אמצע חודש יולי. כ-80 ילדים עומדים בצורת חי"ת במגרש הספורט של כפר גלים בחיפה. בצד שמאל של המגרש ניצב רמקול גדול, וצלילי מוזיקה רועשת בוקעים ממנו ללא הפוגה. באמצע המגרש עומדת מדריכה עם מיקרופון. היא משלהבת את הילדים לקראת תחרות השחייה שתתבצע בבריכה הסמוכה, מורה להם להקפיד על שתייה מרובה ומוודאת שכולם עם כובע. אין שום דבר מיוחד בסצנה הזו. ערימה של ילדים מזיעים? צ'ק. מדריכה צעירה ומתלהבת? צ'ק. חום אימים בחוץ? צ'ק. תחרות משעממת שתפקידה להעביר את הזמן ותוצאותיה לא חשובות לאיש? צ'ק. לכאורה עוד פריים משעמם מתוך אחת ממיליון הקייטנות שמופעלות כרגע בישראל. אבל רק לכאורה.
כי אנחנו לא בעוד קייטנה אלא בקימאמה, מחנה קיץ יהודי-בינלאומי במודל סאמר קאמפ אמריקאי. שוקו, לחמנייה ותיכוניסטית עייפה שמקבלת שכר מינימום בשביל לשמור על הילדים שלכם בזמן שאתם עובדים? לא פה. המחנה הזה כולל לינה, שלוש ארוחות ביום, מבחר סדנאות יוקרתיות, רופא צמוד, מטפלת רגשית, אנשי לוגיסטיקה ותפעול, צלמים ועשרות מדריכים ורכזים שעברו הכשרה ייעודית כדי לספק לאוצרות שלכם חוויה בלתי נשכחת ושווה לכל כיס, בהנחה שהכיס הוא חלק ממכנסי מעצבים. מדובר ב"בייביסיטר לקיץ" היקר ביותר שתוכלו למצוא בארץ: 6,200 שקל לשבוע או 11,700 שקל ל-13 ימים עבור ילד אחד. בהתחשב בעובדה שהשכר הממוצע במדינה נכון לראשית 2023 עומד על 11,730 שקל בלבד, ובהתחשב בעובדה נוספת שלפיה זוג חילוני ישראלי מביא לעולם שלושה ילדים בממוצע, מדובר בהוצאה מטורפת, שלא לומר בלתי אפשרית למרבית הישראלים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ובכל זאת, לדברי מאיר שדה, סמנכ"ל שירות ומכירות של קבוצת קימאמה, כל המחנות מלאים כרגע ולחלקם יש רשימות המתנה. אז מי בכל זאת שולח את הילדים שלו לשם? זמרים, שחקנים, ספורטאי עילית, פוליטיקאים, אנשי עסקים מצליחים ויהודים שעושים חיל מעבר לים.
"מחצית מהחניכים מגיעים מחו"ל, כשהמדינות הבולטות הן ארה"ב ואנגליה. הישראלים מגיעים מכל מיני ערים בארץ. יש כאן הרבה חניכים מצפון ת"א, מושבי השרון והרצליה אבל יש גם מדרום ומצפון הארץ. מהפריפריה, מן הסתם, פחות מגיעים".
ילדי סלבס?
"כן, יש פה הרבה 'בנים של' אבל אף אחד לא יודע מיהם. הם משתתפים בכל הפעילויות ומשלמים כמו כולם. אין הנחות סלב לשום סלב. כל הילדים שווים ולא מעניין אותי מי ההורים שלהם. גם הצוות לא יודע ולא מתעניין. אם יוצא שההורה מתקשר והצוות שומע את השם אז אפשר לעשות את הקישור, אבל זה לא דיבור כאן".
11 צפייה בגלריה
''מהפריפריה, מן הסתם, פחות מגיעים''. חניכי קימאמה
(צילום: יח"צ, באדיבות קבוצת קימאמה)
קייטנה לעשירים בלבד?
