בסופו של דבר, ולפני הכל, הוא היה סבא שלהם. סבא עודד. עם המחוות הקטנות, האוהבות והפשוטות שרק סבא קיבוצניק שורשי כמוהו יכול להציע. מאז שנחטף מביתו ב-7 באוקטובר והפך לאחד מסמלי המאבק של משפחות החטופים, הנכדים של עודד ליפשיץ ז"ל, בעיקר הקטנים שבהם, הרגישו שהוא כבר הסבא של כולם. תמונותיו התנוססו בכל פינה, סיפורו הפך לנחלת הכלל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ועדיין, יש את הזיכרונות שנשארו רק שלהם, מהסבא האוהב עם הכובע והעט בכיס החולצה. זה שהיה נוהג בקלנועית ברחבי קיבוץ ניר עוז לצד סבתא יוכבד. שהיה עורך בקיץ "קייטנות" לנכדיו הקטנים. מסביר על החי, הצומח ועל האדם. לעיתים מתחמם ופורץ בנאום אקטואלי - לרוב דברים נחרצים וביקורתיים נגד הממשלה. בעיקר נגד הרפורמה המשפטית.
"עד היום מטרידה אותי השאלה מה סבא היה חושב על כל מה שקורה במדינה", אומרת נגה ליפשיץ (22), במפגש שאנחנו מקיימים השבוע בין נכדיו של עודד. "מה היה לו לומר על מה שקרה לו בעצמו, על מה שקרה לניר עוז ובכלל לאזור. בעיקר אני חושבת המון על מה הוא חשב כשהיה מוחזק בשבי. מה עבר עליו. אני רק מאמינה שלמרות כל מה שעבר עליו, דעתו ותפיסת עולמו לא השתנו, אפילו לא ברגעים הכי קשים".
השבוע התמלא בית העלמין הקטן בניר עוז - שהורחב בעקבות אירועי 7 באוקטובר - עד אפס מקום. אלפים הגיעו ללוות את עודד ליפשיץ בדרכו האחרונה, שב אל האדמה שכל כך אהב. גופתו של עודד הושבה לישראל במסגרת אחת מפעימות העסקה האחרונה, עם גופותיהם של בני משפחת ביבס - אריאל וכפיר הקטנים, ומאוחר יותר גם של שירי ז"ל.
עבור נכדיו של עודד בית העלמין הוא חלק מנוף ילדותם, מהחוויות שצברו עם סבא. "היינו מגיעים לשם עם הקלנועית של סבתא", מספר נכדו אדם ליפשיץ (12), "סבא היה מספר לי סיפורים על הוותיקים של ניר עוז. הוא הכיר את כולם. היינו עוברים בין הקברים ותמיד היה לו מה להגיד או לשתף בזיכרון מהאנשים שקבורים שם". אדם נולד וגדל ברמת-גן, ילד עירוני לחלוטין. הביקורים אצל סבא וסבתא בקיבוץ הרחוק והיפה זכורים לו היטב, גם יותר משנה אחרי האסון שפקד את בני המשפחה. הביקור האחרון שלו בבית העלמין של ניר עוז, לפני הלוויה של סבו, התרחש ביום שבת, שבוע בדיוק לפני טבח אוקטובר.
× × ×
עודד, בן 83 בהירצחו, היה מחלוצי הקיבוץ. "עודד עיצב את דרכו של הקיבוץ לאורך עשורים רבים יחד עם רעייתו יוכבד", נכתב עליו בקיבוץ, "עודד הגיע לקיבוץ כחבר גרעין נח”ל, והיה מזכיר הקיבוץ, חקלאי וגזבר. הוא הקדיש את חייו למשפחתו, לעשייה חברתית, עיתונות, קידום זכויות מיעוטים ולמאבק לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני".
עודד ויוכבד - שנחטפה אף היא ושוחררה כעבור 16 ימים - היו נשואים במשך 67 שנים. בביתם, המוקף בגינת קקטוסים מרהיבה ומטופחת, הם גידלו ארבעה ילדים: ארנון, יזהר, שרון ועמרי.
