"הגעגוע לופת בכל רגע. אני כל כך רוצה את אבא"
אבא נהרג בפיגוע. אמא נפצעה קשה. אחי, העוגן של המשפחה, נפל בעת שירותו הביטחוני. מאז כל שמחה מהולה בעצב, כל אירוע מנכיח את החוסר, כמה אובדן אפשר להכיל? זה קשה תמיד, אבל בימים אלה במיוחד. כולם בבית עם המשפחות, ולנו כבר לא ברור בדיוק מה זו משפחה. אנחנו צריכים אתכם, את החיבוק שלכם
היומיום שלנו לא פשוט לאף אחד. התקופה האחרונה מערערת. המצב הזה של חוסר הוודאות לפעמים מתסכל ומייאש, אבל ביום הזיכרון קשה לנו במיוחד. לאחרונה נכנסתי למשפחה גדולה, משפחת השכול. לפני שלוש וחצי שנים ירו מחבלים על הרכב שלנו בדרך לירושלים. אבא שלי נרצח במקום, אמי נפצעה באורח אנוש ועד היום היא בטיפולים. גם אחיי שהיו ברכב נפצעו, והטראומה היא חלק בלתי נפרד מחייהם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
נכנסתי למשפחה הגדולה והכואבת הזו ללא אפשרות בחירה, והימים האלה של זיכרון הם ימים קדושים עבורי. אנשים יודעים שעבורנו, המשפחות השכולות, מדובר בזמנים קשים. וזה נכון אבל לא מדויק, כי את האובדן והשכול אני מרגישה בכל יום בחיי. בכל רגע ובכל שנייה, כמו אבן גדולה שתקועה בגרון. משהו שאני סוחבת איתי לכל מקום.
קראו עוד בערוץ היהדות:
זה לופת מהרגע שאני קמה בבוקר. אני יוצאת לעבודה או ללימודים ורואה ברחוב אבא וילדה הולכים יד ביד - ולבי נצבט, הזיכרונות צפים. בצהריים, כשאני בלבטים לגבי העבודה, ואין לי אבא להרים אליו טלפון, להתייעץ. ובלילה כשכל המחשבות באות, והגעגוע נכנס בהן עמוק-עמוק.
כמה הייתי רוצה שיהיה לי שוב אבא לדבר איתו, לצחוק איתו. אבא שיפרגן לי. שלפעמים יכעס עליי ויעיר לי. שיחבק אותי כשאני שבורה, ויעמוד מאחוריי בהחלטות ובחלומות שלי. מישהו שיאמין בי. כמה הייתי רוצה לקבל ממנו הודעה, איזושהו אות חיים. פשוט החלום הזה לראות על צג הטלפון את השם "אבא".
בלי אבא ברגעים המרגשים
מעבר לקשיי היומיום, גם כל שמחה מהולה בעצב. ככה זה אצלנו. כל אירוע משפחתי מנכיח את החוסר של אבא: קידוש, חגים, הכול בלי אבא, בלי ראש המשפחה. והכי קשה היה בחתונה שלי. הימים המרגשים בחיי הפכו להיות מפחידים ומלאי חששות.
החתונה הראשונה במשפחה מאז האסון, בלי אבא. לא היה לי אבא שיתרגש ויתלהב, שיפרגן ויחמיא. חודש לפני החתונה גם אמא לא הייתה פה. היא עברה ניתוח בארצות הברית עם חלק מאחיי, ואני הייתי בארץ והרגשתי כל כך לבד. כששומעים על פצוע, נאנחים אנחת רווחה: "הוא רק פצוע, מזל..." אף פעם לא מבינים שבהרבה מקרים זה אומר שנים ארוכות של טיפולים קשים וכואבים, וימים ולילות בבתי חולים.
בחתונה עצמה אמא ליוותה אותי בצד אחד - ואחי הבכור, שלומי, ליווה אותי בצד השני, במקום אבא. שלומי שירת בצבא שנים עד לתפקיד מ"פ, ועזב את הצבא כדי להיות שם בשבילנו. הוא החזיק את המשפחה על כתפיו, החזיק אותנו שלא נישבר. הוא היה עבורנו המקום הבטוח - במקום אבא.
אבל לפני שנה וחודש הוא נהרג במהלך שירותו בתפקיד בטחוני מסווג, והרגשתי ששוב אני נופלת לתהום עמוקה, והפעם זה גדול עליי, ואין מוצא. כמה אובדן אפשר להכיל? כמה חוסר? במקרים רבים אני מוצאת את עצמי בלי קרקע להיאחז בה. בלי מצפן שמנחה לאן לצעוד.
תיק שכואב מלהכיל
בשנה שעברה היה יום הזיכרון הראשון שלי כאחות שכולה, והשלישי כיתומה. ושוב הגיעו הימים האלה, שבהם אני מאפשרת לעצמי להתפרק ולשתף, שהרי ביום-יום אינני רוצה להפיל על אף אחד את התיק הכבד הזה, שלפעמים כואב מלהכיל.
אחד הדברים שנותנים לי כוח ומסייעים לי בשיתוף הזה, הוא הידיעה שיש אתכם. שאתם תמיד תהיו שם בשבילי, בשבילנו, בימים האלה. אנא פתחו את הלב, הקשיבו ותנו את החיבוק המדהים שרק עם ישראל יודע לתת, לי ולכל המשפחות השכולות.
בימי הקורונה כולם בבית עם המשפחות, ולנו כבר לא ברור בדיוק מה זו משפחה. אני כל כך מקווה שנצליח להעריך את מה שיש לנו גם בלי שנאבד את היקר לנו מכל. הלוואי שבמקום פילוג וכעסים, במקום לשפוט האחד את השני, נתמקד באהבה, כי יש דברים שלא בידיים שלנו, אבל יש דברים שכן.
אנחנו יכולים לבחור מה לקחת ממי שאיננו איתנו. ואני? בוחרת להשתדל להיות בן אדם טוב יותר. כמה פשוט - ככה מורכב. להיות בן אדם קצת יותר טוב ממה שהייתי אתמול. להשתפר, להתקדם. בשבילם, בשבילנו.
לפנייה לכתב/ת 
