ברוך בן-יגאל, איש חינוך ותיק, מתחיל את יומו קצת אחרי שש בבוקר. כשאשתו, דניאלה, מארגנת את שני ילדיה הגדולים לבית הספר, הוא אוסף לזרועותיו את אור-חי, בנם המשותף בן השנה וחצי, ולוקח אותו לחדר של עמית. חמש שנים אחרי ששכל את בנו הבכור מנישואיו הראשונים, סמ"ר עמית בן-יגאל ז"ל, דלת החדר פתוחה לרווחה. היא נושאת את המורשת של עמית שנחקקה גם על מצבתו: "להיות גולנצ'יק זה לא להסתכל לאחור ולזכור שמדינה שלמה מאחוריך". את המיטה הזוגית שבחדר מקפיד האבא להציף בגבעות של תעודות הוקרה, כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו לישון בה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"זה חדרו של עמית", נחרץ האב ופניו של הבן ניבטים מכל פינה בחדר. "זה מקום הנפש שלי, קודש הקודשים. כאן אני מתייחד עם עצמי. אור יושב לידי מדי בוקר כשאני מניח תפילין ואומר שמע ישראל. חמש הדקות האלה עושות לי טוב על הלב". במרכז החדר ניצב קולב גבוה שעליו מדים מגוהצים. "עם המדים האלה עמית יצא מהבית, וזו הכומתה המקורית שלו. וכאן, בצד, עומדים הארגזים עם החפצים של עמית שהביאו לנו מהצבא. 99.9 אחוז מההורים השכולים לא פותחים את הארגזים האלה. גם כאן הם סגורים".
למה?
"זה לא רכוש שלי, אסור לי לגעת בו. אם אפתח את הארגז אני אגיד 'יותר אין לי ילד', ולזה אני לא מסוגל. זה החדר של עמית ולכאן הוא יחזור, בעזרת השם, כשתבוא הגאולה".
לדבריו, גם אור אוהב את טקס הבוקר הזה. "כשאני מרים אותו על הידיים הוא תולש מהקולב את הכומתה של עמית ושם אותה על הראש שלי", האב מתמוגג. "נכון, אבא’לה?" הוא מעביר את הכומתה מראשו אל תלתלי הפחם של הפעוט החמוש במוצץ. "בוא, נעטוף אותך בדגל של הסיירת. גם אתה תהיה גולנצ'יק!"
אתה רציני?
"כמובן. מח"ט צנחנים ניסה להתקיל אותי, 'תגיד, ברוך, אם הבן התינוק שלך ירצה לבוא אלינו לאדומים, אתה תסכים?' אמרתי לו, 'אדוני המפקד, אנחנו אנשים דמוקרטים. הוא ילך לאן שהוא רוצה, תהיה לו איזו כומתה שהוא יבחר מבין ארבע אפשרויות: חום, חום, חום וחומה'. זה בית של גולני. עמית היה גולנצ'יק, אור יהיה גולנצ'יק, וגם החדש יהיה גולנצ'יק".
"החדש" הוא בנם המשותף השני של דניאלה אפריאט וברוך בן-יגאל. הוא נולד ביום חמישי שעבר, שעות ספורות אחרי שאביו חזר מתפילת ערבית בשבעה של משפחת ביבס, בכפר המכביה. הקשר עם המשפחה נוצר כבר בתחילת המלחמה, בזכות ישראל קטורזה, שסחף אותו לביקורי פצועים בבתי חולים. "שני הג'ינג'ים החמודים האלה, אריאל וכפיר, נכנסו לי ללב מהפעם הראשונה שראיתי אותם בטלוויזיה, נחטפים בזרועות אמם. איך אפשר לקחת לשבי תינוק בן תשעה חודשים? איך אפשר להרוג שני עוללים? ממה הם עשויים, הנוח'בות?"
