מעטים הרגעים הסמליים מראשית המלחמה הקשה והלא-נגמרת הזו. התחלפות הרמטכ"לים השבוע הייתה רגע כזה. הרמטכ"ל היוצא הלוי דיבר מליבו. על הכישלון, האחריות, ההצלחות במלחמה ודרכו לאורך השנים. הוא קרא לוועדת חקירה ממלכתית, דחה את "היחס המשתלח" כלפי צה"ל, והעיר ש"מפקדי צה"ל אינם גיבורים שבדיעבד, ולא בוחרים להיות חלק ממהלך על פי שיעור הצלחתו. אנו אחראים לטוב ולרע". רוב שומעיו לא הבינו, אבל אנשי מערכת הביטחון הבינו גם הבינו. ליואב גלנט יש משפט על כך: "נתניהו הוא קבלן לעבודות גמורות, בתנאי שהן הצליחו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הוא סיים במשפט אישי: "מעולם לא אהבתי אור זרקורים. תמיד העדפתי את עומק הלילה, ללכת בשקט, ללחוש למכשיר הקשר, לחשוב בחדות". הוא פנה לרמטכ"ל אייל זמיר והודיע ש"אם תצטרכו חייל ללילה חשוך, אני שלכם". מי שמכיר את הלוי יודע שהוא היה רציני; ביום רביעי, אחרי הפרידה בקריה והביקור עם רעייתו שרון בכיכר החטופים, הוא רץ ורכב באופניים הביתה. עניין של בערך 40 קילומטר. המאבטחים רצו איתו. בקצה חיכו לו משפחתו ושכנים מהיישוב, והם שרו "התקווה". הלוי לעולם ייזכר בשורה אחת עם 7 באוקטובר והדרך שבה מערכת הביטחון נכשלה. אך הוא קיבל אחריות, בלי ניסוחים של עורכי דין, וסיים את תפקידו בכבוד. הפוליטיקאים שלנו, הפוליטיקאי שלנו, לא יבינו זאת לעולם.
ועכשיו זה בידיים של הרמטכ"ל אייל זמיר. הנאום שלו לא היה יכול להיות אישי יתר על המידה; זו זכותו של הפורש, לא הנכנס לתפקיד. המשפט החשוב בדבריו הכיל ביקורת וגם הבטחה: "אסור לשבור שמירה! זה נכון לחייל וזה נכון למטכ"ל". זו אמירה של היגיון בריא; זמיר ידוע כמפקד של היגיון בריא, ישיר מאוד. צה"ל החדש יהיה גדול, כבד וערוך יותר. בין החלטותיו הראשונות – להקים חטיבת טנקים חדשה. זה העתיד: פחות התמקדות בכוחות מיוחדים ובמבצעים מזהירים וכירורגיים. יותר מלאכה צבאית קלאסית. שמירה על הגבולות, לדוגמה.
שיפור יכולות הכוחות הלוחמים בגדודים הוא עוד אחת מהמסקנות הגדולות מהכישלון, והיא זועקת מהתחקירים. לצד סיפורי גבורה, ומעבר לבעיות של פיקוד ושליטה, התגלה בצה"ל משבר חריף וארוך שנים של חַיָּלוּת. דוגמה טובה לכך הביא הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות" ו־ynet יואב זיתון, כאשר סיפר על תחקיר הטבח בנתיב העשרה. בתמצית: בשעה 6:55 היו במושב שלושה מחבלים מול 37 לוחמים, בהם מפקד גדוד. התוצאה: 17 תושבים שנרצחו, ואף חייל צה"ל שנפל. שניים מהמחבלים חזרו לעזה.
זה מקרה קיצוני; באופן כללי צה"ל סבל מנחיתות מספרית בבוקר 7 באוקטובר. אך בפרטים הקטנים בתחקירים, שלא כולם נמסרו לתקשורת, מופיעות הדגמות אחרות לבעיות דומות. בנתונים המופיעים בטור זה, של מכון אגם בהנהלת נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית, ברור שצה"ל עודנו המוסד שזוכה לאמון הרב ביותר בחברה הישראלית (שימו לב לחוסר האמון הגמור בקואליציה, בממשלה, בכנסת; אלה שמטיפים מוסר לכל השאר). אך מידת האמון הרב חוצה בקושי את קו 50 האחוז. תוצר של קמפיין פוליטי שנוהל נגד צה"ל ומפקדיו, לא פחות מכישלון 7 באוקטובר.
הרמטכ"ל זמיר ייאלץ להתמודד עם כל זה, ובמקביל עם מערכת פוליטית שמנסה להכתיב לו הדחות במטכ"ל, מינויים ומהלכים. המחויבות שהביע הרמטכ"ל החדש להשבת החטופים, כולל הצגת תמונותיהם במטכ"ל, חשובה. בקואליציה דורשים מבצע צבאי נרחב בעזה, עד הסוף; על גורל החטופים כתוצאה ממבצע כזה שומעים הרבה פחות.