"ראשית, לקרוא לזה קייטנה זה עוול. קימאמה זה מחנה קיץ. שנית, בכל שנה אנחנו מכניסים כ-20 ילדים בתשלום מופחת או ללא עלות בכלל. אנחנו לא יכולים יותר מזה כי אחרי הכול, זה עסק כלכלי. שלישית, אנשים במדינה הזו טסים לחו"ל גם כשהם מרוויחים שכר מינימום. האם בשביל לשים את הילד שלך במחנה קיץ שעולה 6,200 שקלים ולפרוס את זה לעשרה תשלומים אתה צריך להיות עשיר? לא. אתה צריך להחליט שזה מספיק חשוב לך ושעל זה אתה רוצה לשים את הכסף שלך".
אתה מיתמם. חופשת הקיץ אורכת חודשיים. זה המחיר לילד אחד לשבוע אחד.
"הכול בחיים זה עניין של סדרי עדיפויות. אנשים רואים בזה השקעה לטווח ארוך. הילד שלהם חווה פה משהו שהוא לא חווה בשום מקום אחר, וזה שווה כל שקל. ברור שמשפחה ענייה שאין לה מה לאכול לא תשלח את הילדים שלה לקימאמה, אבל ממש לא צריך להיות טייקון כדי לשלוח את הילד לפה. יקר לך? אז אל תשים את הילד לשבועיים, שלח אותו לשבוע בלבד אם אתה מאמין שיש לזה ערך. לי עצמי יש ארבעה ילדים, אני לא מיליונר ומעולם לא הייתי. עבדתי כמו חמור והשקעתי בדברים שחשבתי שיש להם משמעות עבורם, שיכולים לפתח ולקדם אותם ולתת להם ערכים".
מחנות קיץ פופולריים מאוד בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה. בניו יורק, לדוגמה, מקובל מאוד לשלוח ילד בן 12 לחודש למחנה סגור במתכונת "הכול כלול": ארוחות, פעילויות, לינה והשגחה. בישראל, לעומת זאת, מדובר בקונספט נדיר. בפני המתעניינים עומדות מעט אפשרויות שקימאמה היא הבולטת שבהן, ועבור ילדים צעירים ממש היא האפשרות היחידה.
קימאמה ("פרפר" בניב אינדיאני עתיק) הוקמה לפני 20 שנה על ידי ד"ר רונן הופמן, דיפלומט וחבר כנסת לשעבר מטעם סיעת יש עתיד. אחרי שנים רבות שבהן הדריך במחנות קיץ של הסוכנות היהודית בארה"ב והעביר סמינרים לחינוך ציוני-יהודי באירופה, הופמן החליט ליזום מחנה קיץ בישראל שיפגיש בין ילדים יהודים מרחבי העולם לבין ילדים ישראלים. הוא חבר לקבוצה של יזמים ואנשי חינוך, והיתר היסטוריה.
כיום משתתפים כ-6,500 חניכים מדי שנה במחנות הקיץ של קימאמה. החניכים הם בגילי 17-7 (קיץ של כיתה א' עד קיץ של כיתה י"א), מחציתם מישראל והיתר יהודים ממדינות שונות בעולם שרוצים לשלוח את הילדים ל"חוויה ישראלית". כל הפעילות בכל המחנות נעשית באנגלית ובעברית.
המחנות בישראל מופעלים בשלושה מקומות: מבואות ים במכמורת (13 ימים, המחנה הארוך ביותר), כפר הנוער נעורים בבית ינאי (שבוע ימים, מכונה "מחנה חוף") וכפר גלים שבמורדות הכרמל (עשרה ימים). אפשרות נוספת היא מחנה קיץ נודד המכונה "קימאמה ואן": טיול בן חמישה ימים בוואן בדרום הארץ או בצפונה, עם נהג, מדריכים ולינה בשטח. הפעילויות כוללות טיולי אופניים, סנפלינג, רכיבה על גמלים, סקי חולות, ביקור במעיינות ומדורות. המחיר הוא 5,500 שקלים.
עבור מי שלינה מחוץ לבית נראית לו מוגזמת, קימאמה מפעילה גם "דיי קאמפ", מחנות קיץ ללא לינה שפועלים בשעות 16:00-9:00 ומזכירים קייטנה רגילה, חוץ מהמחיר. מחזור אורך חמישה ימים בלבד ומחירו 1,500 שקלים בכפר גלים, 1,900 שקלים בבית ינאי ו-2,500 שקלים בתל אביב. לא, זה לא כולל הסעות.
