|
למה חמישה אשכנזים וחמסה לא הולכים ביחד? למה ליברמן הוא המנצח הגדול של הבחירות? ולמה הגיע הזמן לשנות את שיטת ההצבעה? ד"ר הני זובידה מסביר |
|
מהו תחום המחקר המרכזי שלך?
אני איש מדע המדינה, שעוסק במחקר השוואתי ומתמחה בבחירות. תחומי ההתמחות שלי הינם התנהגות בוחרים, מיצוב מועמדים, שיטות בחירה וקמפיינים פוליטיים. עיקר עיסוקי הוא במבנים של מערכות בחירה, אני עוסק בעיקר בחוקים שמכתיבים את התנהגות הבוחרים ובדרך בה הבוחרים מגיבים למערכות שונות.
כולם כמובן חושבים ישר על ישראל, אך את הדוקטורט שלי כתבתי על ארה"ב וצרפת, כאשר עיקר עיסוקי היה בבחירה מפוצלת. אם נחזור לבחירות 1996 ו-1999 בישראל, בהן כל אחת ואחד מאיתנו קיבל אפשרות לבחור בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני לכנסת, הרי שרבים מאיתנו פיצלו את הצבעתם ובחרו בראש ממשלה ממפלגה אחת, ולכנסת בחרו במפלגה אחרת. במקרה של ישראל זו היתה תוצאה מבנית של המערכת, היות והמערכת ייצרה רק שני מועמדים לראשות הממשלה, ואילו מפלגות היו לנו למכביר. בצרפת לעומת זאת, יש ריבוי מפלגות וריבוי מועמדים, ואילו בארה"ב יש שתי מפלגות ויותר משני מועמדים, כך שהמצב שונה ממדינה למדינה.
אני מתמקד בשאלות: מדוע אנו בוחרים בצורה מסוימת ולא אחרת? האם ישנם דפוסי הצבעה מסוימים אחידים לקבוצות מסוימות לאורך זמן? ואם יש שונוּת מבנית ומערכתית בין מדינות, מדוע אנו מגלים דפוסי התנהגות זהים במדינות שונות? האם הבסיס להתנהגות הוא זהה או שהוא נובע ממקורות שונים?
כמובן שאת כל זה לא ניתן לסיים בלי הנקודה הישראלית. היות והשיח בישראל בשנים האחרונות, (ולדעתי גם בעתיד) נסוב סביב שיטת הבחירות ושיטת הממשל, הרי שבשנתיים האחרונות אני מוצא את עצמי עוסק יותר ויותר במקרה הישראלי. רק לאחרונה יצא ספר ערוך בשם "לחלק את הארץ" (בעריכת ארז כסיף), המכיל מאמר שכתבתי, העוסק בפיצול הצבעה בישראל בבחירות 1996, ונסיון ללמוד מהעבר לקראת שינויים עתידיים. אם כן, הבאה על שולחן הניתוחים האלקטורלי הינה ישראל... |
|
מה הוביל אותך לעסוק בתחום זה?
אני דוגל באמירה שהכול פוליטי והכול אישי. ואם זה נכון, הרי שהאמירה על הישראלים שאנו "חיות פוליטיות" הינה נכונה שבעתיים לגבי. אני חי את ההוויה ואינני מנותק ממה שקורה. כבר בשנותיי בתיכון, בזמן שרמת ההשתתפות בבחירות היתה עדיין ברמות של כמעט 90%, התחלתי לגלות עניין במערכת הפוליטית. אבי היה איש פוליטי מאוד ופעיל במסגרות שונות, ואני זוכר את עצמי כילד, מגבש תפיסת עולם פוליטית כמו כל חבריי וחברותיי, אך כנראה שם היה עוד דבר מה, חיידק, שמשך אותי להתעמק יותר בנסיון להבין "למה?".
עם השנים המערכת החלה לגעוש ולרעוש, המהפך של
1977, מלחמת לבנון הראשונה,
ממשלות אחדות לאומית שהפכו לממשלות "שיתוק" לאומי, ריתקו אותי. רציתי להבין למה זה קורה, ואיך המנגנונים משפיעים על התנהגותנו.
כאדם שחותר לצדק אוניברסלי ומצב של שיוויון בין כלל האדם, תמיד עולה בראשי השאלה מדוע יש שונות בין אנשים, בין קבוצות? למה לא כולם מקבלים את אותו היחס? התובנה כי מדיניות ציבורית הינה אחד הגורמים המרכזיים בקביעת הסיכויים החברתיים של יחידים וקבוצות הביאה אותי לחשוב על הקבוצות המרכזיות בתהליך, אלו הם נציגינו הפוליטיקאים. אך את אלו אנו בוחרים - הווה אומר, אנו עצמנו משפיעים על אורח חיינו.
