"הילדים נמצאים במלחמה יומיומית. אנחנו היינו מתפרקים ממה שהילדים עוברים היום. יש להם חיים של כיף עם המון הומור וקידמה, אבל גם אתגרים קשים והתמודדויות רגשיות שאנחנו לא מכירים". הדובר, אבנר ברנהיימר (56), מכיר היטב את עולם הילדים. מעבר להיותו אבא לשניים, הוא מתמקד בשנים האחרונות בכתיבה לילדים ולנוער. מי שכתב את התסריט לסרט הקאלט "יוסי וג'אגר", נמנה עם הכותבים של הסדרה "פלורנטין" ויצר סדרות מצליחות כמו "עד החתונה" ו"בלו נטלי", חתום על שתי סדרות לגיל הצעיר מהתקופה האחרונה: "מקיף מילאנו" ו"שקשוקה" המשודרות ב"כאן חינוכית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמי שנחשף רבות לקשיים וללבטים של ילדים, אם זה דרך הכתיבה או בגידול ילדיו, לברנהיימר כבר נמאס לשמוע על הורים שלא מפסיקים לקטר על הילדים שלהם: "זה נהיה מגניב להיות ציני וסרקסטי, להתלונן על הילדים - על הלבוש שלהם, על ההתנהגות ועל הקושי. תפסיקו להתבכיין. אין לי כוח לטרנד של הורים שמשחררים לעולם שהם לא סובלים את הילדים שלהם. אפילו בקומדיות זה לא מצחיק".
3 צפייה בגלריה
אבנר ברנהיימר והצוות של מקיף מילאנו. ''נהיה מגניב להתלונן על הילדים. תפסיקו להתבכיין''
(באדיבות: כאן חינוכית)
גם הביקורת הנפוצה מכולן, על הזמן הרב שהילדים כיום מבלים מול מסכים, לא ממש מרשימה אותו. "אז מה אם הם בוהים בטיקטוק? אתם לא בוהים בזה? די עם הצביעות. אני רואה כל הזמן בגינה הורים בתוך הטלפון - ואחרי זה באים בטענות לילד", הוא אומר. "הורים שוכחים גם שילד נמצא יום שלם בבית הספר, הוא נמצא באינטראקציה עם מיליון ילדים. אז בין החוג הזה לחוג הזה שדחפתם לו, אתם לא הייתם בוהים בטלפון? גם לי יש ימים שאני רק רוצה לבהות בפרק של סדרה קלילה, אני לא אקרא עכשיו ספר.
"מקיף מילאנו" - טריילר
כדוגמה למקומות שבהם אנחנו צריכים להניח קצת לילדינו הוא נותן את סוגיית החטיפים, שהסעירה גם את ביתו הפרטי. "התחילה אצלנו איזו מלחמה, חטיף ביום או שניים. מישהו אמר לי שהמלחמה הזאת מייצרת איזה ריגוש שרק מחמיר את המצב. אז אירגנו מגירת חטיפים בגובה שלהם, החטיפים נשארו שם חודשים. הם איבדו עניין. ברגע שזה הפסיק להיות אישיו ואסור, זה נרגע. אותו דבר עם טלפון או טלוויזיה. מתישהו יימאס להם, והם ירצו ללכת לים או לפגוש חברים. אנחנו די הפסקנו את המלחמות האלה. אני גם לא חושב שטכנולוגיה היא השטן. יש זוועות שצריך לדעת לסנן, אבל יש גם תכנים נהדרים באפליקציות האלה. דרך משחקי מחשב הבן שלי למשל הגיע לתכנות. הוא בן 13, למד את זה שנתיים והוא מתכנת. המחשבה הזאת, שילד צריך לגדל מלפפון בגינה קהילתית מתוך חיבור לטבע או משהו דומה, לא כל כך מתחברת לי. ואם הוא לא רוצה? בגיל מבוגר יותר הוא יוכל לבחור מה שהוא רוצה".
כיום הוא מתגורר עם בן זוגו ושני ילדיו בתל אביב. כילד, עם זאת, ברנהיימר גדל בקיבוץ גברעם, ובשלוש השנים הראשונות לחייו הוא ישן בבית ילדים. הוא זוכר שקראו לו "מפונק" כי הוא טיפס על גדר העץ שהפרידה בינו לבין אימא שלו, שהייתה מטפלת בפעוטון הצמוד, לפני שהחזירו אותו למקומו.
