כשאמיר (שם בדוי, כמו שאר שמות הילדים והוריהם בכתבה) הגיע לגיל ארבע, הוריו החליטו שהגיע הזמן לרכוש לו את האות רי"ש. עד אז הוא הצליח איכשהו להסתדר בלי שצחקו על הלמ"ד שיוצאת לו במקום, אבל ההורים שלו ידעו שאם המצב לא ישתפר בקרוב, הילדים יהיו כבר פחות עדינים איתו. אז הם הלכו לקלינאית תקשורת ושילמו על 15 פגישות, שבסופן לאמיר עדיין לא הייתה רי"ש גרונית, אבל כן הייתה לו איזושהי התחלה. כשהם סיימו עם התהליך הזה, הם החליטו שהגיע הזמן לעבוד על המוטוריקה העדינה.
"סבתא שלו אמרה לנו שהוא מתקשה להחזיק כפית או עיפרון, אבל אני לא כל כך שמתי לב לזה עד שראיתי את בת דודה שלו, שקטנה ממנו בשנה וחצי, מציירת. מיד הבנתי שאמיר אפילו לא מתקרב לזה", סיפרה לי אמא שלו. 12 מפגשים עם מרפאה בעיסוק לא הצליחו לגרום לאמיר להיות צייר, וגם לא לאהוב לצייר, אבל הם הצליחו לשפר את האחיזה.
עוד כתבות למנויים:
לפני כחצי שנה, עם הכניסה לכיתה א', החליטו הוריו של אמיר על אבחון בעקבות קשיים רגשיים. "הבנו שהוא צריך טיפול, אבל לא ידענו איזה בדיוק ועל מה לתת את הדגש וחשבנו שאבחון יעזור לנו להיות יותר מדויקים".
אחרי חמישה מפגשי אבחון ומינוס 4,000 שקל בחשבון הבנק הגיעו התוצאות המיוחלות, שהצביעו על קצת בעיות של ויסות ועניינים רגשיים מינוריים. לא משהו שדורש יותר מדי, מלבד עוד כמה פגישות אצל איש מקצוע - פסיכולוגית ילדים שגובה 450 שקלים למפגש.
אתם שלמים עם התוצאות?
"זה לא חידש לנו משהו שלא ידענו ולא נפלנו מהכיסאות, אבל זה עשה סדר במחשבות. זה עזר לנו להבין על מה צריך להיות הפוקוס של הטיפולים כרגע, כי עדיין יש בעיות של שפה ושל מוטוריקה, אז לא רצינו להעמיס יותר מדי. אנחנו בכל זאת רוצים שיהיה לו זמן אחרי הצהריים להיפגש עם חברים".
אז לאלו תחזרו בשלב הבא?
"אני מניחה שאחרי שהטיפול הרגשי יתבסס, אנחנו נחזור לאחד מהם".
עד כמה את חושבת שזה קשור לעובדה שאת ובן זוגך מטופלים בעצמכם?
"מאוד קשור, כי זו שפה שזמינה לנו ואנחנו גם יודעים שזה עוזר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבחירה ללכת לאבחון פרטי ויקר לא הייתה האופציה הראשונה עבור הוריו של אמיר. אם ניסיתם לאחרונה לעשות תהליך כזה דרך קופת החולים, סביר להניח שגם אתם נשברתם באמצע ההמתנה האינסופית. העומסים האלו קשורים לא רק לעובדה שאין מספיק אנשי ונשות מקצוע, אלא גם למספר העולה של ילדים שנשלחים לאבחונים, החל מאלו שזקוקים לעזרה באחיזה נכונה של העיפרון או בתמיכה ביציבה, דרך חשד להפרעות קשב ועד לילדים שעשויים להימצא על הרצף האוטיסטי. חלק נשלחים לאבחון בגלל חשד מבוסס או בעיה נקודתית, ואחרים נשלחים כדי להרגיע את הדאגה של ההורים, שחשים שאולי יש משהו לא תקין בהתפתחות אבל לא מצליחים לשים עליו את האצבע. כך או כך, אם אתם גרים באזור יחסית מבוסס, לא מן הנמנע שאם תבדקו, תגלו שמרבית הילדים בכיתה היו באבחון או מחכים לאחד כזה.
