"אוכל מנחם" זו אחת הקלישאות המשומשות שקיימות, גם בימים כתיקונם, ובעיקר עכשיו. שום דבר לא יכול לנחם אותנו. לא טשולנט ולא חמין ולא מנה פלאפל עם כדורים שיוצאים חם-חם מהשמן ובטח שלא קרפצ'יו דג ים מוגש על סלמוֹרחוֹ, קר ולח כמו המנהרות של החמאס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
אז מה כן? צלחת גדולה ומהבילה של פסטה, למשל, יכולה לעשות את העבודה. לא, לא "לנחם". זה כאמור לא יקרה. כן לעשות נעים בבטן. וזה לא דבר של מה בכך בימינו. הרי לאוכל יש תפקיד די בסיסי בסך הכול. עובדה פשוטה זו כמעט שנשכחה מאיתנו, כי בשנים האחרונות התמקדנו בעונג פוּדיסטי, נהנתני, דקדנטי. אמנם לא הייתי ממהר להספיד את התשוקות הזללניות, אבל האימפקט של 7 באוקטובר עדיין לא התפוגג, וסביר להניח שיישאר איתנו גם בשנה הקרובה. אימת המוות, הפחד המשתק ואי הוודאות, תחושת הניכור שאנחנו חשים מול הסיטואציה הבלתי הגיונית, כולן מיתרגמות לשיבה לאינטימיות הקהילתית והמשפחתית. בתקופה הזאת יש איזשהו רצון קולקטיבי להישאר במחוזות יותר מוכרים. בקיצור, מחפשים לקבל חיבוק, עם רוטב עגבניות ופרמזן מלמעלה.
כנראה שאין יותר פמיליארי מאוכל איטלקי. או ליתר דיוק – אוכל איטלקי-אמריקאי. זה המנדט של מסעדת גווידו היחסית חדשה (נפתחה כחודשיים לפני המלחמה, למזלה או לצערה). שם אין דיבורים מורכבים על אותנטיות, מקומיוּת או חומרי גלם. זו מסעדה שיודעת בדיוק את תפקידה. אמרנו צלחת גדולה ומהבילה של פסטה? זה בדיוק זה.
החל מסוף המאה ה-19, מהגרים איטלקים הגיעו בהמוניהם לארה"ב ושכפלו שם את הרגלי האכילה שלהם, בכפוף למציאות החדשה שבה הם מצאו את עצמם. כך נולדו מוטציות מוזרות כמו רוטב וודקה ועגבניות שכמובן לא קיים במטבח האיטלקי המקורי, או רוטב האלפרדו (עם בוכטות של שמנת) או, אלוהים ישמור, פיצה עם אננס. הגרסאות האמריקאיות הן אלה שמככבות בתרבות הפופולרית, ודרכן רובנו נחשפנו למטבח האיטלקי. ככה עובד הקפיטליזם המאוחר: הוא מפיץ את עצמו בכל הכוח עד שאי אפשר כבר לדעת מה היה המקור. אני בטוח שיש אמריקאים שחושבים שהבולונז הומצא בשכונת ליטל איטלי (ולא כטוויסט על ראגו מסורתי).
כך שבעצם, גווידו היא תעתיק של תעתיק: איך שישראלים רואים את המטבח האיטלקי דרך העיניים האמריקאיות. אתה נכנס פנימה, ואת פניך מקבל הציור המפורסם של טוני סופרנו עם הסוס המנוח שלו, Pie-O-My. "הסופרנוס" היא רפרנס מדויק לאופן שבו ארה״ב לקחה את האיטלקיוּת והפכה אותה למשהו אחר לגמרי. מאפיונרים זוללי גבאגוּל שהוא בכלל נקניק קוֹפּה, שבקושי מדברים מילה וחצי באיטלקית, שמגיעים עם הבוס הגדול, באחד הפרקים המיתולוגיים בסדרה, לנאפולי, ומבינים שמרחק פיזי ורוחני עצום מפריד בינה לבין ניו ג'רזי. המולדת הרחוקה היא בגדר משאת נפש נוסטלגית ותו לא.
גווידו עצמה לא מעוצבת כמו מזללה משפחתית זרוקה. הסגנון הוא אלגנטי, מינימליסטי, לא חקייני. זו לא נאפולי ולא ליטל איטלי ולא ניו ג'רזי. יש מוזיקה מעולה ברמקולים (קלאסיקות סוֹל ואר-אנ-בי מהסבנטיז) וקולות של לקוחות, ילדים וצעירים, מבסוטים עד הגג.