כל מחזור של מחנה מכונה כאן "סשן". אני מבקרת ביום הרביעי של מחנה גלים, בסשן השני של הקיץ הנוכחי. אחרי בדיקה מדוקדקת של המאבטחים בשער הכניסה אני מגיעה לכפר, שמקושט בדגלי המדינות השונות שמהן מגיעים כמחצית מהחניכים. לאורך כל ימות השנה מופעלת פה פנימייה, ואילו בחודשי הקיץ המקום מתרוקן מתושביו הקבועים ומוקדש כולו למחנות הקיץ של קימאמה. במבט ראשון נראה שהגעתי לקיבוץ: ביתני מגורים מסודרים בשורות, רחבות דשא, חדר אוכל, חדר כביסה, מגרשי ספורט ובריכה. הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא שאין כאן מותגים מנקרי עיניים. כל הילדים שחולפים מולי לובשים גופייה דהויה, שורט וכפכפים, ונראים בעיקר כמו ילדים שחם להם. מתברר שמזג האוויר מכה בכולם, ללא הבדלי דת, גזע, מין וחשבון בנק.
הדבר השני שאי אפשר להתעלם ממנו הוא העדר הסמארטפונים והטאבלטים, וזה לא במקרה. כל מחנות קימאמה "נקיים ממסכים", ללא טלפונים ניידים וללא טלוויזיה, במטרה לגרום לילדים לקחת חלק בפעילויות, ליזום שיחות עם חבריהם לחדר ולפתח עצמאות. כל חניך נדרש להפקיד את הנייד שלו במשרד ביום הראשון, וצריך להסתדר בלעדיו עד היום האחרון.
אני מתחילה את הביקור במשרד הצוות, הלב של המחנה. חוץ ממזגן שפועל בכל הכוח יש פה גם מכונת ברד שמושכת אליה ילדים ומבוגרים כאחד, ולוח שעליו כתובים מספרים ושמות. אני בוהה בו ודנה שקרצי (29), מנהלת המחנה, ממהרת להסביר.
"החניכים במחנה מחולקים לשמונה שבטים לפי גילם. השבט של הקטנטנים נקרא 'קוקון' והוא מונה 17 ילדים, בוגרי כיתות א'-ב'. השבט הכי גדול נקרא 'מאנקו', והוא מונה 61 חניכים שסיימו כיתה ח'. החניכים המבוגרים ביותר במחנה הם בני 16-17 ושייכים לשבט 'סיט'. בסך הכול מונה המחנה 285 חניכים.
"ביום הראשון אנחנו עושים קליטה מדורגת לפי גיל. זה ממש קרנבל קליטה. ההורים מגיעים עם הילדים, הצוות מגיע עם חולצות ותגי שם ויש ארטיקים, אבטיחים ומוזיקה. כל חניך שנקלט נשלח ישירות למדריכים בשבט שלו. אין מצב שהוא נבלע בהמון. גם בתוך כל שבט יש חלוקה לקבוצות אישיות של עד עשרה חניכים. אחרי שההורים הולכים אנחנו עושים להם סיור במחנה ופעילות היכרות וגיבוש".
מה עושים עם ילד בן שבע שרוצה הביתה בערב הראשון? אלה ילדים ממש קטנים.
"באופן מפתיע, דווקא עם הקטנים אין כמעט בעיות. הם משתלבים פה מאוד מהר. האמת היא שאין לי כרגע אפילו אחד מהקטנים שרוצה הביתה. משהו במעטפת שהם מקבלים ובפעילויות המושקעות משאיר אותם כאן. כולם שמים עליהם עין, הם הגוזלים של המחנה".
הם מצליחים לישון בלי ההורים? להתקלח לבד? לקום בבוקר לבד?
"הצוות מאוד מוכוון לזה ועוזר להם במה שצריך. בתהליך בניית הצוותים אנחנו שמים בשבט הזה אנשים שעבדו עם קטנטנים בעבר, שיש להם ניסיון. הם מעירים אותם בבוקר עם חיוך ושואלים כל אחד מה שלומו ואיך הוא מרגיש. הם מהווים אמא ואבא בשבילם".