בפקודת היום הראשונה של זמיר הוא הבטיח "ניצחון והכרעת האויב!" כמו גם "הנחתת מכת מחץ". המתווה הכללי נכתב פה בעבר: אם חמאס לא יתקפל, יוותר על השלטון, יסכים להגליה ו/או פירוז, ויוביל לשחרור החטופים בעסקה נוחה – ישראל צפויה לחדש את המלחמה. הכוונה היא למהלך מהיר של השתלטות על הרצועה כולה. בניגוד לראשית המלחמה, אז רותקו אוגדות שלמות לגבול הצפון, הפעם צה"ל יוכל לפעול מהר בצפון ודרום הרצועה. ישראל לא תספק סיוע הומניטרי אלא באזור מוגדר, שאליו יידרשו הפלסטינים האזרחים להתפנות. המטרה תהיה להמם את חמאס, להוציא אותו משיווי משקל; Shock and Awe קוראים לזה האמריקאים. איך כל זה יקרה? הרמטכ"ל החדש צריך להחליט.
בממשל טראמפ תומכים במהלך הצבאי הזה. או לפחות: תומכים בכך שישראל תאיים איום צבאי אמין, ישיר וחד־משמעי. התקווה בירושלים, וגם בוושינגטון, היא שראשי חמאס יבינו את מצבם. הנשיא טראמפ פירסם השבוע את המסר האגרסיבי ביותר שקיבל חמאס מראשית המלחמה. לא מטעם הממשל האמריקאי – אלא בכלל. הוא איים על חמאס ("אתם חולים ומעוותים") בהשמדה גמורה של הארגון. אבל היו שם כמה מילים שתפסו את עיני: "זו האזהרה האחרונה שלכם! עבור ההנהגה, עכשיו זהו הזמן לעזוב את עזה, כשעוד יש לכם אפשרות". מראשית המלחמה מציעה ישראל מוצא לחמאס: הגליה בסגנון מלחמת לבנון ב-1982. מראשית המלחמה, חמאס מסרב. האם הארגון ימשיך לסרב ביודעו שישראל עומדת לצאת למבצע צבאי סופי, מוחץ? האם ייתכן שהמתווכות ובראשן קטאר מנסות להבהיר לחמאס שהפעם ירושלים תלך על כל הקופה?
אם יש משהו שמעורר אימה אצל נתניהו, הוא החשש שוושינגטון תגיע למסקנה שיש עסקה עם חמאס - והיא תהיה כזו שלמעשה תאפשר את המשך שלטונו בעזה. לאור מופע הנטישה הציבורי של זלנסקי בבית הלבן, החשש הזה עמוק מאוד.
השבוע למדנו – בפרסום בלעדי של ברק רביד ב"אקסיוס" – כי בפעם הראשונה בהיסטוריה, ניהל ממשל אמריקאי מגעים ישירים עם חמאס. שליח הנשיא לענייני שבויים, אדם בוהלר, ישב מול אנשי חמאס בדוחא וניסה לחלץ ויתורים הקשורים בחטוף האמריקאי עידן אלכסנדר, ובהשבת גופות. יש שתי דרכים לקרוא את האירוע התקדימי הזה, שזיעזע את ירושלים. "לא מאוד חכם", רטן באוזניי גורם מדיני, ואפשר היה להרגיש שהוא מתאפק ממש – כי מדובר בממשל טראמפ. הדרך הראשונה היא לראות בכך הצלחה חשובה לחמאס. לפני פחות משנתיים ביצע טבח המוני, והנה האמריקאים מדברים איתו. על מה, זה לא כל כך חשוב. ועובדה שהארגון מיהר להוציא הודעה המאשרת את דבר המגעים. פרשנות אחרת היא שמדובר היה בניסיון אחרון של ארה"ב להניע את המגעים ולהוציא את אזרחיה – לפני ש"הגיהינום" פורץ. בהתחשב בהודעתו של טראמפ, שהגיעה מספר שעות אחרי שפגש בחטופים הישראלים שיצאו מרצועת עזה, ואחרי הפרסום של רביד על פגישת בוהלר־חמאס, האפשרות האחרונה נראית סבירה בהרבה.
