכו לכם עוגות קונדיטוריה שהיא אופה במיוחד. "עכשיו אני חולמת, לצד המשאית, גם על מקום עם מזגן, כזה שאפשר להתרווח בו גם מפני מזג האוויר הקשוח", היא מספרת. כמו שהספקתי להתרשם, היא גם תגשים.
אוללה, לי אזולאי, משאית אוכל בערבה: 052-4260544.