"אנשים מאוד אוהבים אבחונים", טוענת עידית גוטמן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. "יש את כל ה'בחן את עצמך' - איזה סגנון אישיות יש לך, איזה מסאז' בכפות הרגליים אתה אוהב. הייתה אפילו פעם תוכנית שלמה רק של מבחנים כאלו בפריים-טיים של ערוץ 2, 'המבחן של המדינה'. בסופו של דבר אנשים רוצים לדעת יותר על עצמם וזו דרך מעניינת לעשות את זה, והם גם מחפשים קנה מידה חיצוני, להשוות את עצמם לנורמות, לבדרך כלל".
ד"ר גוטמן מספרת שהסקרים מראים שאנשים נוטים להאמין לתוצאות של המבחנים, אפילו אם הם רימו בתשובות. המחקרים גם מצאו שככל שהאדם מבין פחות איך המבחן עובד, ככה הוא יותר נוטה להאמין לו. כלומר, אם בוחנים אותי לתפקיד של דיפלומט ובודקים את האנגלית שלי, זה פחות ירשים אותי מאשר אם ייתנו לי מבחן כתמי דיו של רורשאך. "זו תופעה שמדגימה גם את הצורך שלנו להכיר את עצמנו, וגם שיראו אותנו ושיעזרו לנו להבין את עצמנו".
ד"ר גוטמן: "הפרעת קשב לא מטופלת יכולה לגרום לעלייה במשקל, ליחסים לא טובים בבית, לדחייה חברתית, דיכאון, אובדנות, התמכרות לסמים. אם יש אבחנה, אפשר למנוע את כל הדברים האלו. ברגע שיש לך את האבחנה, יש לך פוטנציאל לשנות חיים של בן אדם, לפעמים ברמה באמת של חיים ומוות"
אז אולי כולנו צריכים לעשות אבחון שיגלה לנו מי אנחנו, והעולם יהיה הרבה יותר רגוע.
"צריך לעשות אבחון כשיש מטרה פרקטית, כשזה חלק מטיפול או נדרש כדי לטפל. לאבחון יש ערך טיפולי אם אדם (או הוריו) מרגיש שמשהו לא בסדר איתו והוא צריך עזרה להבין את עצמו. אבל להגיע לאבחון סתם, בלי שאחר כך תבין, תחשוב, תלמד על ההפרעה, תחשוב איך להתמודד איתה יותר טוב, תדון בה עם האנשים שקרובים אליך, תראה איך היא מתחברת ליומיום שלך, איפה היא יותר בולטת, פחות בולטת – זה חסר ערך. יש גם הורים שלוקחים את הילדים שלהם לאבחון ואז לא עושים כלום עם התוצאה, אפילו לא מספרים לילד, לא קוראים על האבחנה שהוא קיבל. יש כזה ריטואל של מערכת החינוך, להפנות ילדים לאבחונים דידקטיים שאין מאחוריהם טעם ומטרה.
"אבחון צריך להיות לפחות התחלה של חשיבה או בדיקה עצמית. היום יש לנו יותר אפשרויות למנוע בעיות לפני שהן מופיעות, וזה בדיוק הערך המוסף של האבחון, כי ילד שיודע מגיל צעיר שהוא על הספקטרום, יותר קל לו עם עצמו. הוא פחות מרגיש חריג ומוזר, והוא יודע שאם יש עוד אנשים כמוהו, יש מה לעשות עם זה. זה גם מאפשר לו להבדיל בינו לבין הבעיה – הוא לא הבעיה, לבעיה יש שם והיא משהו שהוא סובל ממנה, היא לא הזהות שלו. יש לי ילדה בטיפול שיש לה חרדה חברתית. ברגע שהיא קיבלה את המונח הזה, היא יכלה להגיד 'אני בעצם די דומיננטית, והחרדה לא מאפשרת לי לבטא את מי שאני'".
אבל יכול להיות שעדיף לה להסתובב בעולם בתחושה שהיא קצת ביישנית מאשר לדעת שיש לה "חרדה חברתית", שנשמעת מאיימת?
