גם בבית, אחרי שתלו את הגלימה, הם אינם מסוגלים להתנתק ממה ששמעו וראו במהלך היום מאחורי הדלתיים הסגורות. "אני הולך לגינת המשחקים עם ילדיי, ולא יכול להפסיק לחשוב על מה שהתרחש בבוקר בתיק גירושים קורע לב, או משמורת ילדים", מספר שופט באחד מבתי המשפט לענייני משפחה. "לא מכבר הגעתי לחוג ספורט של הילד שלי. סמוך אליי עמד אב ששוחח בטלפון עם בנו, שהיה בצד השני של האולם. שמעתי אותו אומר לילד: 'אתה יכול לבוא לומר לי שלום. אני יודע שאסור לי להתקרב אליך, אבל התגעגעתי ובאתי רק לחבק אותך'. הלב שלי קפא. כשופט, מיד תייגתי את זה כ'תיק ניכור הורי'. אבל תחנוני האב פילחו את ליבי. באותו רגע הפסקתי לעקוב אחר המשחק של הילד שלי. מראות דומים שחוויתי באולם הדיונים שלי הציפו אותי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הקשיים והדילמות שבהם נתקלים שופטי המשפחה לא נעלמו מעיניה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, והיא הטילה על מנהלת המרכז להכשרה ולהשתלמות שופטים, השופטת דפנה בלטמן-קדראי, להקים מערך הדרכה קלינית שיסייע להם להתמודד עם הלחץ, השחיקה והעומס הרגשי. מאז 2022 משתתפים שופטי המשפחה במפגשי הדרכה קבוצתיים בהנחיית פסיכולוג קליני, שמתקיימים אחת לחודש. עכשיו הם מתארים לראשונה את המתרחש באותן קבוצות, ומספקים הצצה נדירה לעולמם הפנימי של מי שחורצים גורלות בהינף פטיש.
"בקבוצת התמיכה אנחנו מספרים על העבודה הייחודית שלנו", מספרת שופטת משפחה מהצפון. "למשל, מפגש עם ילד שחווה פגיעה מינית על ידי אביו. אני צריכה להחליט האם להיעתר לתחינותיו של האב להיפגש עם בנו, כשבאולם בית המשפט זועקת האם שלא אתיר זאת. אני נפגשת עם הילדים הקרועים בין ההורים. זו עבודה שוחקת נפשית, שלא לדבר על ההכרעה שמציפה את השאלה: האם נהגתי נכון?
"לפני שבוע, למשל, הייתי צריכה להכריז על שלושה קטינים שאמם התעללה בהם כבני 'אימוץ סגור', כך שהאם הביולוגית לא תוכל יותר ליצור איתם קשר. מחשבותיי נדדו לילדים שלי. והנה, בעוד שעה כבר מזומן לי מקרה אחר הכרוך בדילמה קשה: מחלוקת בין אחים בשאלה מה לעשות עם אביהם הקשיש, שאינו יכול עוד להישאר לבדו בבית. האם ילך לבית אבות, או שאחד האחים יטפל בו? גם לי יש הורים קשישים. זה מציף אותי. אחרי שאחליט לגבי הקשיש, לא אדע לעולם אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה. התיק הסתיים ואין לי אפשרות לעקוב אחרי תוצאותיו".
שופט משפחה במחוז המרכז מספר: "אנחנו פוגשים מתדיינים שנמצאים בשבר הקשה ביותר בחייהם – התרסקות הבית שאמור להגן עליהם. משפחות מתפרקות לגורמים, ועכשיו רבים הצדדים על משמורת הילדים ועל חלוקת הרכוש שצברו בעמל רב. ישנם סכסוכי דמים בין אחים על בית ההורים שבו גדלו. זה מציף רגשות נושנים של קנאה וקיפוח. הם נסערים ולא אחת מוציאים את זעמם על השופט. המפגש בין תובנת הנפש להליך המשפטי מסייע לנו לדייק את ההחלטה".