"הצוות", שם כולל ל-63 בעלי תפקידים שונים שמסודרים בצורה היררכית בסגנון צה"לי, הוא ככל הנראה אחד הדברים המרכזיים שמבדילים בין קימאמה לכל קייטנה אחרת. כל המדריכים הם יוצאי צבא או שירות לאומי, בני 21 ומעלה, עם ניסיון כלשהו בהדרכה. כולם עברו לפני הגעתם הכשרה בת ארבעה ימים שכוללת לינה, ובמהלכה למדו מגוון תכנים רלוונטיים כמו התמודדות עם הטרדות מיניות, ביטחון ובטיחות, מאפייני גיל ותפקיד המדריך.
מעל צוות המדריכים נמצא רכז שאחראי על ליווי המדריכים ועל בעיות משמעת, מעליו ראש רכזים ומעליו מנהל. כל מנהלי המחנות הם אקדמאים, רובם בעלי תואר ראשון בחינוך. בכל ערב, אחרי שהחניכים פרשו למיטות, מתקיימת ישיבת צוות שבמהלכה נעשה סיכום של היום ומועבר הלו"ז ליום הבא. המדריכים מסתובבים במחנה עד אחת בלילה, ובמהלך הלילה נשאר מדריך תורן לישון בחדר סמוך כדי לתת מענה מהיר במקרי חירום.
"לכל שבט יש ארבעה עד שבעה אנשי צוות, בשבטים גדולים אפילו יותר. יוצא שיש איש צוות אחד על כל שמונה חניכים. עוד לפני שהחניכים מגיעים הצוות עובד קשה מאוד כדי להבין את הצרכים של כל אחד ואחת. הם מקבלים 'תיק חניך' שבו מפורט מהן הרגישויות, הן הרפואיות והן הנפשיות, של אותו ילד, אם יש אלרגיות מיוחדות ולמה חייבים לשים לב. הצוות כולו מלווה על ידי מטפלת רגשית מוסמכת".
מהו בדיוק התפקיד שלה?
"המטפלת לא מדברת ישירות עם החניכים. הצוות מעלה מולה איזשהו קושי עם חניך ספציפי והיא מסייעת בפתרון. אנחנו בתקשורת יומיומית שוטפת איתה. היא עוברת עם המרכזים על רשימת החניכים, חניך אחרי חניך, ונותנת להם ציון מאחד עד עשר בהיגיינה, מצב חברתי, אוכל והשתתפות בפעילויות. פעמיים לאורך כל סשן אני עושה איתה סיכום על כל החניכים במחנה ומסמנת יחד איתה בנורה אדומה איפה נדרשת יותר תשומת לב, מי חייב שיחה מההורים ועל מה לשים דגש. אנחנו לא רוצים לפספס שום ילד".
באילו בעיות אתם נתקלים?
"הרבה התקפי חרדה, ובגילים הבוגרים יותר הפרעות אכילה. יש פה גם לא מעט ילדים עם הפרעות קשב שלוקחים ריטלין, ילדים על הרצף, ילדים שנוטלים תרופות באופן קבוע או סובלים מנכויות שונות. יש ילדים שמסתובבים במחנה עם סייע צמוד 7/24. אנחנו מקבלים את כולם ואוהבים את כולם".
בתנאי שהם יכולים לשלם על זה.
"תראי, זה לא מחנה שמיועד לכל עם ישראל, וברור שרובם באים מבתים עם כסף, אבל לא כולם. יש פה גם חבר'ה שעבדו כל השנה, חסכו שקל לשקל ושילמו את זה בעצמם או ילדים שזו מתנת בר המצווה שלהם. אני לא מרגישה שאני בבועה של ילדי עשירים. כן, יש רגעים שאני שומעת אותם מדברים על 'במה אבא שלי עובד?' או 'לאן נטוס השנה?', אבל זה מינורי לעומת השיחות האחרות, בטח בקרב חבר'ה שחוזרים למחנה שנה אחרי שנה. הם לא מגיעים בגלל הכסף אלא כי זה הבית שלהם, בגלל שיש כאן פלטפורמה של חופש להיות מי שאני. אנחנו מאפשרים להם להתלבש איך שהם רוצים, להוריד מסכות, לעשות כל מיני דברים שהם בחיים לא היו עושים בבית".