לימים, הפכו גם סבא וסבתא לעשרה נכדים. הקטנים שבהם: אדם (12), מאיה (10) ונועם (4), ילדיהם של עמרי ואנה, ואיתן (13) בנה של שרון, היו מחוברים אליהם מאוד. להבדיל מהנכדים הגדולים שעוד חוו ילדות בקיבוץ או באזור, לנכדים הקטנים, שגדלו בעיר, הנוף החקלאי והמרחבים הפתוחים היו הרפתקה.
7 צפייה בגלריה
השיבה העצובה הביתה. הלוויתו של עודד ליפשיץ ז"ל | צילום: אלכסי ג'י רוזנפלד, גטי אימג'ס
"היינו מגיעים לקיבוץ די הרבה וישנים שם כל סוף השבוע", נזכרת מאיה, "כל שבת בבוקר סבא היה מטייל איתנו. כשהיינו הולכים לבריכה בקיבוץ ויוצאים מהמים, סבא היו מחכה לנו עם מלא פינוקים שהביא. הוא גם לימד אותי לנגן פסנתר, אבל האמת היא שאני לא יודעת לנגן משהו חוץ מ'יונתן הקטן'. הוא גם היה בונה לנו אוהלים מכיסאות בתוך הבית. הכי אהבתי להסתתר בפנים".
אדם מתגעגע יותר מכל לבקרים של יום שבת בקיבוץ. "הייתי קם לפני כולם וסבא היה נותן לי קורנפלקס, עוד לפני שהוא היה מכין ארוחת בוקר לכולם. ואז היינו נוסעים בקלנועית להסתובב בקיבוץ. היינו הולכים לראות טרקטורים ולאורווה של הסוסים והוא היה מסביר לי מלא דברים. אני גם זוכר אותו מכין ארוחת בוקר, חותך את הירקות והפירות. וגם מביא לי בננה כדי שאני אוכל משהו בריא. לפעמים היינו מסתובבים בגינת הקקטוסים שלו ושל סבתא, אבל הוא לא היה נותן לי להיכנס לשם לבד, כדי שאני לא איפצע".
מה אתם זוכרים מהביקור האחרון בקיבוץ?
"זה היה חג סוכות, וישנו אצל סבא וסבתא. הייתה מסיבת סוכות מאוד גדולה, בדשא הגדול שליד חדר האוכל. היינו במצב רוח טוב".
גם בן דודם, דקל ליפשיץ (25), בנו של יזהר, לא שוכח את הזיכרונות מבית סבא. "תמיד הייתה תחושה שלסבא אין סוף, שהוא תמיד איתנו".
נגה ליפשיץ (22): "כמעט כל יום הוא היה פותר תשחצים, ותמיד הוא היה משאיר לי תשחץ אחד כדי שנפתור יחד. הייתי בסדר, מצליחה, אבל אף פעם לא הגעתי לרמה שלו. פשוט לא היו לו מתחרים"
אילו תמונות רצות לך בראש כשאתה חושב עליו?
"לראות אותו מטפל בגינת הקקטוסים, או סוחב אותי על הכתפיים, זורק אותי לאוויר בבריכה של הקיבוץ, טיול על האופניים כשאני יושב מקדימה. עשינו גם נגרות יחד, אפילו בנינו סירה ואטמנו אותה. היא עדיין אצלי. היינו באים לבקר לפחות פעם או פעמיים בחודש. ניר עוז היה בית נוסף".
גם נגה, בתו של ארנון, נזכרת בבית סבא שהיה כל כך משמעותי עבורה: "במובן מסוים סבא וסבתא גידלו אותי, הייתי מגיעה אליהם המון אחרי הגן. הם היו מאוד מסורים, והייתי מאוד קרובה אליהם, אל סבא במיוחד.
"בכל פעם שהיה איזה עניין בארץ, מדיני או ביטחוני, הייתי נוסעת לסבא לשמוע מה יש לו לומר. הוא היה אדם מאוד חכם. תמיד עזר לי בעבודות לבית הספר, למשל בתנ"ך. היה לו ידע מטורף. גם בספרות, בהיסטוריה, בכל פן אקטואלי. על כל דבר היה לו מה להגיד.