דבר אחד בטוח: הקטארים היו השושבינים של המפגש התקדימי בין חמאס לבין נציג של הממשל האמריקאי. השבוע הוציאה קטאר מסמך נדיר שהוא תגובה לתחקיר השב"כ על כישלונו לקראת 7 באוקטובר. בין היתר, השב"כ מזכיר העברת כספי קטאר לטובת תשלום במזומן של פקידי חמאס, והזרמת כספם קטאריים לזרוע הצבאית של חמאס. דוחא הוציאה הודעה חריפה שמגיבה לתחקיר פנימי של השב"כ. היא דחתה את "האמירות הכוזבות" וטענה שאף דולר לא הגיע לזרוע המדינית והצבאית, ושתכלית העברת הכספים הייתה חברתית – העברת מזון וסיוע רפואי, כמו גם סיוע לחשמל לבתים פרטיים. לפי דוחא, ההאשמות כלפי קטאר הן רק פוליטיקה פנימית של גופי הביטחון בישראל.
רבים סיקרו את ההודעה הקטארית וההתקפה על שב"כ, אבל זו רק זווית אחת. הנה נוספת: העמדה שהקטארים הציגו היא בעצם עמדתו של בנימין נתניהו. בראיון ל"פוליטיקו" לפני כשלושה חודשים, אמר רה"מ כי תכלית המזומנים הקטאריים הייתה למנוע אסון הומניטרי ברצועה. ובמילותיו: "רצינו להימנע מקריסה הומניטרית אזרחית – מחלות, רעב משתולל ודברים אחרים שהיו יוצרים אסון הומניטרי". נשמע דומה למדי לקו של דוחא.
זו עוד שאלה שרה"מ נתניהו יתבקש לספק לה תשובה. לא רק ששב"כ הסתייג עמוקות מהעברות המזומנים וממעורבות קטאר וביקש להפסיק זאת לפני 7 באוקטובר, הרמטכ"ל הקודם הלוי הביע את עמדתו (בפרט מאז ראשית המלחמה) שצריך להתמקד בערוץ המצרי, ולהחליש את כוחה של קטאר במגעים. ההצעות לא התקבלו.
ללא קשר, החקירה בענייני קטאר בלשכת נתניהו מתרחבת. היא צפויה לארוך זמן רב; לא בטוח שיהיו לה תוצאות.
באולימפיאדת הניתוק והניכור, הממשלה מקבלת השבוע שורה של מדליות. מדליית ארד: אישור ממשלתי להעברת חמישה מיליארד שקל למוסדות ואינטרסים חרדיים, כמו גם למטרות דתיות-לאומיות הקשורות בבצלאל סמוטריץ' ושות'. בין היתר, מדובר ב־1.3 מיליארד שקל לישיבות ולכוללים. הסעיפים הקטנים מספקים את הסיפורים המרתקים ביותר. 28 מיליון שקל מתשלומי המסים של אזרחי ישראל יוקדשו לתוכניות ל"מניעת נשירה מישיבות". במילים אחרות: מאבק בבחורי ישיבה שרוצים להתגייס, לעבוד, להיות חלק מהחברה הישראלית. 60 מיליון שקל יוקדשו לסיוע לישיבות להביא תלמידי ישיבות – מחו"ל. משלם המסים הישראלי, שנאנק תחת מלחמה, אחרי טראומה חריפה, לעיתים קרובות משרת מילואים, יעביר כספים – כדי שיבואו תלמידי ישיבה מרחבי העולם לישראל.
ביזה היא גזל של רכוש בחסות אקט מלחמתי. בדרך כלל, ביזה נעשית בידי אויב. ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שבה פוליטיקאים מבצעים ביזה – נגד עמם שלהם. לפעמים אפילו זה לא מספיק. השר גולדקנופף הצביע נגד אישור הכספים הקואליציוניים; עבור האדמו"ר מגור, הבוס שלו, אין בכך די. הוא דורש לקבל את הבטחות הפטור מגיוס. כדאי להזכיר כי בראשית המלחמה מיהר שר האוצר סמוטריץ' לוודא שכספים לחרדים יעברו מהר־מהר. זה קרה כאשר ישראלים אחרים עוד התאבלו על יקיריהם.
הדבר הנכון, לאור המכה הקשה שישראל ספגה, הוא להקציב משאבים עצומים לליווי הלוחמים ששירתו זמן רב כל כך בעזה, למחקר ופיתוח דרך מוסדות המחקר והאוניברסיטאות, להתייעלות שוק העבודה, לבניית מערך בריאות נפש שיטפל במדינה שלמה שנמצאת בפוסט־טראומה, לתוכנית אסטרטגית לטיפול בבידודה של ישראל בעולם. הממשל האמריקאי יצא כעת בגל קיצוצים אדיר, שיפגע במעבדות ומדענים. זו יכולה להיות הזדמנות יוצאת מהכלל עבור ישראל לגייס את המפוטרים והמאוכזבים – לטובת המחקר בישראל, שהוא בסיס לצמיחה ארוכת טווח. אבל סדר העדיפות הראשון של סמוטריץ' ונתניהו הוא הכספים הקואליציוניים. עיקר דאגתם היא מגולדקנופף.
