כבר כמה זמן שמתי לב שנטשה, העובדת במאפייה השכונתית, לא מברכת אותי ב"בוקר טוב" הלבבי והמפורסם שלה. אחרי התלבטות ביני לבין עצמי עד כמה זו תהיה חדירה לפרטיות, שאלתי אותה בעדינות אם הכול בסדר.
"אשתו של הבן שלי בהיריון", היא ענתה לי בעצב.
עכשיו, מי כמוני מבינה עד כמה סימנים לזקנה יכולים לערער ולהעציב, אבל נטשה הבהירה לי מהר מאוד שהדכדוך שלה נובע מסיבות אחרות: "אני יודעת שהיא בקושי תיתן לי לראות את הילד. היא גרה ליד אמא שלה ואחותה והן כל הזמן ביחד. ברור לי שאחרי שהילד ייוולד, אני אוכל לשכוח גם ממנו וגם מהבן שלי".
את הניסיונות שלי להביע נחמה או למצוא פתרונות היא השתיקה בנחרצות עם הקביעה: "ככה זה בנים. את מגדלת אותם, משקיעה בהם ואז הם מתחתנים ונעלמים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה הבעיה שלכם עם ילד אחד?
מה זה עומס מנטלי ואיך הוא פוגע באימהות
גברים משתפים בדאדי אישיוז שלהם
מכיוון שנטשה הצליחה לגעת בחרדה הגדולה של כל אמא לבן זכר, הייתי חייבת לעצור בדרך הביתה לקפה אצל השכנה סימה, סבתא לשלושה נכדים, ולברר אם גם אצלה זה ככה.
"כן, וזה מצוין לי", היא הפתיעה. "האמא של הכלה שלי אחראית להכול – היא יודעת מה הלו"ז של הנכדים, מכינה להם אוכל כל יום, אוספת מהמסגרות. אני שם רק כשהיא לא יכולה. ובכלל, היא זו שפונה אליי כדי להחליף אותה, אפילו לא כלתי".
וזה לא מפריע לך?
"למה שיפריע? ככה אני גם נהנית מהנכדים וגם יש לי חיים. את יודעת איזה קשה אמא של כלתי עובדת? מי רוצה את זה בכלל?"
אז אומנם סימה הצליחה לתת לי שלוק מחצי הכוס המלאה של מה שזה לא יהיה שהיא שותה כל אחר צהריים, אבל אני עדיין נשארתי עם החרדות. בערך מהרגע שבו מגיח לעולם תינוק עם בולבול, אחרי הרבה דם, יזע, דמעות, צרבות, טחורים ותפרים, נשמות טובות טורחות להזהיר שהנה, הוא אוטוטו הולך לנטוש. למרבה הדיכאון, המחקרים בנושא לא רק תומכים בהנחה הרווחת הזו, אלא גם מרחיבים אותה לשאר בני המשפחה ומכנים זאת "יתרון מטריליניאלי" – העדפה לצד הנשי של השושלת. כך למשל, על פי מחקר שנערך באיווה, יחסי סבא-סבתא-נכדים יהיו הדוקים יותר כשמדובר בהורים של האם: גם הנכדים דיווחו שיש להם קשרים חזקים יותר עם הסבא והסבתא מצד האמא, וגם הסבא והסבתא שיתפו שהם מרגישים מחוברים יותר לילדים של בנותיהם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סקר אחר, שבו המשתתפים ענו על השאלה את מי הם יצילו קודם מבניין בוער, מצא שההעדפה הזו נמשכת גם לבני דודים. המשתתפים דירגו בראש הסקאלה את הסבירות שהם יצילו את ילדיהם של דודתם מצד אימם (אחות האם), ובתחתית את הילדים של אחי אביהם. הילדים של אחות האב ושל אחי האם נמצאים בין לבין.