החיבור בינו לבין אלי ביבס, אביו של ירדן, ובת זוגו עדנה, היה מיידי. "קטורזה הביא אותם לטקס הזיכרון השנתי של עמית, ולפני ראש השנה הם באו לבית הכנסת הקהילתי שלנו והתפללנו לשלומם ולשובם של שירי, ירדן והילדים. באמצע התפילה הייתה אזעקה ואף אחד לא יצא מבית הכנסת. כשירדן חזר מהשבי, שוחרר מבית החולים ועבר לכפר המכביה, נפגשנו בלובי – הוריו, שני אחיו ואני. אבא שלו אמר לו 'זה אבא של עמית', והוא זיהה. התחבקנו, ישבנו ודיברנו על החיים. בשלב ההוא כולנו עוד קיווינו ששירי והילדים יחזרו חיים".
מה אמרת לירדן?
"את מה שלמדתי על בשרי. אמרתי לו, 'אתה חייב לבחור בחיים ולא משנה מה תהיה התוצאה. אם חס וחלילה תעשה משהו לא טוב, הראשונים שיחלקו בקלאוות בעזה יהיו המפלצות שרצחו את שירי והילדים'. אמרתי לו, 'תסתכל עליי, אילו הייתי עושה מעשה, הראשון שהיה פותח שמפניה היה המחבל שזרק את האבן על הראש של עמית'.
4 צפייה בגלריה
ברוך בן יגאל, עם אביו של ירדן ביבס וישראל קטורזה. "ירדן שאל אותי 'מאיפה הכוחות?'"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"ירדן הסתכל עליי עמוק בעיניים ושאל, 'מאיפה הכוחות?' עניתי לו, 'תסתכל, לך יש משהו שלא היה לי. יש לך אמא ואבא שעשו הכל למענך. מה הם לא עשו כדי להחזיר אותך הביתה? הם הפכו עולמות. עם שלם בישראל עומד לצידך, אוהב אותך ודואג לך. לי לא היה פסיק ממה שיש לך. כשעמית, בני היחיד, נהרג, הייתי באוויר. כבר לא היו לי הורים, לא הייתה לי בת זוג, הייתי לבד, הכי-הכי לבד. עמית היה כל עולמי ולא האמנתי שיהיו לי חיים בלעדיו'".
כשקולו נסדק, בן-יגאל מסיט את ראשו לצד ומתחיל ללקט שאריות במבה מהספה. דירתו המרווחת בקומה ה-22 ברמת-גן שוקקת חיים ושמחה בזכות ליעד ושנטאל אפריאט, שני ילדיה של דניאלה מנישואיה הראשונים, אור-חי, בנם המשותף, ו"החדש", שהם עדיין מתלבטים על שמו. בן-יגאל מזדהה כ"אבא לחמישה, לא סופי. בעיני המשפחות השכולות אני סמל לחיים חדשים. אני ההוכחה".
אתה מאמין שירדן יבנה חיים חדשים, כמוך?
"כן. זה לא יקרה מחר בבוקר, זה תהליך שלוקח זמן, טיפול פסיכולוגי והדרכה, אבל אין על הכוח של החיים. ובניגוד אליי, הוא עוטף באהבה ובתמיכה".
עמית, בן 21 בנופלו, היה בן שנה כשהוריו נאווה וברוך התגרשו. "הוא היה יותר קטן מאור", אומר האב. "מהיום שהתגרשתי מחקתי את השם 'ברוך' והקדשתי את כל כולי לעמית בלבד. כשהוא היה בן שלוש-ארבע הייתה לי בת זוג. בוקר אחד עמית פתח וסגר את דלת המקרר, והיא שאלה 'הדבר הזה ייגמר מתישהו?' זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה אמרתי לאישה, 'צאי מהבית שלי', ומאז לא נכנסה אליו אף אישה".
הפסיכולוג יגיד שהקרבת את חייך האישיים בניסיון לפצות את עמית על הגירושים.