"הרבה פעמים לקרוא לילד בשמו עוזר להתגבר, כי אם נגיד 'לא נורא, לא נכריח אותה לדבר', היא תמשיך לסבול. כמו שאם יש לילד דלקת גרון, אנחנו רוצים לעצור אותה לפני שזה מסתבך. אם, לדוגמה, הפרעת קשב לא מטופלת, היא יכולה לגרום לעלייה במשקל, ליחסים לא טובים בבית, לדחייה חברתית, דיכאון, אובדנות, התמכרות לסמים - ואם יש אבחנה, אפשר למנוע את כל הדברים האלו. ברגע שיש לך את האבחנה, יש לך פוטנציאל לשנות חיים של בן אדם, לפעמים ברמה באמת של חיים ומוות. תחשבי שילד הולך למורה ואומר לה: 'יש לי הפרעת קשב. קשה לי לשבת בשקט ובגלל זה אני זז עם הכיסא, בגלל זה אני מתפרץ. פשוט יותר קשה לי מלילדים אחרים'. היא לא תחשוב שהוא חצוף. היא לא תחשוב שהוא מפונק. כל היחס שלה יהיה אחר. קל וחומר אם הוא יקבל את הטיפול שמתאים, אז הוא גם לא יצטרך לסבול מהקשיים האלה".
הרצון להגדיר את הבעיה והמודעות הכללית שעולה הביאו לכך שבשנים האחרונות מספר הילדים המאובחנים באוטיזם עלה במידה ניכרת. מחקר שנערך על ידי מכבי שירותי בריאות ופורסם ב-2019 מצא שיש עלייה של 169% במספר הילדים שאובחנו עם אוטיזם בתוך עשור. לפני כשנה פורסם שמספר הילדים האוטיסטים שמקבלים קצבת נכות מהביטוח הלאומי גדל ב-125% תוך חמש שנים, מ-15 אלף ב-2016 ל-34 אלף ב-2021. מובן שמיד עולה השאלה אם באמת יש יותר אוטיזם בעולם, או שאולי יש יותר מודעות ואפשרות לזהות את התסמונת. פרופ' רחל שטראוסברג, רופאה בכירה במכון הנוירולוגי בבית החולים שניידר לרפואת ילדים, טוענת ששתי התשובות נכונות.
"לריבוי באוטיזם יש הרבה מאוד גורמים. קודם כל, אין ספק שיש עלייה ניכרת במודעות ובהבנה, גם בקרב אנשי הטיפול והרפואה וגם בקרב הציבור הכללי ואפילו המדינה. כבר רופא הילדים יותר יודע, האחות בטיפת חלב יותר יודעת, וזה עוזר ליכולת אבחון מוקדמת. כמובן שהיום גם כלי האבחון ומסגרות הטיפול טובים יותר. מי שמע לפני שלושים שנה על גן תקשורת, או על ילד שלומד בכיתה א' רגילה עם סייעת? זה גם גורם לכך שיש ירידה בסטיגמות - פעם אוטיזם זה היה משהו מוזר, ביזארי, חריג, היום הם חלק מאיתנו, חלקם הגדול אפילו מתגייס לצבא ועושה תפקידים משמעותיים.
"אבל לצד זה יש עוד גורמים לעלייה, אחד מהם שהתפרסם לפני מספר שנים הוא גיל אב מבוגר (מחקר שהתפרסם ב-2014 במגזין Nature מצא קשר בין אבהות בגיל 45 ומעלה לאוטיזם - ת"נ). עוד סיבה שיכולה להיות זה מחלות של האבא שקשורות לגיל או השפעות של תרופות שהוא לוקח".
גם בקרב הלוקים בתסמונות קשב וריכוז ישנה עלייה ניכרת. סקר הבריאות הלאומי האמריקאי מצא שבשנות ה-90 כ-6% מבני 17-4 אובחנו עם הפרעות. בשנת 2016 הנתון הזה כבר קפץ ל-10%. גם בארץ התמונה דומה: במחקר אחר של מכבי שירותי בריאות, שבדק לאורך עשור כחצי מיליון ילדים בגילים 5 עד 18, מצאו שבשנת 2005 אובחנו 6.8% מהילדים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ואילו בשנת 2014 שיעור המאובחנים זינק ל-14.4%, כלומר אחד מכל שבעה ילדים.