7 צפייה בגלריה
“טיול עם סבא כל שבת". מימין: נועם בזרועות אנה, עמרי, מאיה, אדם ואיתן | צילום: יובל חן
"עדיין מלווה אותי הזיכרון של הקול שלו. הקול שלו שקורא לי 'נוגוש'. הוא היה אדם חכם מאוד. כמעט כל יום הוא היה פותר תשחצים, ותמיד הוא היה משאיר לי תשחץ אחד כדי שנפתור יחד. הייתי בסדר, מצליחה, אבל אף פעם לא הגעתי לרמה שלו. פשוט לא היו לו מתחרים".
בבוקר 7 באוקטובר יוכבד ועודד נחטפו בנפרד מביתם בניר עוז. כשיוכבד נחטפה מהבית, היא הספיקה לראות את עודד שוכב על הדשא בכניסה, פצוע ומדמם, ככל הנראה מירי. באכזריות בלתי נתפסת, הם הוציאו אותה מהבית, גילגלו אותה בתוך שטיח, העמיסו אותה על אופנוע והמשיכו בנסיעה דרך השדות של ניר עוז היישר לתוך חאן-יונס. בעקבות הנסיעה, יוכבד נחבלה בכל חלקי גופה וסבלה מכוויות.
גם הנכדים זוכרים את הבוקר הנורא ההוא היטב. "כשהכל התחיל הלכתי לשאול את ההורים מה קורה, והם אמרו שקרה משהו בקיבוץ של סבא וסבתא, ושלא נראה דברים בטיקטוק או בטלוויזיה", משחזרת מאיה, "הלכתי לחדר מאוד עצובה ובכיתי. אחר כך אמא נכנסה ואמרה לי שסבא וסבתא נחטפו לעזה. לא הבנתי כלום". כבר למחרת נסעה המשפחה לאילת כדי להיות עם כל הקיבוץ במלון.
16 יום לאחר שנחטפה, סבתא יוכבד שוחררה וחזרה לישראל. "כשיוכבד חזרה היא סיפרה שראתה את עודד פצוע על הדשא. זה גרם לנו לחשוב שאולי הוא לא שרד את החטיפה", משחזרת אנה, כלתם, "אבל בסופו של דבר חטופים אחרים מניר עוז שחזרו סיפרו שפגשו אותו, שהוא מוחזק בדירה ושהוא חי. זו הייתה הקלה בלתי רגילה".
ספרו לנו על רגע החזרה של יוכבד.
אנה: "אדם היה אז באילת עם קהילת ניר עוז והוא טס במסוק לפגוש אותה בבית החולים. מאיה ונועם כבר פגשו אותה בכפר המכביה אחרי שהיא שוחררה מבית החולים. הם חיכו לה נורא. זה היה מפגש מרגש, הם פשוט לא הפסיקו לבכות. הם לרגע לא איבדו את התקווה שהיא תחזור, וגם שמרו על אותה תקווה במאבק להחזרתו של עודד".
מאיה, את זוכרת את החזרה של סבתא?
"בטח, שמחתי כל כך".
× × ×
כמו ילדיו של עודד, גם הנכדים היו שותפים מלאים בפעילות המסורה והעיקשת למען שחרור החטופים. דקל, שהיה אחד מפעילי המחאה הבולטים, מבטיח השבוע שגם עבורו, המאבק רחוק מלהסתיים. מבחינתו, משפחות החטופים הפכו למשפחה אחת גדולה לנצח, ולמרות שלכאורה המעגל האישי שלו נסגר - הוא ימשיך להיאבק עד שובם של אחרוני החטופים.
"אנחנו באמת מניחים מאחורינו באיזושהי צורה את העניין האישי ויכולים לומר שאנחנו מתקדמים הלאה", אומר דקל, "אבל המאבק הזה הוא כבר חלק ממך, הוא חי איתך והוא יהיה איתך תמיד. התחושה היא שסבא נרצח, אבל את סבא היה אפשר להציל. זה כאב אישי, אבל גם כאב על כל הקהילה של ניר עוז. זו קהילה שהוא הקים אותה בעשר אצבעות, עם עוד חלוצים רבים. זה משהו שימשיך לחיות גם אחריו".
גם מאיה הניפה שלט עם תמונתו של עודד בכל הזדמנות שהייתה יכולה. "היא השתתפה בהמון מיצגים", מספרת אמה, אנה.