"אחת התובנות החשובות במפגשים הקבוצתיים עם הפסיכולוג היא שאנחנו לא רק עוסקים במשפט, כפי כשהוכשרנו", מסבירה שופטת לענייני משפחה. "אנחנו גם מטפלים, מגשרים ומעניקים תרופה. וכמו מטפלים פסיכולוגיים, אנחנו יעד לכעסים של הצדדים. לא אחת הם מטיחים בנו אמירות קשות כמו 'הדם של הילדים שלי על ידיך', או 'אתה הורס לי את החיים'. במפגשים אנו מקבלים תובנות גם ביחס למה שעובר על המתדיינים – כישלון פירוק המשפחה, העובדה שלא ניתן בכל יום לראות את הילדים כפי שהיה תמיד, הפחד לאבד את אהבת הילד. מסבירים לנו, למשל, מה עובר בראשו ובנפשו של מתדיין כפייתי שמציף את בית המשפט באין-ספור בקשות משפטיות, או בראשו של הורה מתעלל, שחשב תמיד שהוא רק 'חינך' את הילד".
שופטת ממרכז הארץ מספרת: "התיקים הקשים ביותר הם תיקי אימוץ. אתה מחליט להפריד אם מתעללת מילדיה ואחר כך מגיע הביתה ורואה את ילדיך. זה מציף אותי ברגשות. מה היה קורה לי אילו הייתי צריכה למסור את ילדי?"
אלא שנשיאת העליון לא הסתפקה בכך. בפברואר אשתקד מינתה צוות בראשות שופט בית המשפט העליון (בפועל) שאול שוחט, כדי לבחון את פומביות הדיונים בבתי המשפט לענייני משפחה. לאחרונה אימצה חיות את המלצות הצוות, ובימים אלה יוצאת לדרך רפורמה שתסיר חלקים ניכרים ממעטה החשאיות שאופף את הדיונים בערכאה זו.
בתי המשפט למשפחה הוקמו באמצע שנות ה-90 כדי לעסוק בפינה הכי חשובה בחיינו הפרטיים – הבית. גירושים, צוואות, הסכמי ממון, משמורת על ילדים, אפוטרופסות, אימוץ, פונדקאות, ניכור הורי ועוד. בכל הליך כזה יש צד אחד שמפסיד, לעיתים את כל עולמו, והוא מרגיש מושפל, תאב נקמה ובעיקר – מאבד אמון במערכת תוך שהוא מפיץ את דיבתה. בשנים האחרונות הפכו בתי המשפט לענייני משפחה סמל לניתוק של מערכת המשפט מהאזרח הקטן, והרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים על אודות "פסקי הדין האכזריים" שלו ושופטיו "המתעמרים וקורעי המשפחות".
כאן נכנסות לתמונה שתי הצלעות הנוספות של הדיון. עורכי הדין לענייני משפחה מעוניינים לא פעם בליבוי הסכסוך והחרפתו במקום להוביל לגישור או לפשרה, ומושכים לעיתים קרובות את הדיונים כדי ליהנות משכר טרחה מוגדל. ואילו השופטים, שחלקם הארי רגיש לנסיבות המיוחדות הקורעות משפחות, נאלצים לחתוך בדיני נפשות. חלקם מככב בתלונות שהוגשו לנציבי התלונות על השופטים ונמצאו מוצדקות.
העובדה שהדיונים נערכים בדלתיים סגורות, אפילו שמותיהם של השופטים בתיק חסויים, לצד הכרסום הכללי באמון הציבור במערכת המשפט – הפכו את בתי המשפט למשפחה לשק חבטות. הצורך בשינוי מהותי עמד אפוא במרכז דיוני הצוות, ובא לביטוי בהמלצותיו.
הצוות, שמסקנותיו נחשפות כאן לראשונה, סבור כי בעידן של שקיפות ופומביות מצד אחד, ושל שיימינג ופייק-ניוז מן הצד האחר, "יש לפעול לגיבוש מדיניות מערכתית שתגביר את היקף פרסום פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה". על פי ההמלצות, הפצה לציבור של פסקי הדין "מותממים", שהושמטו מהם פרטים מזהים של המתדיינים, "תגשים את האיזון המתחייב בין פומביות הדיון בבתי המשפט וזכות הצדדים לפרטיות (...) ותחזק את אמון הציבור בבתי המשפט ובשופטים". בפועל, כבר ב-2022 פורסמו 952 פסקי דין של בית המשפט למשפחה, לעומת 213 פסקי דין שפורסמו בשנת 2019. "יישום אפקטיבי של המלצות הצוות יביא בהדרגה לפרסום אלפי פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה מדי שנה", מעריך הצוות.