עם גילוי זה, וההבנה כי את כוחנו העברנו לנציגים שהסמכנו לקבל בשמנו החלטות, חשתי שהבנה טובה יותר של דפוסי בחירה והמניעים מאחוריהם הינה חיונית ביותר. עניין זה תפס אותי כבר בימי התואר הראשון ולא עזב אותי עד היום, כולי תקווה שהוא יחזיק מעמד עוד שנים רבות. |
|
כמי שחי את התרבות הפוליטית בישראל וגם חוקר אותה – כיצד שומרים על אובייקטיביות?
אין כזה דבר! אובייקטיביות אינה קיימת, זוהי מילה ריקה מתוכן עבורי, ולא רק בהתייחס לתחום המחקר שלי. כולנו סובייקטיביים. כל אחד מאיתנו, בין אם הוא אקדמאי או לאו, גדל בקונטקסט מסוים ובא עם מטען של תפיסות, פוליטיות ואחרות, ודעות שהן שלו. ככאלו, אין לנו יכולת להיות מנותקים ולחשוב באופן אובייקטיבי. ראו למשל את עלילת ספרו של ויליאם גולדינג
– "בעל זבוב" - אפילו הנסיון להקים חברה חדשה שכולה מתבססת על ילדים מסתיים ברצח. מכאן נובעת תפיסתי בנושא האובייקטיביות.
אך עם זאת, אינני מאמין כי המחקרים שלנו מוטים באופן חד לכיוון מסוים. אם נעשה זאת נסתכן בשני תוצרים שעלולים להיות גורליים לגבי איכות עבודתנו; מחד, נאבד את אמון הקולגות שלנו ומאידך, האמירות שלנו עלולות לאבד את משקלן הסגולי בקרב הציבור כמומחים, וזה נכון לגבי כל מחקר ולא רק בתחום הפוליטיקה הישראלית.
אם אנסה להדגים את טענתי, הרי שכל חוקר ישראלי העוסק בחקר התרבות הפוליטית המקומית הינו אדם בעל דיעה – שמאל ימין, דתי חילוני, מזרחי אשכנזי ועוד. מכאן נובע שאין לו את האפשרות לבוא למחקרו אובייקטיבי, מעצם בחירת נושא המחקר יש כבר הטייה. אך תהא זו טעות לנסות ולהוכיח בכל מחיר את עולם האמונות הפנימיות שלנו דרך המחקר.
הדרך הטובה ביותר להגיע למחקר בעל איכויות ולא מוטה, היא להשתמש בספרות קיימת על מנת לראות את התפתחות התחום, לעשות שימוש בכלים מחקריים מתוקפים ומהימנים לצורך המדידות, ולא לנסות לאנוס את התוצאות להסביר את הדעה האישית שלנו, אלא לבדוק אם הן הולמות את ההשערות או לא. בסופו של יום, כל שיש לנו כחוקרים הוא היושרה הפנימית שלנו, ועל זו אינני מוכן להתפשר. |
|
במערכת הבחירות האחרונה – מה היה לדעתך הקמפיין המוצלח ביותר והקמפיין הגרוע ביותר?
אתחיל בהגדרה: קמפיין מוצלח הוא לא בהכרח זה שמוביל לניצחון, אלא קמפיין שמצליח להכתיב את סדר היום הפוליטי וגורם למערכת הבחירות להתנהל סביבו. עצם היכולת להביא את שאר הקמפיינים להגיב לקמפיין מסוים, היא הקריטריון להצלחה ולהכתרה של קמפיין מסויים כטוב ביותר. בשתי מערכות הבחירות האחרונות בישראל, הקמפיין המוצלח ביותר הוא של מפלגת "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן.
בשנת 2006 העלתה "ישראל ביתנו" את נושא חילופי השטחים, בהם יועברו ערביי ישראל באום אל-פאחם והמשולש לשליטת הרשות הפלסטינית תמורת גושי התנחלויות. כמו כן, מנהיג המפלגה אביגדור ליברמן, דרש לקבל את המשרד לבטחון פנים על מנת למגר את הפשע. הסיסמה של בחירות 2006 היתה "דא ליברמן". נושא מיגור הפשע הפך לאייטם המרכזי בקמפיין, וליברמן ומפלגתו זכו ב-11 מנדטים.