אנה הגיעה לישראל בשנת 1993 במסגרת פרויקט נעל"ה, היישר לקיבוץ ניר עוז, שם הכירה את בעלה עמרי. "ניר עוז מבחינתי זה הבית, שם גדלתי", אומרת אנה, "אני מחוברת מאוד לקיבוץ. אני מכירה שם את כולם, הם כמו משפחה עבורי". השבוע היא פגשה במלון בכפר המכביה בפעם הראשונה את עופר קלדרון, שהיה שכנם של עודד ז"ל ויוכבד, שנחטף ושוחרר רק לאחרונה. השניים התחבקו בלובי של המלון דקות ארוכות.
"נאבקנו בשביל כולם ואנחנו עדיין נאבקים", היא אומרת, "אבל אין ספק שמאז שהתבשרנו על מותו של עודד יש גם תחושת ואקום. פתאום הדברים הרבה יותר ברורים, אחרי תקופה כל כך ארוכה".
למעלה משנה חיו בני משפחת ליפשיץ באי-ודאות, מיטלטלים בין תקווה לייאוש. מצד אחד מאמינים בעוצמות של עודד, מצד שני מבינים היטב כי הסיכויים של אדם בגילו לשרוד בתנאי השבי האכזריים קלושים. "לאחרונה היה לי מאוד קשה", אומרת מאיה, "ההורים אמרו שצריך לקרות נס מאוד גדול כדי שסבא יחזור חי. ועדיין נלחמנו כדי שהוא יחזור. הלכנו לכיכר החטופים, היינו בהצהרות בבגין, עשינו כל מה שיכולנו כדי לעזור".
האמנת שסבא יחזור?
"לא איבדתי את התקווה. האמנתי שהוא יחזיק שם, כי הוא סבא חזק".
אדם: "כל הזמן ההורים אמרו לנו שיש חשש לחיים שלו, שהוא מבוגר, שהוא לא מקבל תרופות. אבל אני חשבתי שהוא חזק ושהוא יצליח לעבור את הכל ולחזור אלינו".
503 ימים אחרי חטיפתו, הגיעה הבשורה שכל כך חששו מפניה. חמאס הודיע על שחרור גופתו, ובדיקת המכון הפתולוגי בישראל אישרה: עודד נרצח בשבי, זמן לא רב אחרי חטיפתו.
אדם: "הוא היה שם יותר מדי זמן, היה לו קשה. כל התקופה האחרונה חלמתי על הרגע שהוא ישוחרר ויגיע לבית החולים וניפגש שם, כמו שהיה עם סבתא, אבל זה כבר לא יקרה".
נגה: "אנחנו נמצאים היום בסיטואציה מאוד קשה, אחרי כל כך הרבה זמן כל התקוות נגוזו. כל הזמן הייתה תקווה שיקרה נס וסבא יחזור אלינו בחיים. כל הזמן הרגשתי שעד שאין הוכחה חותכת, אסור להפסיק לקוות. זו הייתה המחשבה שליוותה אותי. יש גם תחושה של החמצה מאוד גדולה, שלא הצלחנו להוציא אותו. זה סוף עצוב, אבל לפחות קיבלנו ודאות".
× × ×
עודד ליפשיץ ז"ל היה איש שמאל במלוא מובן המילה, ואת האידיאולוגיה הזו דאג להעביר לנכדיו. "הוא מאוד האמין בפתרון שמאפשר לחיות במשותף עם הפלסטינים, בצורה כזאת או אחרת", אומר דקל, "בעיניי הוא היה איש של חזון והבנת הסיטואציה במלואה. לי יש תחושה שמתייחסים לשמאל בתור ערימת אנשים נאיביים שלא מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא ובוחרים להתעלם מכל הרמזים עד שנופל עליהם אסון. אז לא. סבא היה איש שהבין במאה אחוז את המציאות. הבין מול מה הוא עומד, מה הוא עושה, ועדיין בתוך כל זה הייתה לו את התקווה והחזון לייצר מציאות שונה".
נגה: "סבא היה מאוד נאמן לצד הפוליטי שלו, לשמאל, מאוד האמין בשלום, אבל גם הסתכל על המציאות באופן ישיר. הוא היה מאוד אמיתי וריאלי. הוא ידע להקשיב, לשמוע דעות אחרות וגם להבין אותן. הוא לא פסל אף אחד אף פעם".