"שיגיד. אמרתי 'ביתו של אדם מבצרו, והבית הזה הוא רק של עמית ושלי'. הייתי נעול על הילד הזה מכל כיוון אפשרי. הוא הצטיין באתלטיקה קלה, ספורט מאוד תובעני, במשך 12 שנה הייתי על קו וינגייט-הדר יוסף. הילד היה אלוף, היו לו ספרינטים מטורפים ולרגע לא חשבתי שהוא יהיה קרבי. הייתי בטוח שהוא ישרת כספורטאי מצטיין, זה גם מה שהוא תיכנן.
"תפיסת העולם שלו השתנתה בעקבות המסע לפולין. אחרי שראה את מיידנק ואושוויץ-בירקנאו, עמית התקשר אליי ואמר, 'אבא, אתה בן לניצול שואה, אבא שלך היה במחנה ריכוז בלוב מפני שבאותם ימים עוד לא היו לנו מדינה וצבא, והיום, כשיש לנו מדינה וצבא, אני רוצה יחידה קרבית'. אמרתי לו, 'אתה בן יחיד שלי, מאיפה אתה מביא לי יחידה קרבית?' ואז עמית אמר לי דברים שלא יכולתי לעמוד מולם".
מה?
"הוא אמר לי, 'אתה ואמא חינכתם אותי כל השנים לאהבת ישראל, לתורת ישראל, אז מה קרה? כשמדובר בבן שלך אתה פתאום זז לצד?' אמרתי לו, 'עמית, תחזור ארצה ונדבר'. במשך חודשיים אני, אמא שלו, האנשים מאיגוד האתלטיקה - כולנו ניסינו לשכנע אותו שיישאר בספורט. אבל עמית התעקש. בסוף, כשחתמתי לו הוא רקד על השולחן. כשהוא נכנס לקטע של גולני כל הבית הפך לצהוב-ירוק. תמכתי בו בכל הכוח, נסעתי לכל מקום שהיחידה של עמית הוצבה בו, הפכתי גם אני לגולנצ'יק".
לפני חמש שנים, בשש בבוקר, בעודו שותה את הקפה במרפסת, הוא שמע את הדפיקה בדלת. "כאבא של לוחם היה לי כלל, אף פעם לא הלכתי לישון לפני שעמית כתב לי, 'אבא, יצאנו'. לילות שלמים העברתי על הספה בסלון בציפייה לווטסאפ שלו. אבל בערב ל"ג בעומר, בפעם הראשונה בחיי, הדלקתי נר לרבי שמעון בר יוחאי וביקשתי מבורא עולם 'תשמור על כל הילדים, תשמור לי על עמית', והלכתי למיטה.
"כשדפקו בדלת שאלתי את הקצינים אם עמית נפצע, וכשהשיבו בשלילה שאלתי, 'אז מה אתם עושים כאן? זה יום חג'. הקצין אמר 'אני מצטער להודיע לך שבנך עמית נפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד שבצפון השומרון', ולא הבנתי כלום. גם אחרי שאמרו לי את זה בפעם השלישית לא קלטתי מה נאמר. הלכתי למטבח, שתיתי 20 כוסות מים - פשוט התייבשתי - חזרתי לסלון, ושוב שאלתי מה קרה. גם כשהלכתי לחדר של עמית ואמרתי לעצמי, 'עמית לא יחזור לחדר הזה' לא עיכלתי את המשמעות. עמית היה כל חיי ובאותו הרגע, לא אכחיש, רציתי שהאדמה תבלע אותי. לא יכולתי לשאת את הכאב".