האשמה הראשונית במצב די ברורה. האימהות, מתוקף תפקידן ההיסטורי, הן לרוב אלו שאחריות על הניהול השוטף של הבית, אתם יודעים – שוב לרוקן ארון מבגדים שכבר קטנים, שוב למלא אותו בהתאם לעונה ולהתפתחות, לזכור את החגורה של הג'ודו ולכבס בזמן את המדים של הקפוארה, להיות על הלו"ז של הפליי-דייטס ולהזכיר שיש שיעורים. כחלק מאותם תפקידים, הן לרוב אלו שגם אחראיות על המפגשים המשפחתיים או על הסדרי הבייביסיטר כשצריך, ובאמת שאי אפשר להאשים אותן כשבאופן טבעי הן פונות קודם כל אל מי שנוח להן לבקש ממנו. כך נוצר מעגל קסמים של היתרון המטריליניאלי: נשים פונות יותר לתמיכה מהצד המשפחתי שלהן, מה שמנציח את התפיסה שהמשפחה של האישה היא זו שצריכה להיות יותר בתמונה, בעוד שהגבר אמור "לדבוק באשתו" ולזנוח את הצד שלו.
אבל יש סיבה להיות אופטימיים: החוקרים מצאו שהיתרון המטריליניאלי חלש יותר במדינות שבהן תפקידי המגדר הסטריאוטיפיים פחות חזקים, או בכאלו שצועדות לכיוון של הורות שוויונית יותר. כלומר, ככל שהאבות יותר בתמונה, כך גם המשפחות שלהם.
חני, בת 60 מתל אביב, מרגישה את השינוי הזה היטב - גם במסגרת העבודה שלה כמטפלת בתינוקות וגם בתא המשפחתי שלה, שהתרחב השנה בגלל נכד ראשון, בן לבנה הבכור.
"הקשרים עם המשפחה אחרי לידה הם כבר ממש לא מה שהם היו בתקופתי", היא מספרת. "ישר אחרי שילדתי הלכתי לאמא שלי והייתי אצלה כמה שבועות. זה מה שהיה מקובל אז, וככה עשו כל החברות שלי. היום, לפי מה שאני רואה אצל ההורים שאני עובדת איתם וגם אצל הבן שלי, זה כבר לא נהוג. הרבה גברים מקבלים קצת חופש, אפילו ממש חופשת לידה, והזוג בוחר לחזור לקן שלו. שניהם עסוקים בטיפול, ובגלל זה גם המשפחה משני הצדדים מרגישה בנוח להגיע ולעזור להם בבית. גם כשהכלה שלי ילדה, הם הלכו לבית שלהם ואני ואמא שלה באנו לעזור להם. אני מוכרחה להודות שהיא הייתה שם קצת יותר, אבל זה בגלל שהיא גרה יותר קרוב ולא עובדת".
ואחרי שעבר קצת זמן, את נדחקת הצידה או המשכת להיות בתמונה ולעזור?
"אני כל הזמן עוזרת. הנה, רק לפני כמה שבועות הוא כבר ישן אצלי, פעם ראשונה שהוא ישן בלי ההורים. אני חושבת שבגלל שהאבות הרבה יותר מעורבים עכשיו, הם קמים בלילה, מחליפים חיתול, נשארים כשהילד חולה, השאלה בסופו של דבר מתנקזת לטיב היחסים בין בני המשפחה. כשיש יחסים טובים בין האמא לבן, הוא יבקש עזרה ויבוא לבקר באותה המידה. הנה, יש לי חברה שהכלה שלה לא מסתדרת עם אמא שלה, אז היא העוזרת העיקרית שם".
ד"ר אריאלה פרידמן, ראש החוג למדעי התנהגות בבית הספר לחברה ואמנויות הקריה האקדמית אונו ומחברת הספרים "מחוברות: אימהות ובנות" ו"כשפגשתי אותך: סיפורן של אם ובת", מסכימה עם חני שכיום המצב משתנה. "בעבר הייתה נטייה שהאמא של הבת, ובכלל משפחת הבת, נוכחת בצורה יותר משמעותית מאשר משפחת הבעל. אני משערת שגם היום יש איזשהו פער, אבל פחות משמעותי. בעשורים האחרונים חלו שינויים מגדריים ענקיים בחברה שלנו, בטח בתחום ההורות. חלוקת התפקידים שבה האמא היא המגדלת ובבית והאבא מפרנס בחוץ עדיין לא נעלמה לגמרי, אבל היא עברה תהליך דרסטי, והיום ברוב המשפחות שני ההורים עובדים, ולכן גם האבות יותר מעורבים, ויחד עם זה גם המשפחה של הבעל.