עד כאן מדליית הארד.
מדליית הכסף היא ללא ספק האירוע האלים, המכוער והמזעזע כלפי משפחות שכולות ביציע הכנסת – במסגרת הניסיון לסכל את ההקמה של ועדת החקירה הממלכתית למחדל החמור בתולדות המדינה. יש משהו בכיעור הזה, שנחשף לעיני כל, שמסמל שבר עמוק בחברה שלנו. הייתה איזו תקופה – אתם בטח זוכרים – שהבטיחו פה ש"לא נחזור ל-6 באוקטובר". הבטיחו גם שנעשה הכל "להיות ראויים להקרבה שלהם". לכל הפחות, נדמה לי שזה אומר לא להרביץ להורים שלהם בכנסת ישראל.
מדליית הזהב מגיעה למסמך הארכני שבו הודיע שר המשפטים על הדחת היועצת המשפטית לממשלה. בעצם – על חידוש ההפיכה המשפטית. כתב האישום של לוין נגדה התחיל עם ביטוי מוזר על "דמוקרטיית גיזלוט", מלשון הביטוי Gaslight. הוא המשיך בהאשמות על "רשות עריצה", אבל הגיע לשיא השיאים כאשר טען שבהרב־מיארה "השתמשה בשסע הפוליטי בישראל כקרדום לחפור בו".
במהלך ההדחה, לוין מבטא בכך תפיסה כוללת בימין הישראלי הרואה ביועצת את האויבת הגדולה ביותר לשלטון נתניהו; "אי־אפשר לעבוד איתה יותר", הודיע לי שר בולט אחד, "היא בלתי".
שני מרכיבים עיקריים מפריעים לליכוד וללוין במעשי היועצת. הראשון הוא שאיננה חוששת לפתוח בבדיקות ובחקירות משטרה נגד אישי ציבור ולשכת רה"מ, בפרשיות עם פרופיל גבוה – מרישיונות הנשק בלשכת בן גביר, דרך פלדשטיין ועד קטאר. המרכיב השני הוא שהיועצת מגלה תקיפות יוצאת דופן נגד גניבות הסוסים, חצאי הקריצות ובעיקר הניסיון להפוך את שלטון החוק לסיסמה ריקה לחלוטין מתוכן. החטא הבלתי נסלח הוא ההתנגדות האקטיבית שלה להפיכה המשפטית; יוזמה שהייתה מוחקת את הדמוקרטיה הישראלית, אילו התקבלה כפי שהוצגה.
יריב לוין, עם נתניהו ובאחריות נתניהו, הוא שאחראי ל"רפורמה" האסונית. זו שקרעה את הציבור, שהובילה למחאות הגדולות בתולדות המדינה. שעודדה את אויבינו לחשוב שישראל מתפוררת מבפנים – ולכן כדאי לתקוף אותה ב־7 באוקטובר ובכלל. אז עכשיו, רגע לפני האפשרות של חידוש המלחמה בעזה, כאשר הציבור הישראלי יידרש אולי שוב להקרבה נוראה, זה הזמן לחדש את ההפיכה? ועוד לטעון שהיועצת היא זו שמשתמשת ב"שסע הפוליטי"? מדליית זהב בתחתית החבית.
זה עוד לא הסוף. מעטים סבורים שהדחת היועצת היא עניין שאפשר ליישם בקרוב. הסיבות לכך נעוצות בוועדת האיתור, חלק הכרחי מהליך ההדחה. כלל לא בטוח שהיו"ר אשר גרוניס ישתף פעולה עם ההדחה. ובנוסף, יש למנות אליה שופט עליון בדימוס בהסכמת נשיא ביהמ"ש העליון. אליה וקוץ בה: יריב לוין הודיע שיחרים את הנשיא עמית. אם צולחים את זה, צריך לגייס שר משפטים לשעבר. שוב, ספק אם משה נסים (ששימש בוועדה שבחרה בבהרב־מיארה) ישתף פעולה עם הדחת היועמ"שית. זה משאיר לנו את חיים רמון או גדעון סער. בליכוד ינסו לגייס את רמון (אהדתו למערכת המשפט היא עניין ידוע) אם לא תהיה ברירה, אבל בכירים בממשלה אמרו לי שיש רתיעה מכך – לאור דמותו, הרשעתו ועוד. ולבסוף: ייתכן בהחלט שבג"ץ יפסול, בפרט אם ועדת האיתור לא תתמוך בהדחת היועצת ההפיכה המשפטית תוכננה רע, ונגמרה רע. ספק אם הניסיון להדחת היועצת ייגמר אחרת.