"העתקתי את החיים שלי לבית הקברות, לא זזתי מהמצבה. בפעם הראשונה שישנתי שם התעוררתי מאורות של ניידת, מישהו דיווח למשטרה על דמות חשודה. עמית, ורק עמית, אחראי לחיים החדשים שבניתי"
בבית הקברות הצבאי בבאר-יעקב, במלאת חודש לנפילת בנו היחיד, ניגש אליו גבר זר. פרופ' אמיר ויזר, מנהל היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים מאיר, שבנו ניר שירת עם עמית והיה איתו באותה פעילות מבצעית. "מעל קברו של עמית הוא אמר לי, 'אתה תביא אישה, אני עושה לך ילד'. הסתכלתי עליו במבט של 'בחייאת דינאק, נראה לך שיכול להיות דבר כזה? אני וילד?'"
גם עירית אורן גונדרס, המייסדת של עמותת "אור למשפחות", הציעה לסייע ביצירת קשר עם אישה למטרת הולדה. "נפגשתי עם שתי נשים שעירית הכירה לי, שהיו מעוניינות בסידור כזה, וזה לא תפס. לא מצאתי איתן שום מכנה משותף. העתקתי את החיים שלי לבית הקברות, לא זזתי מהמצבה. בפעם הראשונה שישנתי שם התעוררתי מאורות של ניידת, מישהו דיווח למשטרה על דמות חשודה. עמית, ורק עמית, אחראי לחיים החדשים שבניתי.
"חצי שנה אחרי שעמית נהרג אחותי, שרה, השמיעה לי הודעה שקיבלה ממנו ושבכלל לא ידעתי על קיומה. כששמעתי את הקול של עמית אומר, 'הלוואי שאבא שלי יתחתן עוד השנה, ואם לא השנה אז בשנה הבאה, העיקר שבקרוב', הרגשתי שזה אור ירוק והמחסום הפסיכולוגי שעצר אותי התחיל להיפתח. אם זה מה שעמית הקליט לה כמה שבועות לפני מותו, אם זה מה שעמית כל כך רצה".
שנה אחרי נפילת בנו, בן-יגאל חשף לציבור את כאבו ובדידותו. "יותר מאלף נשים פנו אליי", הוא מספר. "לסביות, סטרייטיות, דתיות וחילוניות. נשים בגילים שונים, שרוצות להביא חיים לעולם הזה דווקא עם גבר שבנו היחיד נהרג. לצעד כזה יש משמעות מיוחדת, לדעתי. לילד יהיה אבא, לא תורם זרע אלמוני".
עם אחדות מהן הוא נפגש. "לא הייתה לי רשימת קריטריונים, אבל רציתי מישהי שכבר יש לה ילד, מישהי שמכירה את שפת האימהות. הגעתי לפרופ' ויזר עם שלוש נשים שונות, לא במקביל כמובן, שתיים מהן היו אפילו יותר צעירות מדניאלה, ואין לדעת למה זה לא נקלט. אחרי שנה של ניסיונות כאלה כבר איבדתי את האמונה. אמרתי, 'כנראה שאחיה עד יומי האחרון בודד וערירי'. רגעים חשוכים. אני אומר קדיש אחרי אבא שלי ואחרי הבן שלי, ומי יגיד קדיש אחריי? המחשבה הזאת הפחידה אותי".
וזה מה שהעצים בך את הדחף להורות חדשה?
"לא. מי שהעצימה את הדחף הייתה דניאלה", הוא מחבק את אשתו, שמחבקת את הרך הנולד. "לא יכולתי לבחור יותר טוב ממנו", היא נושקת לו על שפתיו.
4 צפייה בגלריה
ברוך בן יגאל עם אשתו דניאלה אפריאט ושני ילדיהם המשותפים. "היא העצימה את הדחף להורות חדשה"
(צילום: דנה קופל)
לפני ארבע שנים, כשראתה את בן-יגאל בטלוויזיה, דניאלה אפריאט מבית-שמש הייתה בת 27, גרושה פלוס שניים, מזכירה רפואית במרפאת שיניים. "התרגשתי מהסיפור שלו", היא אומרת. "איך לא? חיפשתי אותו בפייסבוק ושלחתי לו הודעת תמיכה, 'משתתפת בצערך, תהיה חזק', משהו כזה. כשברוך לא הגיב עליה מיד הנחתי שהוא בטח מוצף בתגובות. אחרי חודש ללא תגובה, הפסקתי לחכות".