המנות מכוונות למכנה המשותף הרחב ביותר שנוסח במסעדות האמריקאיות-איטלקיות מעבר לים. נדיבוּת יוצאת דופן, משפחתית, כמעט גרוטסקית, ומחירים ממש מצחיקים ביחס למה שמקובל בשוק. אתה מזמין סלט קיסר ומקבל וואחד סלט קיסר שיכול לעמוד בפני עצמו כארוחה שלמה, ונעדרים ממנו טעמים בולטים של אנשובי כנהוג ברוטב (אבל החסה טרייה שבטריות והפרמזן מכסה הכול כמו שלג בחרמון). גווידו היא לא מסעדה שבאה להקשות עם טעמים שעשויים להיות מאתגרים. התפריט קצר וכולל אך ורק להיטים. רוצים לחם שום? תקבלו לחם שום. שוּמי, שמנוני, היישר מהתנור. איך אפשר להתנגד לזה? אי אפשר.
קלמארי מטוגנים היא עוד מנה ראשונה טובה לסוגה. קלמארי קפואים ומופשרים, אלא מה, מטוגנים בבלילה, ללא טיפה מיותרת של שמן, ונטבלים באיולי. לא מנה של ציפיות גבוהות, אך גם לא כזו שמאכזבת.
בגווידו מגישים זיטי, אותה מנה של פסטה אפויה שהיא מצידה עוד רפרנס ל"סופרנוס": הזיטי של קארן בקליירי, אשתו המנוחה של בובי בקלה. מי שלא יודע במי מדובר, שיעמוד בפינה ויתבייש בעצמו. זיטי של פסטה ריגטוני עם כדורי בשר מיניאטוריים, רוטב עגבניות ומוצרלה. המיטבולס רכים ואווריריים וזה הישג שאסור לזלזל בו, הרוטב מתערבב בגבינה הנמסה, בלי יותר מדי חוכמעס.
הפסטה בגווידו היא קשה ותעשייתית. במסעדות מהז'אנר הזה לא משתמשים בפסטה טרייה ועשויה ביד. זה לא המנדט שלהן. גם אל תבקשו שיכינו לכם אותה אל דנטה. גווידו היא לא מקום לפוצים. קיבלנו מנת ספגטי עם שרימפס ברוטב עגבניות חריף שהיתה יוצאת מן הכלל. הספגטי רכרוכי, השרימפס קפואים ומופשרים, הרוטב שמנוני, והכול ביחד – פשוט נפלא. איך תסבירו את זה? יש דברים שלא צריך להסביר. אוכל איטלקי-אמריקאי עובד על מוקדי עונג מאוד מסוימים, וכשהוא נוגע בדיוק בנקודה, בבטן, בלב, בזיכרון, הוא עושה את העבודה. בשביל זה הוא כאן. לעשות את העבודה. מיליוני אמהות בישלו אותו במהלך המאה העשרים ואילך, ומה שטוב בשבילן, טוב גם בשבילנו.
מנה עיקרית נוספת הייתה שניצל עוף ברוטב עגבניות ומוצרלה, מה שנקרא מילנסה, שהוא בכלל מאכל שהגיע מדרום אמריקה, דרך מהגרים איטלקים, לא שזה משנה כבר. כאמור, מאכלים נוטים לאבד את המקור שלהם. בגווידו מגישים אותו עם ריגטוני ברוטב עגבניות, וזו מנה ששלושה אנשים יכולים לחלוק אותה בקלות. בשלב הזה כבר הבנו שחלק מהעניין זה לבקש לארוז ולקחת את האוכל הביתה. בגווידו התנהג כמו גווידואי.
לקינוח הזמנו ברד פודינג לחם שוקולד ובננה ופנקוטה לימון. הלחם הוא משהו כמו רבע כיכר. באמת גרנדיוזי, אבל ברד פודינג הוא מאכל שכל הקטע שלו הוא הדביקוּת והגוּשיות שלו. כאן הוא היה קצת יבשושי. הפנקוטה היתה מצוינת, קרמית וחמצמצה בקצוות. ליקקנו את הכפיות ונאנחנו. זמנים קשים, נכון, אבל יש ארוחות שאתה יוצא מהן עם בטן מלאה, חצי חיוך ושקית טייקאוויי. איך שר שלמה ארצי – יותר מזה אנחנו לא צריכים. לפחות לא כרגע. נראה מה יהיה בשבוע הבא.
על קצה המזלג: בזמנים כאלה, כל מה שמתחשק זו צלחת פסטה טובה. וזה בדיוק מה שגווידו מביאה. זו מסעדה מושלמת למשפחות, עם מנות ענקיות ואוכל עשוי היטב. היא לא תנחם אתכם אבל בהחלט תעשה לכם נעים בבטן.