איך מסיימים מחנה?
"אנחנו ממש מקדישים לזה חשיבה. יש פה חניכים שנקשרים ונוצרות פה חברויות גם עם ילדים אחרים וגם עם מדריכים, והמחשבה שרק עוד שנה ניפגש שוב היא קשה. הערב האחרון מוקדש ל'סשן בכי'. כל השבטים יושבים על מחצלות לסשן פרידה שבו מסכמים את החוויה, וכל שבט מקרין מצגת תמונות. אנחנו תמיד אומרים להם 'תביאו טישו איתכם', כי זה נגמר בדמעות. את הילדים הקטנים אנחנו ממש מכינים לפרידה הצפויה. יומיים מראש אנחנו מתחילים לטפטף להם שעוד יומיים זה מסתיים, כדי שזה לא יבוא להם בבום".
ומה איתך, את תהיי כאן גם בשנה הבאה?
(מחייכת) "אני לא יודעת. יש פה משהו ממכר".
אנחנו עוזבות את המשרד ויוצאות לסיבוב. תחנה ראשונה: חדר האוכל. ב-11 אלף שקל ציפיתי לקבל מנות גורמה, אבל נכונה לי אכזבה. כל מי ששירת בצה"ל ביקר בחדר אוכל מהסוג הזה: שולחנות ארוכים, מפות לבנות וחסרות ייחוד ובופה לא מגרה במיוחד: סלטים, פסטה, שניצלים ומיץ. אין כאן מנות מתוחכמות עם שמות מפוצצים, וכשהמדריכה שואלת בסוף הארוחה "מי רוצה גלידה?", למעלה ממאתיים ילדים צווחים בהתלהבות "אני". נראה שאת הטירמיסו הם יאכלו כבר בבית.
מחדר האוכל אנחנו מגיעות לצילייה המרכזית. כאן נפגשים כל חניכי המחנה מדי בוקר וערב.
"הם קמים כל יום בשמונה בבוקר, מתארגנים, מגיעים לכאן ומתיישבים לפי שבטים. המדריכים שואלים לשלומם, מתעניינים איך עבר הלילה, מרימים את המורל ומשחררים אותם לארוחת בוקר".
אחרי הארוחה מגיעות הפעילויות. ארבעה ימים מתוך עשרת ימי המחנה מוקדשים לסדנאות שהחניך והוריו בוחרים מראש מתוך האפשרויות הקיימות: נינג'ה, אילוף כלבים, שף או גלישת גלים. אפשר לקחת רק סדנה אחת ואפשר לעשות מיקס. הסדנאות מועברות על ידי מומחים מחברות חיצוניות. יתר הימים הם "ימים מיוחדים" שמוקדשים לפעילות קימאמה טיפוסית. אני לדוגמה הגעתי ב"יום מכביה", שנחשב ליום השיא של המחנה. באירועי המכביה מערבבים לראשונה בין השבטים האורגניים ובין הגילים ויוצרים חמש קבוצות שמתחרות זו בזו. גם המדריכים מתערבבים. דרך העיניים העייפות והמבוגרות שלי, המכביה היא בסך הכול עוד יום ספורט עם תחרויות בכדורעף, כדורסל וכדורגל, משימות בבריכה, מוזיקה, ארטיקים וחום בלתי נסבל. אבל כנראה שאני לא מבינה כלום, כי כשהגענו למגרש הספורט ראיתי הר של ילדים עם עיניים נוצצות, מתרגשים כאילו מסי הגיע לשפוט.
"המכביה זה הכי כיף בעולם!", אומרת לי נופר (כל שמות הילדים בכתבה בדויים), "זה לא כמו התחרויות האחרות, זה מיוחד".
היא בת 13 מתל אביב, וזו השנה השלישית שלה בקימאמה. "היה לי כל כך כיף שנה שעברה שחזרתי שוב. יש פה דברים שאני לא יכולה סתם ככה לעשות בבית ומלא תחרויות ופעילויות. זו חוויה מטורפת".
איך שמעת על קימאמה?