"אפשר למצוא סיבות שיכולות להשפיע על קשב וריכוז עוד לפני שהילד נולד", טוענת פרופ' שטראוסברג. "אחת הסיבות הראשיות היא גנטיקה. גורם שהוכח בוודאות שמעלה בעיות קשב וריכוז זה עישון של האמא בזמן ההיריון או חשיפה לתרופות מסוימות, וצריכת אלכוהול וסמים קלים. עוד שני גורמים שמצאתי בספרות: עליית משקל מאוד גדולה בזמן היריון וסוכרת אימהית שלא נשלטה. אם נמשיך לאחרי הלידה, אנחנו יודעים בוודאות שיש קשר בין הפרעות קשב לפגות, ובפרט לפגות קיצונית, ומי יולד יותר פגים בימינו? לצערנו נשים יותר מבוגרות, שנזקקות להפריה חוץ-גופית ולכן הרבה פעמים עוברות הריונות עם מספר עוברים – שאלו הריונות עם סיכוי רב יותר ללידה מוקדמת.
"עוד מרכיב משמעותי בעלייה במאובחנים זה המסכים. הילדים של היום חשופים למסכים החל מגיל שמונה חודשים. זה הוכח בוודאות שלפחות בגיל הרך המסכים מאוד מזיקים, כי בשביל לפתח למידה טובה אנחנו צריכים גירויים יותר איטיים. המוח מתרגל לגירויים המהירים של המסך, ואחר כך הילד כבר לא שומע בריכוז את הגננת מספרת סיפור, ואין לו יכולות למידה אפקטיביות כשהוא מגיע לבית הספר. בגילים מאוחרים יותר המסכים גם גורמים להפרעות בשינה, וכידוע גם חוסר שינה משפיע על הריכוז".
פרופ' שטראוסברג: "בגלל הכיתות הגדולות, המורים מרימים ידיים יותר בקלות ושולחים את הילד לאבחון קשב וריכוז כי הם לא יכולים להשתלט עליו. הם לא מצליחים להגיע לטיפול ולהכלה יותר פרטנית של ילדים כאלה, שחלקם באמת עם בעיות קשב וריכוז, וחלקם עם בעיה של לקות למידה או עניין רגשי"
גורם נוסף לעלייה במאובחנים, לדברי פרופ' שטראוסברג, הוא השינוי במבנה ובסדר המשפחתי. "היום, ואני לא מאשימה, הורים נוהגים שעתיים בבוקר לעבודה, עובדים, חוזרים, יושבים שעתיים בערב לנהוג, יש להם שלושה ילדים, אין להם כוח להקפיד על גבולות, ויש ילדים שיותר מנסים למתוח אותם. אז האם הילדים האלה שמנסים למתוח גבולות, ושההורים שלהם נשברים ולא יכולים לעמוד מולם, הם אלה שיהיו ילדי ADD? קשה לראות מה הביצה והתרנגולת, אבל ללא ספק זה שונה מלפני עשרים שנה. תוסיפי לזה גם עלייה בשיעור הגירושים. משפחה שמשתנה - לא שאני אומרת שטוב לחיות באווירה לא טובה, כשאבא ואמא רבים כל הזמן - יוצרת בלבול עבור ילד עם נטייה להפרעת קשב וריכוז. יכול להיות שהבעיה לא הייתה מתפרצת כל כך אם הוא היה חי עם הרגלים קבועים וישן בכל יום באותו הבית.
"עוד מרכיב שנכנס לתמונה, שהגיע אלינו מארצות הברית, זו 'רפואה משפרת'. הטענה היא שאם יש תרופה שאם ניקח אותה נהיה יותר מחודדים ויותר מרוכזים, למה לא לתת אותה גם לילדים שלא ממש עומדים בקריטריונים של הפרעת קשב וריכוז? זאת מגמה שקיימת, למרות שהיא בעייתית כי מדובר בתרופה עם תופעות לוואי".