חברי הצוות סבורים כי ההתממה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכתיבת פסק הדין, ועל כן היא תהיה באחריות השופט וצוותו. "על מערכת בתי המשפט להעמיד לרשות השופטים כלים מתאימים לשם פרסום פסקי הדין כחלק בלתי נפרד מההליך השיפוטי", קובע הדוח. "הטלת משימה זו על השופטים, מבלי שיועמדו לרשותם האמצעים הנדרשים לשם כך, עלולה לגרום להימשכות ההליך השיפוטי ולסרבולו תוך פגיעה בבעלי הדין ובאינטרסים שלהם, ולהשיג בסופו תוצאה הפוכה מזו שהמלצות הצוות נועדו לשרת". כפיילוט לקראת יישום ההמלצות נערכה ב-2022 סדנה להתממת פסקי דין בהשתתפות 52 שופטים לענייני משפחה, וגם השנה תשולב הסדנה בהשתלמות השופטים.
עמוד התווך השני של הדוח היא ההמלצה לפתוח את הדלתיים של בתי המשפט לענייני משפחה בחלק מסוגי ההליכים שאינם מוגדרים כנושאי "ליבה". בתי המשפט לענייני משפחה דנים גם בעניינים שהצורך בהגנה על פרטיות המתדיינים בהם הוא מוחלש יחסית, כמו תביעות רכושיות וכספיות, תביעות בעלות במקרקעין, סכסוכי ירושה ועיזבון ועוד, או בתובענות שהצדדים בהן אינם שייכים לאותו תא משפחתי גרעיני: אחים, גיסים וכו'. בהליכים אלה, קובע הדוח, נסוג האינטרס הציבורי בהגנה על פרטיותם של בעלי הדין מפני האינטרס הציבורי של פומביות הדיון.
לפיכך חילק הצוות את הנושאים הנדונים בבית המשפט למשפחה לשתי קבוצות: "ענייני הליבה", אשר ביחס אליהם נוטה הכף באופן מובהק לטובת דיון בדלתיים סגורות, ו"עניינים היקפיים", שבהם נוטה הכף לכיוון פומביות הדיון ופתיחת הדלתיים.
ענייני הליבה, שהדיון בהם יישאר חסוי לחלוטין, הם הליכי אימוץ, תובענות לאבהות או אימהות, הליכי כשרות משפטית ואפוטרופסות, פונדקאות, בית המשפט בשבתו כבית משפט לנוער, משמורת ילדים והסדרי ראייה, צו הורות פסיקתי, הסכמי ממון, גיל נישואים, הטרדה מאיימת וצווי הגנה, ודמי מזונות ומדור.
הנושאים ההיקפיים, שאין מניעה עקרונית לדון בהם בדלתיים פתוחות, כוללים בין השאר תיקים אזרחיים שבהם הצדדים הם בני משפחה, בעלות במקרקעין, תביעות כספיות, סכסוכי ירושה ועיזבונות, רישום פרטים לפי חוק מרשם אוכלוסין, חלוקת רכוש, שינוי שם ועוד.
לדעת חברי הצוות, "מדובר בזכות הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של הרשויות, ובכללן בבתי המשפט. בית המשפט צריך להיות חשוף בפעולתו לעיני הציבור בכל הנוגע לאופן ניהול ההליכים ולשיקול הדעת שאותו הוא מפעיל". לשיטתם, פומביות הדיון תחזק את אמון הציבור בבתי המשפט בבחינת "הצדק נראה ולא רק נעשה". עם זאת, מדגיש הצוות בהמלצותיו, "עקרון הפומביות אינו עיקרון מוחלט והוא צריך להתאזן מול זכויות ואינטרסים נוגדים, דוגמת זכותו של אדם לפרטיות ולשמירה על צנעת חייו".
לקראת גיבוש ההמלצות ערכה הנהלת בתי המשפט סקר מקוון שנשלח לכלל שופטי המשפחה – 90 מכהנים וחמישה בדימוס – ובו התבקשו לענות על שורה של שאלות בסוגיית פומביות הדיון ופרסום פסקי הדין.
72 אחוז משופטי המשפחה מסכימים שניתן לנהל דיונים בדלתיים פתוחות בתחומים ספציפיים. מתוכם, 51 אחוז סברו כי ניתן לנהל דיונים בדלתיים פתוחות בשורה של תחומים שיוגדרו בחוק. 16 אחוז סברו כי נכון שכל ענייני המשפחה, כברירת מחדל, יידונו בדלתיים פתוחות, למעט נושאים שיוגדרו בחקיקה. חמישה אחוזים סברו כי שיקול הדעת איזה דיון יתקיים בדלתיים פתוחות ואיזה לא צריך להיות בידי בית המשפט. איש מהשופטים שהשיבו על הסקר לא חשב שצריך לפתוח את הדלתיים באופן גורף.