"הייתי אלרגי ליתושים, מתנפח מעקיצות. ישנתי בחדר עם כילה כזו סביב המיטה, לבד, מבודד. לא היה למי לקרוא בלילה, הייתה שומרת אבל חוץ ממנה אף אחד לא הגיע. עד גיל 30 לא בכיתי, ובדיעבד אני חושב שאולי זו הסיבה", הוא מספר. "אמא שלי היא אדם מאוד רגשי, אז אני לא חושב שזה מהבית. לא ההורים חסמו את זה, אלא לדעתי מה שקרה בשנים הראשונות והמכוננות שלי. הבית היה דווקא יצרי מאוד, עם המון אמוציות, אולי יותר מדי. עד היום ההורים שלי רבים ומשלימים. אמא שלי דרשה שנעזוב את הקיבוץ כשהייתי בן שלוש בערך. רק בגללי. היא לא יכלה לסבול את העובדה שאני לא איתה, שאני בבית ילדים. עשו לה 'משפט חברים', יש פרק כזה ב'שקשוקה'. היא לקחה אותי מבית הילדים, אז עשו לה משפט. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר".
נראה שאתה מביא הרבה מהחוויות האישיות שלך למסך.
"אני כותב מהעולם שלי, הוא מסקרן אותי. הסוגיות ההוריות, המשפחתיות, אני כותב על כל מה שקורה לי בחיים. 'שקשוקה' למשל היא דרמה של הילדים, שנובעת מהילדים ושתופסת את ההורים במקומות מאוד מוכרים. רציתי להראות שאף אחד לא מושלם, אף הורה ואף ילד. חשוב לי מאוד להביא את זה, שכל אחד טועה וזה כל כך בסדר. כל אחד יעשה את הטעויות שלו, יבין וילמד מהן. האותנטיות הייתה מאוד חשובה לי, רוב מה שרואים על המסך הוא פשוט אמיתי. יש הגזמות לפעמים, לטובת הקומדיה או הדרמה, אבל הכול אמיתי".
"שקשוקה" - טריילר
"חשוב לי מאוד שבסדרות שלי תהיה נוכחות הורית, ולא רק הורים שעושים שטויות. הורים הם לא רק מגוחכים, חלשים ומפחדים מטכנולוגיה ומעצמם. הורים לרוב מיוצגים כחסרי עמוד שדרה, כאלה שלא מבינים את העולם של הילדים. זה ייצוג לא נכון של המציאות. חייבת להיות הבנה שילדים יכולים לבוא להורים שלהם עם בעיות. מספיק שילד אחד יראה את זה ויבין שהוא יכול לפתוח דברים עם ההורים שלו, והנה עשינו דבר גדול".
ברנהיימר מעניק קול לדור שחי בתוך המסכים - הוא רואה בכך אחריות, ומודה שזה מצריך לא מעט מחשבה. "אני מתייחס לסדרות ילדים בדיוק כמו לסדרות למבוגרים. זה לא לכתוב עוד פרק ולעשות קופה. יש המון מחשבה, התייעצויות, תחקירים. אני מתווכח, מדייק, שובר את הראש עם אחרים. כותב טוב מנסה להיכנס לדמות שהוא כותב, להבין אותה מבפנים. כשאתה כותב על ילד בכיתה ה' או י', זה דורש ממך לחפור בעצמך אחורה. גם להסתכל עליהם, אבל גם לחפור עמוק אחורה על איך אתה היית. זו חוויה מטורפת, וכשאתה עובר אותה לעומק, זה הופך את זה למוצלח גם על המסך. הכי קל זה לכתוב דחקות לילדים. זה יהיה מצחיק וסבבה והכול בסדר, אם כי גם לא קל לכתוב בדיחות טובות. יש פה תחושה של אחריות גדולה, מחשבה על כל דבר, עד להכי קטן".
"ילד אחד עובר התעללות, אומרים לו: 'אתה אפס, לוזר, גרוע בכדורגל, מכוער, שמן' - והוא נותן מכה. ברור, לא צריך לתת מכה, אבל מה עם האלימות המילולית שאכלה לו את הלב שבוע אחרי שבוע? זה בסדר יותר מהתגובה של המכה?"
ובמבחן התוצאה זה עובד.
"אני מספר את הסיפורים הפרטיים שלנו, מתוך אמת ותפיסת עולם, מתוך רגשות אוניברסליים. זה נוגע באנשים, ואפילו אם הם רוצים להתווכח, זה בסדר גמור. זה מה שיצירה טובה עושה. המסרים מוצגים כפי שהם, עם הבנה וחמלה, ולא בצורה דידקטית. אתה מספר סיפור וכואב את הכאב של הדמויות שלך, אתה רוצה שיצליחו".
3 צפייה בגלריה
''אני מתייחס לסדרות ילדים בדיוק כמו לסדרות למבוגרים''
(צילום: מתוך ''שקשוקה'', באדיבות ''כאן חינוכית'')
תן דוגמה.