"אגב, את השינוי הכי משמעותי עברו הסבים. אני רואה איך הם משקיעים בנכדים, והרבה פעמים זה כמעט כפיצוי על ההורות שלהם".
לפני שנטשה ושאר האימהות לבנים נושמות לרווחה וקונות כרטיסים לפסטיגל, עדיין יש משהו בקשר הזה שבין אמא לבת שקשה לנתק, גם כשההורות יכולה להיות פוסטר בתחרות המשפחות השוויוניות לשנת 2023.
"כשמסתכלים בספרות התיאורטית, במחקרים וגם בתרבות, בפרוזה, בסרטים ובהצגות, הנרטיב של יחסי אימהות ובנות מאוד בולט, וזה ככה עוד מהמיתולוגיה", אומרת ד״ר עינת קרן, פסיכותרפיסטית ומנהלת מרכז "קשורות לחיים". "יש הרבה מחקרים שהשוו בין דיאדות (קשר של שניים), ומצאו שדיאדה בין אמא לבת היא חזקה יותר מכל שאר הדיאדות המשפחתיות, למשל יותר מאבא ובת או אבא ובן. זה קשר מאוד חזק גם בעוצמות שלו וגם במורכבות שלו. יש שם אינטימיות רגשית שנובעת מהרצון של הבת להיות קרובה לאמא שלה ולהזדהות איתה, וגם כשאיכות הקשר לא טובה, אנחנו נראה את זה בעוצמות גדולות".
על פי ד"ר אראלה למדן, סוציולוגית חינוכית שבשנים האחרונות מתמחה באימון סבים וסבתות, ההבדלים ביחסים מתחילים בשלב מוקדם מאוד בחיים. "כשהילדים מתחילים לזהות שיש בן ויש בת בעולם, ושיש ביניהם הבדלים גופניים, אחד הדברים שהם מכריזים עליו, חלק ברמה המילולית וחלק ברמה התודעתית-התנהגותית, זה ש'אני לא אמא', ואז, בתהליך הצמיחה והגדילה, נוצרים גבולות הרבה יותר ברורים בין היותם בנים לבין האימהות שלהם".
ד"ר קרן: "כולן עסוקות בקשר עם אמא שלהן. היא דמות מאוד משמעותית ומושרשת, והן ממשיכות לנהל איתה סוג של מערכת יחסים"
בחברה המודרנית, לפחות זו של עד לפני שני עשורים, מרבית תפקידי האב המסורתיים התרחשו רחוק מן הבית. כתוצאה, הבן לא ידע מה עליו לעשות כדי להיות גבר, אבל דבר אחד היה ברור לו: הוא לא אישה. על פי ד"ר למדן, מכאן צמחה הטענה כי הנשיות היא זהות נתונה, ואילו את הזהות הגברית צריך להוכיח לאורך כל החיים.
לעומת זאת, אצל הבנות לא קיימת הנפרדות הזו. "הבת יכולה לחשוב שהיא לא אמא, אבל מבחינה ביולוגית היא קרובה לאמא, ואז לא נוצרים גבולות מספיק ברורים במהלך ההתפתחות הביולוגית הרגילה ואין מספיק נפרדות, שחשובה לצמיחה של אישיות עצמאית. נשאר איזשהו חיבור מתמשך, גם מצד האמא, שרואה הרבה פעמים בבת המשך שלה, וגם מצד הבת, שיש לה הרבה פעמים צורך כפול: למרוד ולהיות שייכת. כך האם פחות משחררת את הבנות שלה, לפחות יחסית לבנים, והבנות עצמן פחות מתרחקות".