בשנת 2009, שוב ליברמן תוקף עם קמפיין מבריק (על סף הגזעני, אך מבריק), הפעם תחת הסיסמאות "בלי נאמנות אין אזרחות", וכמובן "רק ליברמן מבין ערבית". כשהוא חמוש בעוזי לנדאו, מי שנחשב למצפן האידיאולוגי של הליכוד, ובדני איילון, שגריר ישראל לשעבר בניו יורק, הלגיטימציה של ליברמן עולה. ברקע יש את עזיבתו של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה את מדינת ישראל, את הניסיון לפסול את המפלגות הערביות, ואת הדיבורים על הסכם עם סוריה שידרוש ויתורים מכאיבים ברמת הגולן. מול כל אלו שוב מצליחה "ישראל ביתנו" להיות המפלגה שהקמפיין שלה הוא המכתיב את הטון. סביר להניח שלולא מבצע "עופרת יצוקה", היתה מפלגה זו זוכה בעוד מספר מנדטים.
הקמפיין הגרוע ביותר הוא ללא ספק של מפלגת העבודה.
הניסיון להסתחבק וליצור אוירה של חבר'ה תחת הסיסמא של "חמסה" (חמש בערבית, וגם כינוי ליד הידועה כנגד עין הרע) היה פתטי. הניסיון היה גרוע עוד יותר כאשר בתמונה של ה"חמסה", הוצבו חמשת המקומות הראשונים של המפלגה - אהוד ברק,
בוז'י הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ - חמישייה אשכנזית לתפארת שאין בינה ובין המילה "חמסה" שום קשר. כל זה שידר מסר לא ברור, חוסר אמינות, ונסיון להסתחבק עם ציבור שמאס באוליגרכיה המפא"יניקית.
הקמפיין שעמד להסתיים בהתרסקות היסטורית של מפלגת העבודה לכיוון 8-9 מנדטים, עבר לפסי מלחמה מעשיים במבצע "עופרת יצוקה" שנוהל על ידי ברק, האיש שטען כי "אין בכל המערכת של השמאל הישראלי עוד אדם אחד שלקח סיכונים פוליטיים כדי למצות את הסיכוי להגשים את השלום חוץ ממני, למעט יצחק רבין",
ועוד אומרים שהפוליטיקה בארץ משעממת. |
|
| |
בחירות בישראל. במדינת ישראל נהוגה שיטת בחירות יחסית-ארצית. הבחירות נערכות ככלל כל ארבע שנים.
לערך המלא
|
|
כולם מדברים על שינוי בשיטת הבחירות ו/או שינוי בשיטת הממשל. האם לדעתך אכן משהו צריך להשתנות?
ובכן, אני חושב שצריך לשנות משהו. השאלה היא מה? בשנותיה הראשונות של המדינה היתה כאן מפלגה דומיננטית ששלטה ללא מיצרים במערכת הפוליטית, החברתית, הכלכלית ואף מערכות נוספות. בשל שליטה זו, לא היתה בכלל שאלה מי ירכיב את הקואליציה לאחר הבחירות. היה די ברור כי תהיה זו מפלגת העבודה, בגלגוליה השונים, והשאלה היחידה היתה במי תחליט לבחור כשותפותיה.
מאז מלחמת ששת הימים
ותחילתה של דעיכת הדומיננטיות, עד למהפך הדרמטי של 1977 עדיין היתה יציבות פוליטית מסוימת, אך משנות ה-80 ואילך יציבות כזו רחוקה מאיתנו שנות אור. מערכות בחירות חדשות לבקרים, ממשלות לא יציבות ותחלופה מאוד מהירה - והכול בשל ירידת הדומיננטיות. מצב זה מחייב הערכה מחודשת של שיטת הבחירות ואולי אף שיטת הממשל.
לדעתי, נושא זה יהפוך להיות אחד המרכזיים בקדנציה הקרובה של הכנסת ה-18. יעלו המון רעיונות ודעות, ואני הייתי מציע מספר דברים: בראש ובראשונה לפנות לאנשי מקצוע, למשל אנשי מדע המדינה שתחום התמחותם שיטות בחירה, על מנת שיוכלו לתרום לתהליך. שנית, יש לערוך סימולציות רבות ככל האפשר בניסיון לבדוק את התוצרים השונים האפשריים של השיטות המוצעות. שלישית, אין להכיל שינויים נרחבים במהלך אחד.
לדעתי הדרך הטובה ביותר הינה פיתוח של תוכנית או מתווה-על, ואז יישום השינויים בצורה תוספתית על מנת לאפשר למחוקק לערוך התאמות לשינויים, ובמקרה של כשלון השינוי, לא לעמוד בפני שוקת שבורה אלא מצב שבו הפגיעה היא מינימלית וברת תיקון. את רעיונותיי בדבר השינוי ניתן לקרוא בהרחבה בעבודותיי האחרונות. |
|
לו נתבקשת לבחור רגע אחד מתוך חייה הסוערים של הפוליטיקה הישראלית, במה היית בוחר?