עד לערב שבן-יגאל גלל בפייסבוק ונתקל בהודעה שדניאלה שלחה לו שנה קודם לכן. "איזה בזבוז", היא צוחקת. "הייתי חייבת לגלול לאחור כדי להיזכר מי זה. התחלנו להתכתב וישר קלטתי כמה שהוא משפחתי. התעניינות אמיתית, יותר ממנומסת. מהפייסבוק עברנו לווטסאפ".
לא הרתיע אותך הפער של 24 שנים?
"להפך. חיפשתי מישהו רציני, בשל, עם ניסיון בחיים. גבר יציב שאפשר להקים איתו משפחה. לא חיפשתי הרפתקאות".
כבר בראשית ההתכתבות הזוגית בן-יגאל הכניס לתמונה את הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית ממשרד הביטחון, שמלוות אותו מאז ועד עתה. "מהרגע הראשון הן ידעו הכל על דניאלה והדריכו אותי בכל שלב. לא ידעתי מה זו זוגיות, הייתי נשוי שנה אחת וגרוש יותר מ-20. לא ידעתי מה זה שתי מברשות שיניים בכיור, מה ההבדל בין ויכוח למריבה. הן לימדו אותי לתת אמון, לפתוח את הלב. כשפגשתי את דניאלה כבר הייתי אחרי שנתיים של טיפול, שעזר לי לצאת מהתחושה שאני הומלס".
הדייט הראשון שלהם היה בבית-שמש, "בבית קפה של דתיים", הוא מחייך. "כיוון שהפכתי לדמות מוכרת רציתי להיפגש במקום שלא יזהו אותי. לא רציתי דיבורים מיותרים, פעמיים קפה, שני רוגלך, 12 שקלים ודניאלה אחת שהקסימה אותי ממבט ראשון, ולא רק ביופייה. התרשמתי מהרצינות שלה, מזה ששתי הרגליים על הקרקע. היא לא חיפשה דאווינים ולא דיברה איתי על מועדונים, עישון ואלכוהול. פעם ישבתי במסעדה עם אישה ששאלה אותי אם יש לי 'ירוק', וחטפתי צמרמורת. אני לא מעשן בכלל, בחיים שלי לא הייתי שיכור, ועם אישה כזאת אני הולך להקים בית בישראל?!"
אז זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"לגמרי. עמדתי בדלת של בית הקפה, הסתכלתי עליה ואמרתי בלב שלי 'בינגו'. במהלך השיחה היא מצאה חן בעיניי כפרסונה, התלהבתי מחוכמת החיים שלה, מהאדיבות שלה, היא אישה שכולה לב. ברור שהייתי מתחתן איתה גם אם, חס וחלילה, היא הייתה מתקשה להיקלט".
"אצלי זה לא היה ממבט ראשון", היא מתרפקת עליו. "אולי מפני שלא באתי עם ציפייה לחתונה. רציתי לפגוש את האדם שבחר בחיים ובחר להמשיך. התפעלתי מהעוצמות ומהחוזקות שלו. די מהר גם אני הצטרפתי לפגישות עם הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית, ועשינו בינינו תהליך של תיאום ציפיות".
חודשים ספורים אחרי הקפה והרוגלך היא עקרה עם שני ילדיה מבית-שמש לרמת-גן. "זו הייתה חתיכת מעבר. שמחתי להתחיל דף חדש במקום חדש. ליעד ושנטאל לא קוראים לו אבא, יש להם אבא נהדר. לפני חודש, ביום ההולדת של ליעד, הוא בא לכאן עם בת זוגו. אבל ביומיום, בשוטף, ברוך מתפקד כאבא של כולם, והוא אבא מעולה".