"אצל הבת, בניגוד לבן, יש מורכבות גדולה ביחסים שלה עם האמא", מסכימה וממשיכה ד"ר קרן. "היא לא יכולה לבצע היפרדות פסיכולוגית מאמא שלה כי היא דומה לה. יש להן אותו גוף, אבל לשתיהן חסר משהו שיש לאבא, וכאן מתעוררת קנאת פין. מצד אחד הבת מאוד אוהבת את אמא שלה ורוצה להזדהות איתה, ומצד שני היא מבינה שלה ולאמא שלה חסר משהו, ובחברה המשהו הזה נחשב יותר, ואז גם מתעורר איזשהו כעס על אמא.
"אז אם הבן נפרד פסיכולוגית מאמא בגיל יחסית צעיר כדי לבנות את הזהות שלו, וזה תהליך די פשוט, אצל הבת יש תהליכים של התקרבות והתרחקות לכל אורך החיים, והרבה פעמים זה ממשיך גם אחרי שהאמא כבר איננה. אני יכולה לספר על נשים, גם מבוגרות שהאימהות שלהן כבר לא בחיים, שכולן עדיין עסוקות בקשר עם אמא שלהן. היא דמות מאוד משמעותית ומושרשת, והן ממשיכות לנהל איתה סוג של מערכת יחסים".
המחקרים מדברים על כך שבריקוד ההתרחקות וההתקרבות בין אם לבתה ישנם שני רגעי שיא: אחרי שהבת יולדת והופכת בעצמה לאמא, ועם הזקנה של האמא-סבתא, כשהבת מוצאת את עצמה על תקן המבוגר האחראי שמטפל.
"אחרי הלידה, בייחוד של ילד ראשון, האמא הופכת להיות משאב מאוד משמעותי של ידע וגם של עזרה פיזית", אומרת ד"ר פרידמן. "הקשר ביניהן צפוי להתהדק, כי הבת פתאום מבינה את מה שאמא שלה עברה. ילדים הרבה פעמים לא מצליחים להבין את ההשקעה ההורית ואת הקושי, וכשהבת הופכת לאמא היא פתאום מתחילה להבין במה זה כרוך ומה אמא שלה עברה, ואז מבחינה רגשית יש יותר הערכה והזדהות.
"מצד שני, ישנם מקרים שבהם דווקא הלידה תעורר קונפליקטים ישנים אצל נשים שהרגישו שלאורך הילדות האם השתלטה עליהן מדי או הזניחה אותן מדי. הן אולי הצליחו לחיות עם זה במהלך שנות הרווקות והעצמאות שלהן, אבל עם הלידה הכול צף מחדש".
ד"ר קרן: "אם היחסים בילדות היו לא טובים, ההפיכה לאמא מחדדת לבת את מה שהיא לא קיבלה. הרבה מהבנות שהופכות להיות אימהות מדברות על 'להיות אמא אחרת', זו הופכת להיות משימת חייהן"
"במצב שאיכות היחסים בילדות הייתה לא טובה, האימהות לוחצת בדיוק על הנקודות של החסך", מסבירה ד"ר קרן. "ההפיכה לאמא מחדדת לבת את מה שהיא לא קיבלה או את מה שהיא קיבלה עקום. הרבה מהבנות שהופכות להיות אימהות מדברות על 'להיות אמא אחרת', זו הופכת להיות משימת חייהן. במקרה כזה הן יכולות למצוא את עצמן נושאות הרבה רגשות אשם, כי אין דבר כזה אמא מושלמת.
"במצבים האלו את גם תראי מעין שמירה על הילדים כמו באי בודד, שחלילה לא תהיה נגיעה לאמא בשום צורה. הבת ממש תעמוד על המשמר שעות נוספות. אם יש יחסים טובים עם החמות, תהיה תזוזה חדה לשם. זה יהיה אפילו חלק מה'דווקא' לסבתא – להגיד לה במילים אחרות 'תראי איך יש פה מודל אמא אחר, טוב יותר, ולא רק שהיא הייתה אמא טובה יותר לבעלי, היא גם סבתא טובה יותר לנכדים'''.