27 ליוני 1981. פליטת הפה הדוחה/המעליבה/המטומטמת (ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים) של דוד טופז, במהלך קמפיין הבחירות של העבודה – בנאום שנחרת בזיכרון כ"נאום הצ'חצ'חים". דוד טופז, בדרן ואיש בוהמה שולי דאז, אומר: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות (...) הצ'חצ'חים של הליכוד הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".
כל הרוע, השנאה והגועל, שבמשך שנים הביאו להדרה של מזרחיים מהחברה
הישראלית, התנקזו לאמירה זו וסתמו סופית את הגולל על הצטרפות המזרחיים לשמאל הישראלי.
בגין,
שהיה נואם מחונן ובעל חושים פוליטיים מחודדים, שם את החותמת הסופית על מהלך זה בנאום מבריק בו העלה על נס את חשיבות המזרחיים לימין ובעיקר לליכוד. במילותיו: "(...) מכנה את אנשי הליכוד צ'חצ'חים (...) רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך הכל: הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב".
היה זה רגע מכונן. זה לא שדוד טופז היה אחראי במשך שנים להדרתם ולדחייתם של המזרחיים מהחברה הישראלית. היתה זו האליטה שדחתה את המזרחיים לשוליים, אך האמירה הזו ומה שעמד מאחוריה היו הזרז שהביא לתגובה הבלתי נשכחת. אולי ההיסטוריה לא תדגיש את החיבוק שהעניק בגין למזרחיים ("ספרדים" בפיו), אך הדחייה שספגו המזרחיים מאליטת מפלגת העבודה הגיעה לנקודת הרתיחה שלה והפכה לקריטית. דחייה זו, היא שהכריעה את גורל מפלגת העבודה והשמאל הישראלי לאופוזיציה ואת הימין לשלטון. אך הרי כך הוא הגורל, הפרטים הקטנים הם אלו שמעצבים את ההיסטוריה. |
|
"רעיון מורכב בשפה פשוטה" – ד"ר זובידה מציג נקודה למחשבה:
בעולמנו הדמוקרטיה הולכת
ומתמעטת. אנו חיים בעולם מלא חוקים, תקנות ומגבלות, ממש דמוקרטיה מינימלית. תהליך הבחירות הוא עדיין ההליך הדמוקרטי ביותר. הוא טומן בחובו את לב ליבה של הדמוקרטיה. לכולנו ניתנת ההזדמנות לבחור מי יהיה זה שייצג אותנו במהלך הקדנציה הבאה של הכנסת.
על מנת לקבל החלטות מושכלות, ולא כאלו שמבוססות על תחרות פופולריות, עלינו לצבור ידע. אני יודע שזה קשה - כולנו עובדים, לכולם יש ילדים וזמן הוא המצרך היקר ביותר בעולם התעשייתי. אך ללא למידה מושכלת, אנו מקבלים החלטות על סמך נתונים לא רלוונטיים ולעיתים גם לא נכונים, אנו מקבלים ממשלות וכנסות שאינן ממלאות את תפקידן, ואז כולנו מתמלאים טענות. אני מאמין שעלינו לבוא בטענות רק אל עצמנו במקרה כזה, היות ואנו בחרנו באותם נציגים. |
|
ציטוט חביב עליך:
"אנו הגברים נוטים לבלבל ולתפוס את עצמת רגשותינו כעצמת הטיעון שלנו. המוח החמום מתרעם כנגד מגע ידו הקריר והבחינה המדוקדקת חסרת הרחמים של ההגיון".
ויליאם יוארט גלדסטון (מדינאי וראש ממשלת בריטניה). |
|
|
| | | יליד 1966. עולה חדש/ישן, יליד בגדד, עירק, בן למשפחות דלאל-זבדה. עלה לישראל בשנת 1971, גדל בין פתח-תקוה לתל אביב-יפו. את התואר הראשון רכש באוניברסיטת תל אביב, החל את לימודי התואר השני גם בתל אביב, אך התקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק ועזב ללא השלמת התזה.
בוגר מאסטר ודוקטורט במחלקה לפוליטיקה של אוניברסיטת ניו יורק. בוגר הקרן הבינלאומית לחינוך (אייסף), חבר בוועד המנהל של האגודה הישראלית למדע המדינה, והינו חבר בסגל האקדמי בבית הספר לאודר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה מאוקטובר 2006
לבלוג האישי של ד"ר זובידה - לחצו כאן.
|
|
| עוד שאלות מחקר | | |
|
|
|