8 צפייה בגלריה
''פניות שמגיעות מגננות זה מצוין, כי לגננת באמת יש הזדמנות לראות את הילד בכל ההיבטים שלו''
(צילום: Shutterstock)
הפקטור האחרון ברשימה הוא השינוי בגודל הכיתה הממוצע. כיום יש יותר תלמידים בכיתה, ולטענת פרופ' שטראוסברג המורים מרגישים לפעמים חסרי אונים: "ההורים מאשימים אותם אם הילד לא מצליח, במקום לשתף איתם פעולה ולהבין מה הסיבות לכך. גם הקורונה גרמה לנזק רב בעניין הזה. היא פגעה בעיקר בילדים שהיו אמורים לרכוש קריאה ולא הצליחו לעשות את זה דרך הזום, ואז המורה הטיפוסית, שרואה ילד שמתחיל לקום ולטייל ולדבר ולפטפט, ישר נותנת לו כותרת של קשב וריכוז, בשעה שיכול מאוד להיות שלילד הזה יש לקות למידה והוא מרגיש מתוסכל מזה שהחברים שלו יודעים לקרוא והוא לא. ואז מתחילה נבואה שמגשימה את עצמה - היד קלה על ההדק וממהרת להחליט שזה קשב וריכוז, כשלמעשה הסיבה היא בכלל אחרת.
"בגלל הכיתות הגדולות, המורים מרימים ידיים יותר בקלות ושולחים את הילד לאבחון קשב וריכוז כי הם לא יכולים להשתלט עליו, והם חייבים איזשהו שקט תעשייתי בשביל להמשיך וללמד. הם בסך הכול מסכנים, כי תנאי הלימוד שלהם איומים והם לא מצליחים להגיע לטיפול ולהכלה יותר פרטנית של ילדים כאלה, שחלקם באמת עם בעיות קשב וריכוז, וחלקם עם בעיה של לקות למידה או עניין רגשי".
אחרי שנה מטלטלת ורוויית מתח, תמר מתחילה לעכל שהיא ובעיקר בתה שי נפגעו מאבחון לקוי של גננת. שי נולדה בשבוע 35, ומאז הוריה תמיד היו עם היד על הדופק כדי לבדוק שהיא מתפתחת בהתאם לנורמה. בגיל שלוש היא הגיעה לגן עירייה, לגננת צעירה ומלאת מוטיבציה.
"כבר בפגישה הראשונה שלנו היא הצביעה על שלוש בעיות שיש לשי: במוטוריקה הגסה, בוויסות החושי ובכישורים החברתיים. לשי יש חברה אחת טובה בגן ועם כל השאר היא 'בסדר', ולגננת זה מאוד הפריע שהיא לא יוצרת יותר חברויות", מספרת תמר. "אני ראיתי אותה גם עם החברה מהגן וגם עם ילדים של חברים שלנו, ואף פעם לא הייתה לה בעיית תקשורת. ילדים לא תמיד חייבים להיות מלך ומלכת הכיתה".
תמר ובן זוגה לא ייחסו לדבריה של הגננת יותר מדי חשיבות, "אנחנו יודעים שלשי יש את הקצב שלה, שהיא קצת חולמנית ושהיא באה מגן ומבית פתוחים וחופשיים יחסית, אבל כשהתחילה השנה השנייה, שהיא טרום-חובה, הגננת כבר הייתה הרבה יותר נחרצת ואמרה שאם לא נעשה משהו עכשיו, היא לא תצליח בכיתה א'".
בנובמבר הגננת הביאה לגן פסיכולוגית חינוכית שתבדוק את שי. "אחרי חצי שעה-שעה שהיא תצפתה עליה, היא אמרה לנו שהיא ממליצה על ועדת שילוב כי שי צריכה משלבת או אפילו חינוך מיוחד. הרגשנו שהשמיים נפלו עלינו. שאלנו אותה אם היא בעצם אומרת שהיא על הרצף, והיא ענתה שהיא לא מוסמכת להגיד את זה, אבל שהיא חייבת עוד מעטפת. זה ממש טלטל אותנו. הייתי במשך שנה כמו זומבי, ניסיתי להשלים עם העובדה שהילדה שלי על הרצף ושהיא צריכה חינוך מיוחד. לא רציתי להיות האמא שמתכחשת. חשבתי שאם גם אשת המקצוע הזו אומרת שיש בעיה, אז כנראה שיש בעיה".