"יש לי חברות שהיו פה, אז אמרתי להורים שאני רוצה גם".
והם התחילו לעשות בירורים?
"לא, מה יש לברר? הם פשוט רשמו אותי. עשרה ימים בלי טלפונים זה חלום בשבילם. נראה לך שהם התנגדו?"
את מתגעגעת הביתה?
(נוחרת בבוז) "לא, ממש לא".
הבנתי שאתם חייבים לוותר על הטלפון.
"וואלה, זה לא מזיז לי".
ואם גם בבית ספר ידרשו לוותר על הטלפון?
"וואי, לא... זה לא אותו דבר. לבית ספר אני הולכת כדי ללמוד וזה משעמם אז אני חייבת את הטלפון איתי, אבל פה לא לומדים. עושים כל מיני דברים מגניבים, אז אני לא מרגישה שהטלפון חסר".
מה את עושה בהמשך הקיץ?
"אנחנו טסים לחו"ל".
כל המשפחה?
"כל המשפחה המורחבת, מיליון אנשים. איף, את לא מבינה איזה כאב ראש זה".
אנחנו עוזבות את אירועי המכביה והולכות לפגוש את הילדים שהודיעו מראש שאין להם כל עניין בתחרויות ספורט. בזמן שחבריהם מזיעים במגרשים הם נמצאים בסדנת אמנות ועובדים על המופע שהם מעלים בערב.
את אדם בן ה-15 מניו יורק אני שולפת היישר מתוך ההכנות למופע. זו הפעם הראשונה שלו בקימאמה, הוא לא מדבר עברית אבל נראה שהוא לגמרי מסתדר: "מלא אנשים מופתעים שזו הפעם הראשונה שלי, כי השתלבתי ממש מהר והכרתי מלא אנשים. בהתחלה הייתי רק עם דוברי האנגלית, אבל ביום השני כבר מצאתי את עצמי מקשקש עם דוברי עברית. כל יום אני לומד מילים חדשות".
עבור יהלי בת ה-14 מתל אביב זו הפעם השביעית בקימאמה. יש לה שתי אחיות, אחת איתה במחנה והשנייה במחנה חוף בבית ינאי. "בפעם הראשונה אמא שלי רשמה אותי ופשוט התאהבתי בזה", היא מספרת.
היית בת שבע. לא פחדת לישון לבד?
"מה שמצחיק הוא שעד לפני שנה בכלל לא הצלחתי לישון אצל חברות, אבל כאן אני תמיד מצליחה. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת פה, הימים עפים לי ממש מהר".
איך את מסתדרת בלי הטלפון?
"בבית בלי הטלפון אני משתגעת, אבל כאן היום כל כך עמוס וכיפי אז אני בכלל לא צריכה אותו".
"האיסור על טלפונים הוא חלק בלתי נפרד מהכללים של המחנה", מדגיש שדה. "פעם אחת בכל סשן יש 'יום טלפונים', שבמהלכו הם מקבלים את הטלפון לשעה אחת ויכולים לדבר עם מי שהם רוצים. אם הילד במצוקה ורוצה לדבר עם אמא שלו, נביא אותו למשרד והוא ישוחח איתה משם. הרעיון הוא לא לאסור עליהם לדבר עם המשפחה שלהם, אלא למנוע מצב של ישיבה כמו זומבי מול מסך. בכל מחנה יש ילדים עם אישור מיוחד לדבר עם ההורים כל ערב, כי השיחה הקצרה הזו מחזירה אותם לתלם ועוזרת להם לצלוח את המחנה. אנחנו מאפשרים את זה כי אחרי הכול, זה לא כלא ולא שבי. לא לכל ילד מתאים לא לדבר עם אמא עשרה ימים".
וגם לא לכל אמא זה מתאים. איך שולחים ילד לשבועיים במחנה נטול טלפונים ולא מטפסים על הקירות מרוב דאגה? שאלה טובה. כמו שיש צוות שלם שמטפל בילדים, בקימאמה יש גם צוות שלם שמטפל בצד השני של המשוואה - ההורים. הטלפון במשרד הצוות לא מפסיק לצלצל לרגע. הוואטסאפ של מאיר שדה עובד שעות נוספות. על הקו הורים מודאגים שרק רוצים לדעת איך הולך לילד שלהם ואם הוא משתלב יפה, ואיך הוא ישן בלילה ומה הוא אכל לארוחת צהריים, ואם אפשר לשלוח תמונה שלו אז זה יהיה נחמד.