"ילד שהרביץ בבית הספר. אפשר להגיב באופן דידקטי טהור, לכעוס על הילד ולתת לו להרגיש שהוא מפלצת. אבל רגע, בואו נירגע. הילד נתן אגרוף בגב של ילד אחר שעצבן אותו. זה הסיפור. עכשיו צריך להוקיע אותו? בפרק שמדבר על נושא כזה ב'שקשוקה', האבא מספר לילד שהרביץ שגם הוא הרביץ כשהיה בגיל שלו. קודם כל, הוא לא נותן לו להרגיש שהוא חריג. הוא מסביר לו: 'תראה מה קורה לך, מאז שהרבצת אתה רק סובל, אתה לא הולך לבית הספר, אתה חושב שכולם שונאים אותך. האלימות הזאת, בסופו של דבר, אתה סובל ממנה. היא כואבת לך לא פחות מאשר לילד'. המסר הוא שאלימות היא לא דבר טוב, אבל גם לא צריך לתת לילד להרגיש לא נורמלי. היום לילדים בכיתות אסור להביע שום צורה של תוקפנות. משפריצים בברזייה, אמרו מילה לא יפה, דחפו – זה נורא ואיום. סליחה, אגרסיות צריכות לצאת איפשהו. לפעמים זה יוצא, זה לא בלתי אנושי. בואו ניתן להם כלים להתמודד עם זה, ולא נעשה להם שיימינג על זה שיצאה מהם תוקפנות ברגע אגרסיבי. מותר לילדים להיות עצבניים, כועסים. צריך לתת לזה ביטוי איפשהו".
"לכתוב סדרות זה דבר כל כך קשה. כל אחד רוצה לכתוב, אני מקבל בכל יום שלוש או ארבע הצעות מאנשים שרוצים לכתוב סדרה. בהמשך, כשהם מבינים מה זה דורש, הם בשוק. בסופו של דבר נשארים רק שניים או שלושה שמסוגלים להתמודד עם זה"
"עוד דבר שלא מדברים עליו הוא אלימות מילולית. ילד אחד עובר התעללות, אומרים לו: 'אתה אפס, לוזר, גרוע בכדורגל, מכוער, שמן' - והוא נותן מכה. ברור, לא צריך לתת מכה, אבל מה עם האלימות המילולית שאכלה לו את הלב שבוע אחרי שבוע? זה בסדר יותר מהתגובה של המכה?"
אל עולם האבהות הוא מספר שהחליט להיכנס בעשור השלישי לחייו, בעקבות טיפול פסיכולוגי. "אחרי שנה המטפל אמר לי שאפשר לסיים, אבל הציע לי לעבור אנליזה אם אני רוצה להכיר את עצמי. כך היה במשך כמה שנים. זו הייתה חוויה מדהימה במובן הזה שאתה כל הזמן מוחזק, יש מישהו שמלווה אותך בכל מיני רגעים, אתה אף פעם לא לבד עם שום דבר שמערער אותך. מתוך החוויה הזאת התחיל לצמוח הדבר הזה - פתאום נפתח לי חדר בלב, שדרכו יכולתי לממש את עצמי כגבר מתוך אבהות. מה שאחרים לא חושבים עליו, אלא פשוט עושים, אצלי זה צמח וגדל. הייסורים של להיות אבא נכנסו לסדרה 'אמא ואבאז', הגיבור שיפתח קליין משחק (ארז) קצת שונא את עצמו. בתור גיי הוא לא חושב שהוא ראוי להיות אבא. יש בו רעילות כזאת, של 'אני לא אהיה אבא מספיק טוב'".
כמו כל תסריטאי בישראל, ברנהיימר עבד קשה מאוד עד שהסדרות שכתב עלו על המסך. כמי שמאמין מאוד בהתמודדות עם קשיים, הוא פחות מתחבר לגישה החינוכית של בתי ספר דמוקרטיים למשל, שנותנים לילד חופש לבחור מה ללמוד ובאילו שיעורים להשתתף. "לא אכפת לי מלימודים כמו שאכפת לי מהמסר שיש בחיים דברים קשים וצריך להתמודד איתם. אי אפשר לברוח או להימנע, כמו בשיטות חינוך דמוקרטיות כאלה ואחרות. זה כמו בעולם המקצועי שלי, לכתוב סדרות זה דבר כל כך קשה. כל אחד רוצה לכתוב, אני מקבל בכל יום שלוש או ארבע הצעות מאנשים שרוצים לכתוב סדרה. בהמשך, כשהם מבינים מה זה דורש, הם בשוק. בסופו של דבר נשארים רק שניים או שלושה שמסוגלים להתמודד עם זה. אם לא הייתה לי היכולת הזאת, לא הייתי עושה רבע סדרה או סרט. לא הכול בא בקלות, ולא צריך לוותר כל כך מהר - זה מסר מאוד רע לחיים. אני רואה את זה לפעמים עם סטודנטים שלי. לפעמים הם מסתכלים עליי כאילו שאני האדם הראשון בעולם שדורש מהם להתאמץ, לסיים עבודה מההתחלה עד הסוף בצורה מסודרת. הרי במציאות, בעולם האמיתי, אף אחד לא ייתן לך חופש לעשות תמיד את מה שאתה רוצה. אני לוקח את זה לסדרות שלי, בעונה הרביעית של 'שקשוקה' יש ילד שבא מבית ספר דמוקרטי. אנחנו מדברים על זה".