דקל: "סבא נלחם בכל מלחמות ישראל, וראה המון-המון דברים לא פשוטים. הוא חווה אבידות גדולות, ובתוך כל זה הוא בחר בתקווה. אני לא רואה בזה שום נאיביות, כמו שאוהבים או כמו שנוח להגיד על השמאל. אבל כן, סבא נבגד על ידי אותם אנשים שהוא עבד למענם".
דקל נזכר בשיחה שניהלו סבא עודד וסבתא יוכבד חודש לפני 7 באוקטובר. "הם מסתכלים על גדר הגבול ורואים את הפלסטינים, ושניהם פשוט אומרים האחד לשני: 'אנחנו חונקים אותם ועוד מעט הם פשוט ירוצו לעברנו'. הם דיברו על זה שאם 40 אלף איש ירוצו לגדר וינסו לעבור אותה, אנחנו נצטרך להוריד אותם על הגדר. הם האמינו בצבא שיצליח לטפל באירוע כזה אם יקרה. בפועל, זה בדיוק מה שקרה, רק שאף אחד לא עצר אותם. הם נכנסו ורצחו וחטפו ואנסו. אז לסבא ולסבתא הייתה ראייה של הנולד, בטח לא נאיביות".
אחרי מה שקרה לו, לחברי ניר עוז, הדברים נראים לכם אחרת?
נגה: "זו מחשבה שמלווה אותי מאוד. אני תמיד מנסה לחשוב מה סבא היה חושב. הוא תמיד היה מפתיע בדעותיו. אני מרגישה אכזבה אחרי כל מה שקרה, אבל זה לא גרם לי לשנות את דעותיי. אני חושבת שגם סבא לא היה מוותר על הרצון לשלום. גם אני לא מרשה לעצמי לוותר על זה. אני לא חושבת שאפשר להמשיך את המציאות כפי שהיא בלי פתרון מדיני. ככה חונכתי. אי-אפשר להמשיך במלחמות. זה יהיה חייב להסתיים במציאת פתרון. סבא שלי בחר בדרך שהיא הדרך הנכונה וגם האמין בה עד יומו האחרון".
אדם ליפשיץ (12): "עכשיו כשאני יודע שהוא לא בחיים אני יכול להפסיק לדאוג לו. בלילה אני כמעט לא ישן ויש לי גם כאבי בטן מאוד חזקים. עכשיו יהיה לי יותר שקט"
מאז 7 באוקטובר הנכדים ביקרו מספר פעמים בבית סבא וסבתא, אבל עדיין מתקשים אל מול מראות ההרס שמסביב. "כשאני מגיעה לשם אני בכלל לא מזהה את המקום", אומרת מאיה, "אולי רק כמה דברים מזכירים לי".
בעבר הייתם מרגישים פחד כשהייתם מבקרים בקיבוץ, שקרוב כל כך לעזה?
מאיה: "אף פעם לא, כי תמיד היינו באים בתקופות שקטות".
אדם: "אני זוכר שסבא אמר לי פעם שאם אני רואה עפיפון או בלון אז לא לגעת, אבל ניר עוז היה מקום בטוח".
ביום שלישי השבוע הגיע סיפורו של עודד ליפשיץ אל סיומו העצוב, כאשר נקבר בקיבוץ שהיה בין מייסדיו. “סבא, הרוח שלך נמצאת בתוכי”, ספדה לו נוגה מעל קברו הטרי, “ואמשיך בדרכך, שהיום היא הכרחית יותר מתמיד”.
"זו סגירת מעגל בשבילי", אומרת מאיה, "שאפשר לקבור אותו בארץ. עכשיו אוכל לבקר את הקבר שלו. הייתה לי שנה קשה. זה היה לי מוזר שפתאום שואלים אותי בבית הספר איך אני מרגישה ואם אני יודעת מה קורה איתו. לא הייתה לי תשובה, כי לא ידעתי כלום".
אדם: "עכשיו כשאני יודע שהוא לא בחיים אני יכול להפסיק לדאוג לו. בלילה אני כמעט לא ישן ויש לי גם כאבי בטן מאוד חזקים. עכשיו יהיה לי יותר שקט".
מה הייתם רוצים שיזכרו מסבא?
מאיה: "הייתי הכי רוצה שיזכרו שהוא היה סופר-סבא, הסבא הכי טוב בעולם".