כך גם במקרה של מיכל, אם לשניים מרחובות. "מאז ומתמיד לא הייתי קשורה להורים שלי, אבל עוד יותר מאז שנהייתי אמא", היא משתפת. "אני פשוט לא סומכת על ההורים שלי שהם ישמרו טוב על הילדים או שהם יתנהגו אליהם בצורה מיטבית, אז אני מנסה להמעיט במפגשים. אמא שלי נרקיסיסטית, אז תמיד צריך לשרת את הצרכים שלה, וזה לא תמיד מסתדר עם הצרכים של הילדים. היא יכולה נניח להחליט שהולכים למסעדה אחרי הגן גם אחרי שאני מסבירה לה שהם אכלו ושהם לא רעבים, ואז היא לא תבין למה במסעדה הם מתפרעים ולא יושבים לאכול".
בשנים האחרונות מיכל לא נעזרת בהורים שלה בכלל ("אפילו לא חצי שעה"). אם צריך, היא ובן זוגה פונים להוריו.
ואין לך בעיה לבקש מהם?
"אם זה משהו מוגזם כמו נסיעה או אירוע עד מאוחר אז בעלי יבקש, אבל אם אחד הילדים חולה וצריך להזעיק מישהו בשש בבוקר, אני יכולה לעשות את זה".
והם באים?
"לא תמיד. יש להם את החיים שלהם, יש להם כל מיני חוגים ולימודים שהם לא יבטלו, אז הם יודעים לשים גבולות. אבל לרוב הם יבואו".
הילדים יותר קשורים אליהם?
"כן, אבל מצד שני ההורים שלי כל הזמן קונים להם דברים. זה הדבר היחיד שמבסס את הקשר מבחינתם, החומריות. הילדים מתחילים להבין את זה, ומבקשים מהם דברים שאנחנו לא מרשים. למשל הגדולה ביקשה טלפון חכם, וכשלא הסכמנו היא אמרה: 'לא נורא, אני אבקש מסבתא והיא תקנה לי'".
ואמא שלך רוצה שתבואו יותר?
"כן. היא לא מודעת למגבלות של עצמה אז היא כועסת עליי, אבל לי זה ברור שהיא צריכה שהנכדים יספקו את הצרכים הנרקיסיסטיים של עצמה, בעיקר מול החברות שלה".
את מרגישה את החסך הזה? זה חסר לך?
"מאוד. כשאני רואה סבא וסבתא מתפקדים אני מרגישה שחסר לי להישען על מישהו. נכון שאני נשענת על ההורים של בעלי, אבל זה תמיד פחות נעים, למרות שהם באמת מקסימים".
בניגוד לסיפור של מיכל, ד"ר קרן מדגישה שיכול להיות תרחיש אופטימי יותר, גם אם היחסים בין האם לבתה עברו טלטלות. "יש אימהות ובנות שסיפרו בראיונות שערכתי שאיכות היחסים ביניהן הייתה לא טובה בילדות, בדרך כלל בגלל אירועי חיים קשים כמו מוות בתוך המשפחה, גירושים או דיכאון של האמא, שבגללם האמא לא תפקדה מספיק טוב והבת חוותה חסך אימהי. במהלך השנים הן עברו טיפול שבעקבותיו הן 'מתקנות' את הקשר, ונוצרת ביניהן סוג של התאהבות מחדש כשתי נשים בוגרות, עם הרבה חמלה והרבה קרבה. במצבים כאלה הבת בהחלט תיתן לאמא שלה לטפל כסבתא, כי זה חלק מתהליך התיקון.
"ויש גם דפוס שאני קוראת לו 'החברות הכי טובות' - אימהות ובנות שיש ביניהן קשר ממש קרוב, אבל זה לא פתולוגי, זה לא חולה, זה מאוד בריא. הן מנהלות את החיים שלהן ביחד, גם גרות קרוב. הסבתא ממש שותפה שם באופן מלא, אבל אז באמת החמות יכולה להיות ממודרת".