"השנה פתחנו מוקד פניות להורים שפתוח משמונה בבוקר עד שמונה בערב. אחרי הסגירה יש מספר חירום שהם יכולים להתקשר אליו. העניין הוא שאין כמעט מקרי חירום בבית, כי הרי הילד שלהם אצלנו. אם יש חירום זה במחנה ולא אצלם, אבל הם בכל זאת מתקשרים. אף אחד לא מת, זו עוד אמא שמתגעגעת לבת שלה בחצות. למרות שיש מוקד פניות נתתי לכל ההורים את הוואטסאפ שלי ואת המייל. כל יום עד אחת בלילה אני עונה לפניות שלהם. ככה כל הקיץ.
"פיתחנו אפליקציית תמונות ייעודית למחנות. ההורה מזין תמונה של הילד שלו, האפליקציה מזהה את תווי הפנים של הילד ואז מעלה את כל התמונות של הילד הספציפי שצולם במחנה. השקענו בזה לא מעט כסף כי כל שנה מחדש הייתה בעיה עם התמונות. הורים רוצים לראות בעיניים שלהם את הילד. פעם היינו שולחים אלפיים תמונות בקבוצה בוואטסאפ, אבל לך תחפש את הילד שלך בתוך זה. היום כל עשר דקות אנחנו מעלים תמונות לאפליקציה ונהיה שקט יחסי. ההורים רואים מה הילד חווה, רואים חיוך על הפרצוף שלו ונרגעים.
"בכל לילה בשעה אחת עשרה בדיוק אנחנו שולחים מייל סיכום בעברית ובאנגלית שמפרט מה עשינו היום, מה בדיוק אכלנו ואילו פעילויות היו, בצירוף תמונות קבוצתיות וסרטונים. אם קרה משהו חריג במהלך היום אני מיד מעדכן את ההורים. טעויות קורות בכל עבודה, בטח בסדר גודל כזה, אבל אנחנו מנסים למזער אותן, והכי חשוב - אנחנו גלויים עם ההורים. על כל דבר יש דוח מפורט - ילד בוכה, ילד חולה, ילד נפל ועיקם את הקרסול, ילד התנהג באלימות. הכול מתועד. אין משהו חריג שלא נדע ממנו. אני לא רוצה שההורים יגלו דברים אחרי המחנה. בסופו של דבר הם שמים פה את הדבר הכי יקר שיש להם והם סומכים עלינו. זו גם הסיבה שהם שולחים לפה את הילדים שלהם שוב ושוב. איפה תמצאי היום מקום בו הורים אשכרה סומכים על הצוות החינוכי שמופקד על הילדים שלהם?"
יעל מהרצליה היא אחת מאותם הורים שסומכים על הצוות של קימאמה. יש לה שלושה ילדים, ושניים מהם נמצאים כרגע במחנה, הבן בן 15 וחצי והבת בת 12.
"חיינו בארה"ב 16 שנה והילדים נולדו וגדלו שם. לפני שנתיים חזרנו לישראל. הילדים היו קצת בשוק. הם מעולם לא גרו פה, לא הכירו פה אף אחד ושום דבר. לא היו להם חברים והם היו מאוד לבד. תהיתי מה לעשות כדי לשלב אותם, וככה הגעתי לקימאמה. בהתחלה שלחתי רק את הבן כי לו היה הכי קשה להסתגל. הוא היה ממש אאוטסיידר פה וגם בקושי דיבר עברית. התלבטתי אם לשלוח גם אותה, והחלטתי לוותר כי שני ילדים זה יקר מדי. הילד חזר מהמחנה הזה עם אורות בעיניים ואמר שזו החוויה הכי טובה שהייתה לו בחיים. זה היה מדהים לשמוע את זה ממנו. זה ילד שהיה בדיסניוורלד, ביקר בכל מיני אטרקציות וראה עולם, ואיכשהו דווקא המחנה הזה הוא החוויה הכי טובה שלו. הוא מצא שם חברים, נשאר איתם בקשר וגם נפגש איתם אחר כך. בשנה שעברה שלחתי אותו שוב, והשנה החלטתי לשלוח את שניהם לקמפ הארוך במכמורת, כי הוא מתאים יותר לגילים שלהם".