שי נכנסה לסדרה של אבחונים בהתפתחות הילדאצל מטפלים פארא-רפואיים, "ובכל אבחון שעברנו אמרו לנו שהיא צריכה טיפול – אם זה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת. אבל בכל האבחונים האלו אמרו לי חד-משמעית שמדובר בילדה חכמה, שהדבר היחיד שמפריע פה זה שהיא לא מצליחה להתרכז ולהתמקד. כלומר צריך לעבוד על קשב וריכוז, ואם נעבוד על זה – הכול יהיה בסדר.
"כשדיווחתי את זה לגננת, היא אמרה שכל אנשי המקצוע האלו לא אמורים לאבחן בעיות תקשורת, ושאנחנו צריכים להמשיך באבחון. כשסוף-סוף הגיע הזמן, נפגשנו עם הרופא ההתפתחותי שאמור לתת את הסיכום של כל התהליך. הוא אמר ששי ילדה חכמה, ורבלית מאוד, מבינה עניין ושיש לה הפרעות קשב שצריך לטפל בהן. זו הייתה הקלה גדולה. הבאתי את האבחון לגננת והראיתי לה שהרופא לא ממליץ על ועדת שילוב, אבל היא התעקשה שבכל זאת היא תעלה לוועדה. בשלב הזה כבר התחלתי לכעוס. נתתי לה את האבחון ביד, לא השמטתי שום דבר ולא המצאתי, הכול כתוב שחור על גבי לבן, ובכל זאת היא התעקשה".
אם יש לך את מי שאחראי שאומר לך שלא צריך, למה זה לא מספיק לך?
"כי כל אנשי הטיפול אמרו לי שהיא לא צריכה, ואנשי החינוך – הגננת והפסיכולוגית החינוכית - אמרו שכן. זה היה מעין קרע כזה, ומבחינתי הייתי צריכה את ההכרעה של משרד החינוך. התערערתי בעצמי וחשבתי שאולי משרד החינוך יודע יותר טוב ממני. זו ילדה בכורה, אני לא מהתחום, מה אני יודעת?"
בוועדת השילוב בחנו את הדברים לעומק, ובסופו של דבר הכריעו שהילדה יצירתית, חכמה, עם שפה גבוהה, יודעת ליצור קשרים חברתיים עמוקים, יש לה הורים משקיעים ומגויסים והיא אינה זקוקה למשלבת או זכאית לשירותי חינוך מיוחדים.
למה את חושבת שהגננת התעקשה כל כך?
"אני חושבת שזו לא ילדה שהיא 'חיה חברתית'. היא תמיד מוצאת חברה-שתיים לשחק איתן, יש לה חולמניות שבאה לידי ביטוי ביצירתיות ברמה גבוהה, היא לא הולכת עם העדר, יש אולי גם פער תרבותי בין הבית שלנו לבתים אחרים - אנחנו לא הולכים לג'ימבורי, אנחנו הולכים לפסטיבלים, למידברן. הגננת הייתה צריכה לראות את כל התמונה, את הסיפור השלם של שי, ולא רק את הקריטריונים היבשים.
"בדיעבד אני שמחה על השירותים ששי מקבלת מהקופה, אבל זה הגיע במחיר של טלטלה נפשית מאוד גדולה. אני יודעת שזו מערכת מאוד עייפה ומותשת ושאנשי חינוך נותנים את הנשמה שלהם, אבל צריך לזכור שלבנות מערכי שיעור ומשחקים מיוחדים זה נהדר, אבל זה 50% מהתפקיד. ה-50% השני זה לראות את הילדים ולהבין אותם, להכיל את השונות. יופי שאת עושה יצירה מאצטרובלים וזה מצטלם יפה, אבל זו לא כל העבודה. האתגרים הם מול ילדים שקצת יותר קשה להם להתרכז ולאסוף את עצמם. היא הייתה יכולה לשלוח אותנו להתפתחות הילד אבל לא להפחיד אותנו, וברגע שהיא קיבלה אבחון מהרופא, היא הייתה צריכה לעצור את התהליך. להגיד תודה שעשינו את האבחון הזה ושמישהו מקצועי ראה את הילדה, איזה כיף שהילדה עטופה ולהמשיך הלאה. קביעות כאלו נחרצות יכולות להיות הרסניות".