"פרופ' ויזר שאל למה הבאתי אליו את דניאלה והמליץ לנו על הדרך הטבעית – וזה עבד לנו יותר מהר ממה שחשבנו, עוד לפני שהספקנו להתחתן"
"אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים 'ברוך, יום יבוא ותלך לחגיגת יום המשפחה של ילדה בת שמונה', הייתי שואל איזה כדור הוא לקח", הוא מתלוצץ. "מי היה מאמין שזה יקרה?"
איך זה באמת קרה?
"זה היה ביום שישי שעבר, דניאלה עוד הייתה בבית החולים, יום אחרי הלידה, אז התייצבתי במקומה בכיתה של שנטאל".
לפני כשנה וחצי נולד בנם הראשון, שבגיל חודש כבר ישב בממ"ד, והם קראו לו אור-חי. "אור, בזכות האור שהוא הכניס לחיי אחרי החושך הגדול. עמית נפל בי"ח אייר, אז הפכנו את התאריך לחי, סגולה לחיים טובים".
לא שקלתם לקרוא לו בשם בנך הבכור?
"אפילו לא לרגע", דניאלה עונה בשמו. "עמית איתנו כאן כל הזמן. מה, שני עמיתים בבית אחד?"
את החתונה של השניים הם ערכו זמן קצר לפני הלידה, כשדניאלה בחודש תשיעי. "פרופ' ויזר שאל למה הבאתי אליו את דניאלה והמליץ לנו על הדרך הטבעית – וזה עבד לנו יותר מהר ממה שחשבנו, עוד לפני שהספקנו להתחתן. עירית (אורן גונדרס – ס"ש) המליצה לנו לדחות את החתונה עד אחרי הלידה ולעשות מסיבה כפולה. השתכנעתי, אבל כשדניאלה נכנסה לחודש תשיעי תפסתי את עצמי ואמרתי, 'רגע, אם כבר הולכים על משפחה, אז בוא נעשה את זה כמו שצריך'. להתחתן בחודש תשיעי זה לא פשוט, יש סיכון. אירגנו את זה בכלום זמן, ואחרי שבועיים היא ילדה. פרופ' ויזר יילד את אור, וגם את החדש".
לקראת הלידה השנייה, המטפלות של משרד הביטחון הכינו אותו למציאות החדשה. "לדניאלה יש יותר ניסיון ממני", הוא מצטנע. "והדבר הכי טוב זה שהיא לא נלחצת. כשלאור כואבת הבטן ואני מתחיל לדאוג היא אומרת לי 'רגע, זוז לצד', ומדגימה לי מה לעשות. אני מודה שהפתעתי את עצמי בטיפול באור, אני חייב לגעת בו, לחוש אותו. דניאלה רק בת 31, הלוואי שבעזרת השם יבואו עוד".
מאז 7 באוקטובר, בן-יגאל מגויס. הוא ביקר אצל יותר מ-700 משפחות שכולות ("לא רק גולני, בכללי. אוי ואבוי לנו אילו היו 700 חללים בגולני") במקביל לביקורים תכופים בבתי החולים. דניאלה גם הצטרפה אליו לנדודים ברחבי הארץ, עד לסוף הריונה עם "החדש".
ירדן ביבס שאל אותך מאיפה הכוחות, אז מאיפה הם?
"הכוח הוא בעשייה. כשאני מנחם אחרים אני גם מתנחם. דניאלה מבינה את הצורך הנפשי הזה שלי. עד עצם היום הזה אני שורד בזכות אהבת חינם ואהבת אמת של עם ישראל. כשפקד אותי האסון ראיתי את העוצמה של אהבת חינם, ולכן אני מקפיד לתת לכל חייל משהו סמלי – מזוזה מעץ, כי עץ מסמל את החיים. כשפרצה המלחמה הפציצו אותי בהודעות. אני בא למשפחות ואומר להן, 'רבותיי, תסתכלו עליי, החיים שלי ירדו ממאה אחוז לאפס. אז אתם, שיש לכם עוד ילדים, חייבים לבחור בחיים'. אנחנו בוכים ומתחבקים, ואני מקווה שזה נותן להם כוחות".