מעבר להתמודדות עם בעיות חברתיות ורגשיות, הסדרות שברנהיימר כותב עבור בני נוער נוגעות גם בנושאים רגישים כמו יחסי מין או שימוש בסמים. "אני לא חושב שבני נוער צריכים לעשות סמים. אם אתה בשנות העשרים, סבבה. בגיל הנעורים? בן 16 לא צריך לעשן. אין לי שום בעיה לקחת את האחריות הסחית הזאת ולהגיד 'לא, אני לא חושב שזה מגניב'. אני יכול להראות ילד שעובר טריפ רע במילאנו. נכון, אני לא אצא מגניב, אבל אני לא אציג את זה כחוויה טובה וכיפית בלבד. אף אחד מכם לא עבר חוויית סמים רעה? הכול היה סבבה? לא. אז לא אכפת לי לגלות אחריות. בן 16 לא צריך לעשן או לאכול עוגיות עם וויד".
בעונה השלישית של "מקיף מילאנו" יש זוג שמתכוון לקיים יחסי מין.
"אני חושב שטיפלנו בזה בצורה נכונה ואחראית. לי ולדפנה לוסטיג (שותפתו בכתיבת התסריט - ה"כ) היה חשוב בתור כותבים להראות שגם בנות הן מיניות. גם הן נמשכות. בדרך כלל בסדרות הבנות מפוחדות, מבוהלות, הנושא הזה תמיד דרמטי. מין לא מעורר רק חרדה, לא צריך להתייחס אליו רק בהיסטריה כאל הדבר הנורא והמבהיל הזה".
3 צפייה בגלריה
''בתור כותבים, לי ולדפנה היה חשוב להראות שגם בנות הן מיניות''
(צילום: ענת מוסברג, באדיבות ''כאן חינוכית'')
ומה לגבי אונס ואלימות בסדרות שאתה יוצר?
"בעונות הראשונה והשנייה של 'מקיף מילאנו' יש סיפור של הטרדה מינית, הוא בן 32 והיא בת 16. היא באמת התאהבה בו, הוא מנצל את זה ולא עוצר. כביכול אין בעיה להציג מין בצורה לא טובה, הטרדות, תוקפנות מינית, חרדות ועוד. מה שחוששים ממנו הוא דווקא לתת לבני נוער ייצוג מיני. אנחנו אמרנו שלא. החלטנו להראות זוג שזה הולך להיות הסיפור שלהם, מההתחלה עד הסוף, אבל זה יהיה סיפור טוב. לא אלים, מטריד ורע. לא. מין יכול להיות גם דבר טוב. זה פורץ דרך".
בכל הקשור לייצוג גאה על המסך, ברנהיימר מעדיף שאצל הדמויות הלהט"ביות שהוא יוצר, הזהות המינית לא תהיה הנושא העיקרי. "אני רוצה להראות שיש דמויות להט"ביות שהיחס אליהן הוא לחלוטין סבבה, אין עניין מיוחד סביב זה", הוא מסביר בפירוט. "כשאתה רואה את זה, אתה לוקח את זה לחיים שלך. אקי אבני הוא מורה הומו ב'מקיף מילאנו' ויש עוד דמויות להט"ביות, לא צריך לחזור כל הזמן לקונפליקט המתיש הזה. אפשר להתקדם מזה הלאה. יש להם הומו בכיתה, והילדים לא מעליבים אותו כל הזמן. יש ללהט"בים עוד בעיות, למשל בחור לא צמחוני שמנסה להיות צמחוני בשביל החבר שלו, אבל הוא מת לאכול בשר. הוא מתחיל לשקר לו, ונוצרת מסכת שקרים שרק מפרידה ביניהם. לא כל הבעיות קשורות בזהות מינית".