ומן הסתם תרגיש נטושה.
"כן. הרבה פעמים היא תרגיש בחוץ ושאין לה מקום. באופן כללי יחסי כלה וחמות הם מורכבים, חמיות מספרות הרבה פעמים שהן הולכות על ביצים, שהן מרגישות כאילו הכלה לקחה להן את הבן. באופן טבעי כשיש כלה דומיננטית, שיש לה יחסים טובים עם אמא שלה, אז זה מה שיקרה. אבל יש כלות שמספרות שהחמות מבחינתן זו אמא שנייה והן חוות איתה יחסים מדהימים, לפעמים יותר מאשר עם אמא שלהן. אבל כן, כשהכלה נוטה לאמא שלה החמות תרגיש בחוץ, ויהיו קנאה, רגשות נחיתות ואכזבה".
לא קל.
"אסור לנו לשכוח שסבתות מתארות את הסבתאות כשלב בחיים שהוא מדהים. זה לגדל ילדים שהם שלך גנטית, חלק מהשושלת שלך, אבל אין לך אחריות על החינוך שלהם. זה לקבל את הדובדבן שבקצפת. הן גם מבוגרות יותר ובשלות יותר, וההתמודדויות ההישרדותיות של קריירה וזוגיות כבר פחות על הפרק מבחינתן. הן פנויות יותר לתפקד כסבתות, וסבתות שלא מאפשרים להן למלא את התפקיד הזה מדווחות על סבל מאוד גדול".
"קשר של חמות וכלה הוא מורכב", מחזקת ד"ר פרידמן. "הרבה פעמים זה לא פשוט לאימהות לשחרר את הבן שלהן לאישה אחרת, וגם לאישה קשה לקבל את הקשר עם האמא. שתיהן נשים ולכן לכאורה הן יושבות על אותם תפקידים, ומכאן הקונפליקט, אבל בקשר הזה יכול להיות גם הבטחה מסוימת, כי לפעמים הכלה הופכת להיות כמו בת".
ואיפה הבעל בכל זה? הוא גם יכול להרגיש מיותר?
ד"ר קרן: "זה כבר ממש מתחבר למערכת הזוגית ביניהם. כשהאמא והבת מאוד קרובות, הבעלים – גם הבעל של הבת וגם הבעל של האמא, כלומר הסבא – יהיו מאוד פסיביים. במשפחות האלו יש ממש תפיסה מטריארכלית. הנשים הן המובילות של המשפחה. אבל היום אצל הרבה זוגות שבהם היחסים סימטריים, ויש הורות משותפת, הבעלים יודעים גם לשים את הגבולות. נניח לבקש שהאמא לא תישאר אחרי העזרה עם המקלחות, או שתבוא רק לזמן מוגבל. אז בכל הסיפור הזה של הורות יש שיעור על הצבת גבולות גם לסבים ולסבתות, והבנה שמי שמוביל את החינוך הוא ההורים עצמם".
אז בסוף חוזרים להבנה שככל שהאבות יהיו יותר מעורבים, ככה יהיה יותר טוב לכולם.
"בדיוק".
בינתיים הכלה של נטשה ילדה, וכבר כמה ימים היא שוב צועקת לכל מי שנכנס למאפייה את ה"בוקר טוב" היותר מדי צוהל שלה. כששאלתי בעדינות איך הולך בינתיים, היא סיפרה לי בעיניים נוצצות שהיא לא ישנה כל הלילה.
"יש לו גזים, מסכן. אבל אני נהנית מכל רגע".
מתברר שנולד לנטשה נכד צווחני במיוחד, שכבר אחרי שלושה ימים הצליח להרחיק את הסבתא השנייה. ההורים המיואשים הזעיקו את נטשה, וזו נכנסה בחפץ לב לתפקיד הסבתא המועדפת.
"אז אני מקווה בשבילך שהוא לא יפסיק לסבול", אמרתי לה בצחוק. ואולי גם קצת ברצינות.