משהו השתנה בנו מאז 7 באוקטובר?
"הכל. גם אם בקצוות יש אנשים שעדיין תקועים ב-6 באוקטובר, אני חושב שעם ישראל התפכח. היום אני לא מוכן לוותר על מישהו שחושב אחרת ממני, מפני שזאת המדינה שלנו ומפני שיש לי אמון גדול בצה"ל, בלוחמים. כל בוקר אני מתפלל עליהם, כל הלוחמים הם האחים של עמית. בהרצאות שלי אני מדבר רק על אופטימיות, על אחווה ורעות, כל הדברים שקצת השתבשו לנו בגלל שיח שפילג בינינו.
"כשאני בא לבסיס צבאי, לא מעניין אותי מי שמאל ומי ימין. אם אתה לובש מדי צה"ל - אתה הילד שלי. למה, מי היו עם עמית בתקרית שבה הוא נהרג? המפקד שלו היה דרוזי, והיו שם חיילים דתיים, כיפה סרוגה, כיפה שחורה, חייל בודד מרוסיה. האבן הייתה יכולה ליפול על כל אחד מהם, כולם היו יכולים להיהרג, אבל הם שמרו האחד על השני – וזאת האחווה שאנחנו חייבים לייצר מחדש".
כשאתה חוזר הביתה, אחרי יום עבודה וסבב ביקורי ניחומים, לא בא לך לשבת בשקט מול הטלוויזיה?
הוא פורץ בצחוק רועם. "דניאלה ואני הזוג היחיד במדינת ישראל שמשלם לכבלים ואז פותח את הטלוויזיה על שירי ילדים ביוטיוב. נכון, לפעמים יש בלגן, אבל אין לך מושג כמה שהתגעגעתי לרעש הזה, לחיתולים ולבקבוקים. את יודעת איזה אושר זה לקום בלילה, בחושך, לילד בוכה?"
והילד הזה יהיה גולנצ'יק.
"יש לי הסכם עם הקב"ה, לצערי לא היה בינינו הסכם כזה כשעמית היה במדים. אור ילך לצבא, ייתן את המאה אחוז שלו, ובעזרת השם יחזור בשלום. כשחזרנו מחדר הלידה עם אור, תינוק בן יומיים, לקחתי אותו לחדר של עמית ואמרתי לו, 'זה אח שלך, שנתן את המאה אחוז שלו, וכשיגיע יומך גם אתה תיתן את המאה אחוז שלך. רק מה, תחזור בריא ושלם. בניגוד לאחיך הגדול, אתה תחזור מהמלחמה על הרגליים, ולא בארון'. זו בקשתי היחידה מבורא עולם".
בהרהור שני, הוא מסגיר בקשה נוספת. "לפני שקברנו את עמית עשינו קצירה לזרע שלו, אז הייתה פחות מודעות לאופציה הזאת. כשסיפרתי שאני מחפש אישה שתסכים להרות מזרעו של עמית קיבלתי 700 פניות מבחורות ממש צעירות, בנות 20 שרוצות להרות דווקא מהזרע שלו. מאז 7 באוקטובר יש למעלה ממאתיים הורים שכולים שמשתוקקים לכך. למרבה הצער, מדינת ישראל עושה הכל כדי שהחוק הזה לא יעבור. אכזריות לשמה. לא מספיק סבלנו? גם על זה אנחנו חייבים להילחם? אם אסור להביא חיים מתוך המוות, אז למה נתתם לנו את האפשרות לקצור זרע?"
אתה עדיין חולם על נכד מעמית?
"ברור. נכד בגיל של ילדיי, הם יגדלו יחד. לעמית אין תחליף".