11,700 לשבועיים כפול שתיים.
"כן, זה עסק יקר. אם אפשר לשלוח את שני הילדים מה טוב, ואם לא אז את מחליטה עם עצמך מי את מרגישה שזקוק לזה יותר. את מתעדפת גם מבחינת סדרי העדיפויות שלך בחיים. לצורך העניין, סביר להניח שאנחנו לא נטוס לטיול משפחתי בחו"ל השנה כי אי אפשר גם וגם, ומבחינתי זה בסדר. בעיניי, עבור הילדים הספציפיים שלי המחנה הזה ייתן להם ערך משמעותי גדול יותר מעוד טיול בחו"ל. כל אחד מכיר את הילדים שלו הכי טוב ויודע מה הם צריכים. זה מה שאני חושבת שנכון לעשות עבורם השנה. אולי בשנה הבאה אני אחליט אחרת.
11 צפייה בגלריה
''לא נטוס לטיול משפחתי בחו''ל השנה כי אי אפשר גם וגם''. חניכי קימאמה
(צילום: יח"צ, באדיבות קבוצת קימאמה)
"בדקתי גם אלטרנטיבות ארוכות יותר. יש קאמפים של חודש בניו יורק, אבל זה גם הרבה יותר יקר, וגם ניסיתי למצוא את האיזון בין לשלוח אותם למחנה קיץ ולאפשר להם להרגיש גדולים ועצמאיים לבין להשאיר אותם בישראל קרוב אליי. אם הם היו במדינה זרה הייתי הרבה יותר מודאגת. כאן אני יחסית שקטה. הטיפול בהם הוא מאל"ף עד תי"ו, הפעילויות מדהימות ואני מרגישה שיש פה ערך מוסף שמשתלם לי".
מה הערך המוסף מבחינתך?
"בואי נתחיל בעובדה שהילדים שלי שבועיים בלי מסכים מול הפרצוף, ובעיניי זה עולם ומלואו. זה ממש פותח להם את הצ'אקרות. הניתוק הזה מהניידים זה כמו דיטוקס (ניקוי רעלים), וברור לי שאין שום מצב לעשות את זה בשגרה רגילה. הרי אני לא אתנגח עם הילד מהבוקר עד הערב על העניין הזה, ולא אנתק אותו מהחברים שלו שגם נמצאים עם הנייד 7/24. האיסור על טלפונים מפנה להם את הזמן להתחבר לעצמם ולאחרים. הילדים שלי הלכו לשם בלי חברים מהבית. הם מבחינתם צריכים לפתח מערכות יחסים, אשכרה להסתכל לילד אחר בעיניים ולהתחיל לדבר איתו, להציג את עצמם, לשאול שאלות, לענות לשאלות. זה בית ספר מבחינתי. במקרה של הילדים שלי יש גם ערך נוסף: כישורי שפה. כשהבן רק הגיע לכאן רציתי שהוא יתרגל את העברית שלו. עכשיו אני רוצה שיתרגל את האנגלית שלו כי עברית יש לו כל הזמן.
"בנוסף, הילדה תקבל שם כישורי גלישה. רציתי לרשום אותה לקורס גלישה בחוף ליד הבית והיא סירבה. במחנה זה לכאורה נכפה עליה, אז היא תגלוש כי אין לה ברירה. ברור לי שהיא תיהנה מזה מאוד, בדיוק כמו שהגדול נהנה מזה. בשבילה זו פעם ראשונה בקימאמה, אני מקווה שילך לה טוב".
ומה היא מספרת בינתיים?
"היא עדיין לא מספרת כלום כי היא לא יכולה להתקשר אליי, אבל ביררתי עם האחראים. הייתי קצת מוטרדת כי היא הלכה לבד, אבל אמרו לי שהיא כבר מצאה חברים ושכיף לה. היא תהיה בסדר, אני בטוחה".