אירית דר, אחראית תחום התפתחות הילד בריפוי בעיסוק במרכז שניידר, משתפת שלא פעם מגיעים אליהם ילדים שמופנים על ידי גננות שמתרשמות שיש קושי. "המרפאה בעיסוק בוחנת בעין מקצועית וקובעת שהוא מתפקד בהתאם לגילו, ואז לאמא קשה לקבל את זה כי 'הגננת אמרה'. אבל לנו יש את הידע והכלים לראות.
"אני חושבת שהפניות שמגיעות מגננות זה מצוין, כי לגננת באמת יש הזדמנות לראות את הילד בכל ההיבטים שלו, בסביבה דינמית – איך הוא בחצר, איך הוא שוטף ידיים, איך הוא במפגש. הפידבק הזה משמעותי, ומבחינתי הגננות הן חלק אינטגרלי מהאבחון. אבל השורה התחתונה היא שאנשי הטיפול המוסמכים, שלמדו שנים ועברו שעות של הכשרה קלינית וקיבלו תעודת מקצוע ממשרד הבריאות, הם אלו שצריכים לתת את האבחנה הסופית".
גם ד"ר גוטמן מספרת שאנשי החינוך נוטים יותר לשלוח לאבחונים: "זה גם בגלל המודעות, אבל גם בגלל החיסכון - כשאני התחלתי לעבוד, היה בכל אזור פסיכולוג חינוכי שהתפקיד שלו היה לעבור בגנים ולעשות זיהוי מוקדם. לראות את מי להפנות לאיפה. היום כמעט ואין, כי אין תקציבים לזה - למרות שמבחינה כלכלית זה הפוך מכל רציונל, בגלל שהנזקים של הזנחה במקומות האלה הם עצומים לטווח הארוך למשק כולו - וההמלצה לשלוח מגיעה מהגננת או המורה.
"אבל בכל מקרה, אני לא חושבת שאנשי חינוך שולחים סתם", היא מדגישה. "הם מזהים משהו, רק שלכל קושי יכולות להיות אלף ואחת סיבות, ומטרת האבחון זה לבדוק מה הבעיה בדיוק. היתרון הגדול של גננות ושל מורות זה שיש להן קבוצת התייחסות הרבה יותר רחבה. הרבה פעמים להורים אין למי להשוות, בטח לא באותה המידה כמו למורות או לגננות מנוסות שיודעות טוב יותר לומר מה חריג. אבל מעבר לזה צריך את איש המקצוע, שישים את האצבע על הגורם המדויק לחריגות. גם ילדים מחוננים יכולים לבטא סימנים של התנהגות לא שקטה, כי הם פשוט נורא משועממים.
"הורים הרבה פעמים לוקחים את מה שהגננות אומרות כביקורת, אבל זה אמור להיות משמח שלגננת או למורה אכפת ושהיא מנסה לעזור. מקסימום היא טועה, אבל מה מזיק לבדוק?"
ויכול להיות שגם ההורים לחוצים? שיש איזשהו עניין עם השוואות יתר? אולי יש רצון שהילד שלי יהיה הכי מוצלח, וקצת שוכחים שלא כולם חייבים להיות מוצלחים בהכול?
"אם יש חשש, אז למה לא לבדוק? אבחונים הם חשובים, ובוודאי שזה לא מקום שהייתי חוסכת עליו. נראה לי שזו השקעה טובה לקחת את הילד לאבחון של קלינאית תקשורת אם אולי יש עיכוב שפתי. גם אם היא תגיד לי שהכול טוב, אני אשמח מאוד לשמוע את זה מאשת מקצוע שיש לה קריטריונים מסודרים - ואם לא, עוד יותר טוב, כי אז אני אוכל באמת לטפל בזה לפני שזה יהפוך לבעיה".
אבל זה גם אומר משהו על יכולת ההכלה של החברה שלנו, שכל פגם אנחנו רצים לתקן.