28 אחוז מהשופטים סברו כי ראוי להשאיר את המצב הקיים על כנו כך שדיונים בענייני משפחה ימשיכו להתנהל בדלתיים סגורות, אלא אם קבע בית המשפט אחרת. הם נימקו זאת בפגיעה לא מידתית בפרטיות המתדיינים ובני משפחותיהם, פגיעה בקטינים ובחסרי ישע, פגיעה באפקטיביות של ניהול הדיון, פגיעה בזכות להליך הוגן ועוד.
למעלה ממחצית השופטים מאמינים כי פתיחת הדלתיים תשפר במידה רבה עד רבה מאוד את תדמית השופטים ובתי משפט לענייני משפחה בעיני הציבור. רק 18 אחוז סברו כי מהלך כזה לא ישפר את תדמיתם.
75 אחוז מהשופטים סברו כי על בתי המשפט לענייני משפחה לפרסם פסקי דין באופן גורף תוך השמטת פרטים מזהים ("התממה"). מתוכם, 55 אחוז חשבו שפרסום פסקי הדין צריך להיות ברירת המחדל, אלא אם בית המשפט הורה אחרת. 25 אחוז מהשופטים התנגדו לפרסום גורף של פסקי דין בענייני משפחה, גם אם עברו התממה. מרבית השופטים משוכנעים כי פרסום פסקי הדין צריך להיעשות במסגרת מדיניות מערכתית ברורה, שבצידה הקניית כלים מתאימים ליישום. הם המליצו על השמטת פרטים אישיים מזהים, משמות ועד שם בית הספר שבו לומדים הקטינים המעורבים, והתריעו כי ביישובים מסוימים ניתן לזהות במי מדובר גם ללא פרטים מזהים. עוד הציעו שטרם הפרסום ישמעו השופטים את עמדות הצדדים ואם יש סיבה מוצדקת לכך, יימנע בית המשפט מפרסום פסק הדין.
ההמלצה לפתוח חלקית את דלתות בתי המשפט לענייני משפחה נתקלה בהתנגדות של לא מעט גורמי רווחה, סיוע ואכיפה. פרקליטות המדינה, לשכת עורכי הדין, משרד הרווחה, המועצה לשלום הילד והסיוע המשפטי במשרד המשפטים, המייצג מעוטי יכולת בעניינים אזרחיים, סבורים שהדיונים צריכים להמשיך להתנהל בדלתיים סגורות, תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט לסטות מהכלל. על פי תפיסתם, המצב החוקי הנוכחי משקף את האיזון הראוי בין עקרון הפומביות לבין הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט.
לטענת גורמי הרווחה, פתיחת הדלתיים עומדת בניגוד מוחלט לתפיסות הטיפוליות והמשפטיות שעמדו בבסיס הקמת בתי המשפט לענייני משפחה. הם מזהירים כי פתיחת הדיונים עלולה לפגוע קשות בתחושת הביטחון והמוגנות של הצדדים, בעקרון טובת הילד, באמון הבסיסי שבין מטפל למטופל ובהליכים טיפוליים. אחד החששות הוא שפתיחת הדלתיים תחשוף עובדים סוציאליים למתקפות ציבוריות ולתביעות אישיות, שירתיעו אותם מלבצע את עבודתם הקשה ממילא. המועצה לשלום הילד מציינת כי ההליכים כוללים מידע רגיש ביותר על קטינים, וגם אם פרטיהם יישארו חסויים, עלול להיות לכך אפקט מצנן שירתיע אותם מלהעיד.
לעומת זאת, ההמלצה להרחיב את היקף הפרסום של פסקי הדין, תוך שמירה על זכויותיהם של הצדדים, בעיקר קטינים וחסרי ישע, זכתה לתמיכת הפרקליטות, לשכת עורכי הדין, משרד הרווחה, אגף הסיוע המשפטי והמועצה לשלום הילד.
פתיחת הדלתיים היא מהפכה של ממש, בין אם תומכים בה ובין אם מתנגדים. אבל גם אם הרפורמה תעבור, השופטים והשופטות ימשיכו לשאת על כתפיהם את הנטל שאין כבד ממנו: הכרעה בגורלו של ילד.