"זה גם אומר על ההתקדמות של היכולות שלנו. אם פעם היו יותר ילדים עם פוליו, היום אין כי פיתחנו חיסון ואנחנו יכולים למנוע את זה, אז זה נראה טיפשי לא להשתמש בזה, בעיקר כשמדובר בדברים שגורמים סבל. החזקת עיפרון לא נכונה יכולה לגרום לילד להתחיל איזה כדור שלג כזה, שבגללו הוא לא מתאמן כי זה יותר קשה לו, ואז הוא לא כותב, ואז בבית הספר הוא מתחיל לחשוב שהוא איטי או טיפש, וזה יחסום בפניו אפיקים שאולי יש לו פוטנציאל להתקדם בהם. ואת כל הסבל הזה אפשר לחסוך אם הולכים איתו למרפאה בעיסוק, והיא מלמדת שני תרגילים שהוא צריך לעשות כל יום".
אבל אם אני חוזרת לשי"ן שורקת או לקושי לבטא רי"ש, אלו גם דברים שלפעמים מסתדרים עם הזמן, ואולי עדיף ככה מאשר לתת לילד הרגשה שיש לו בעיה שחייבים לטפל בה דחוף.
"אז אומרים לו שהולכים לחוג שמתרגל דיבור, לא מדברים על 'הבעיה'. ועושים את זה כדי שהוא לא יצטרך לבלות את בית הספר היסודי בחשיבה על מילים נרדפות לצפרדע, או בחשיבה שהוא לא יכול לנאום כי הדיקציה שלו לא טובה, או לפתח חרדה חברתית כי מישהו צחק עליו".
"אני חושבת שזה משהו שמאוד מאפיין אותנו כחברה, להשוות לבן של השכן או של הבן דוד", טוענת דר. "לי יותר חשוב מהקצב זה שישנו קצב. הטווח להשגת אבני דרך התפתחותיות הוא רחב, זו לא נקודה ספציפית, וכל סטייה לכאן או לכאן לא בהכרח מעידה על איזושהי לקות התפתחותית או סטייה מהנורמה. יכול להיות שזה פעוט שכל היכולות שלו כרגע מנותבות להליכה עצמאית, ואז הוא יראה איזשהו איחור בהתפתחות השפתית, לכן חשוב לראות שיש איזושהי סקאלה של התפתחות שמותאמת לקצב שלו, וגם לרקע ההיסטורי של ההורים שלו, שאולי חוו את אותה התפתחות. אני גם יכולה לראות, למשל, שיש פער בין המרכיבים המוטוריים לחזותיים, ואז אני יכולה להגיד 'תראו כמה נמוך הוא מתפקד בשליטה המוטורית, באחיזת עיפרון, אבל כמה היכולת התפיסתית שלו גבוהה ואיך הוא מרכיב פאזלים מורכבים'. צריך להסתכל בהקשר הרבה יותר רחב ולהבין שהתפתחות היא דינמית".
אז תמליצי להורים קודם כל לבדוק?
"כן, כולנו יודעים על המחקרים של המוח הגמיש. אם ילד באמת צריך טיפול, אנחנו תמיד נרצה למצות את מלוא הפוטנציאל שלו בחלון הזדמנויות שהוא מאוד קריטי, אבל לפנות לדיסציפלינה מתאימה ולעשות אבחון והערכה פורמלית. אימהות יכולות להתקשר ולהגיד שלילד שלהן יש קשיים באחיזת עיפרון, אבל אני לא יכולה לצאת ישר מנקודת הנחה שיש קשיים במוטוריקה העדינה. אני חייבת להבין למה הילד הזה שנכנס לכיתה א' לא מצליח לכתוב. אולי אני אגלה שלילד הזה יש בעיות תחושה, שהוא נורא היפוטוני, יכול להיות שהילד הזה בכלל לא רואה טוב וצריך משקפיים. אני חייבת להסתכל על כל התמונה, ורק אחר כך אני יכולה לטפל בהתאם".
אז עבור ההורים, אם יש ספק אין ספק?
"כן. הדבר שאני הכי אוהבת בתור מטפלת זה שיגידו לי זה 'טעית'. אם חשדתי במשהו, הייתי מודאגת ואז אמרו לי שהכול בסדר – זה רק ישמח אותי".
