אם תרצו לקבוע פגישה עם שיר, קחו בחשבון שתצטרכו לעשות את זה הרבה זמן מראש. בימי ראשון ורביעי יש לה בלט. היא אומנם התחילה מפעם בשבוע, אבל אחרי שהמורה זיהתה את הפוטנציאל היא העבירה אותה למתקדמות. בימי שני יש לה ג'ודו, כי היא רצתה ללכת לאן שכל החברות הולכות. ימי שלישי מוקדשים לריפוי בעיסוק בגלל קושי במוטוריקה העדינה, ובחמישי – לפחות עד החגים – יש לה שחייה. הלו"ז הצפוף לא יבייש אף סמנכ"ל בהיי-טק, אבל לשיר יש עוד זמן עד שתכבוש את העולם. בינתיים היא בעיקר מתרגשת לעלות לכיתה א'.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני מוצאת את עצמי עובדת כעוזרת האישית שלה, שמנהלת לה את היומן, רודפת אחריה עם הציוד הנכון לכל חוג ומתזכרת אותה מתי הולכים לאן", משתפת אמא שלה, שבחרה להישאר אנונימית. "אולי זה לא היה כל כך נורא אם הייתי יכולה לשתות קפה ולנוח כל זמן שהיא בחוגים, אבל בפועל אני מתרוצצת עם אחותה התינוקת על הידיים ומחפשת איך להעביר את הזמן מבלי שהיא תבכה".
אז כמה עולה מרתון החוגים של שיר? "דווקא לא הרבה. הצלחנו 'לדפוק את המערכת'. כל החוגים הם בקאנטרי השכונתי, אז יחד עם כניסה לבריכה זה עולה לנו בסביבות 800 שקל לחודש. לא כולל את הריפוי בעיסוק, כמובן".
פעם זה היה קל, לפחות למי שהלך בתלם: בנות הלכו לחוג בלט, בנים לכדורגל. כיום אנחנו אומנם יכולים לבחור מי אנחנו רוצים להיות ומתרחקים מכל דבר שנשמע כמו הסללה מגדרית, אבל המחיר של ריבוי האפשרויות ושל המגוון האינסופי של חוגים הוא תחושת פומו תמידית וחרדה שמתישהו, כשנגיע לפנסיה, נבין שאם רק היינו שולחים את הילדים שלנו גם לחוג רקמה מקני סוף, הם היו מסודרים בחיים - ואולי אפילו מסוגלים לקנות לעצמם דירה בתל אביב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לאורך השנים נעשו כמה מחקרים שגילו שתלמידים המשתתפים בפעילויות מחוץ ללימודים מתפקדים טוב יותר בבית הספר. אחד המפורסמים שבהם, שערך ד"ר דאגלס ריבס (מנהל תוכניות לחינוך למנהיגות בארה"ב), מצא שתלמידים שהיו בשלוש עד ארבע פעילויות מחוץ ללימודים קיבלו ציונים טובים יותר באופן דרמטי מאלה שלא השתתפו באף אחת. גם מחקר אוסטרלי, שנערך על ידי המכון ללימודי משפחה והלשכה לסטטיסטיקה, מצא שילדים שהשתתפו בפעילויות מחוץ לשעות הלימודים השיגו תוצאות טובות יותר בבית הספר, כמו גם יכולות גבוהות יותר לוויסות עצמי - וכמובן שלצד זה ישנם מאות המחקרים המעידים שילדים שעוסקים בפעילות פיזית באופן קבוע נמצאים בסיכון נמוך יותר לסבול מהשמנת יתר, מצפיפות עצם נמוכה, מלחץ דם גבוה, מכולסטרול גבוה, מדיכאון ועוד.
רק על שחמט ספציפית נעשו עשרות מחקרים. הידוע שבהם, שנערך בשנות ה-90 על ידי אוניברסיטת ממפיס, מצא שילדים שלומדים שחמט הם בעלי יכולות גבוהות יותר בקריאה ובכתיבה. מחקר חדש יותר של אוניברסיטת אלבמה, שהתפרש על פני חמש שנים והסתיים ב-2019, מצא שמורים לילדים צעירים שלמדו שחמט דיווחו עליהם כבעלי כישורים המזוהים כמועילים במאה ה-21, כמו מסוגלות לקבל החלטות, אופני שיפוט יעילים, חשיבה ביקורתית, חשיבה אסטרטגית, יכולת לפתרון בעיות וחשיבה בין-תחומית.
"אין ספק שחוגים זה דבר משמעותי, שתורם לפיתוח יכולות וכישרונות בכל המנעד של תחומי ההתפתחות", טוענת גלי נאור זידמן, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית ומנהלת השירות הפסיכולוגי חינוכי בבת ים. "בתחום החברתי זו התנסות של הילד בתוך קבוצת התייחסות של ילדים שלא מוכרים לו, או שרובם לא מוכרים לו. מבחינה קוגניטיבית יש התייחסות ליכולות חשיבה, במיוחד בחוגים כמו רובוטיקה, אנגלית או פיתוח חשיבה מתמטית. הרבה פעמים גם נלמדים תכנים שלא נלמדים בבתי הספר, והילדים מעשירים את הידע בתחומים שמעניינים אותם, או שהם מגיעים עם איזשהו 'פור' לבית הספר. מוטוריקה גסה אנחנו פוגשים בחוגי ספורט, ומוטוריקה עדינה בחוגי יצירה. ויש לחוגים גם יתרון מאוד משמעותי בתחום הרגשי, כי הם עוזרים לפתח את העצמי של הילד, את היכולת שלו להתחבר לרצונות, למוטיבציות הפנימיות שלו, להבין במה הוא טוב, במה הוא פחות טוב. להבין יותר טוב מי הוא ולגבש את הזהות שלו.
"חוגים גם תורמים הרבה פעמים לדימוי העצמי – המשתתפים מגלים תחומים או יכולות שהם טובים בהם, מתמודדים עם אתגרים, עם תסכולים, מפתחים יכולת התמדה, חווים כישלונות והצלחות, וכמובן שבמציאות של היום, שבה הרבה פעמים ילדים חוזרים מהמסגרות ונשאבים למסכים, החוגים מהווים גם עיסוק חיובי".
גלי נאור זידמן: "ילדים מרגישים שהם עבדו קשה במסגרות במהלך היום והם צריכים קצת להרפות, כמו שאנחנו מרגישים בסוף יום. אנחנו גם יודעים שמבחינה התפתחותית ופסיכולוגית, לשעמום יש יתרונות. לפעמים אנחנו צריכים להיות קצת לבד"
על פי נאור זידמן החוגים הם כל כך משמעותיים, עד שלא מעט עיריות ברחבי הארץ, ובהן גם עיריית בת ים שבה היא עובדת, מעניקות חוג בחינם לכל ילד, "כדי לעודד ילדים ללכת לחוגים ולאפשר חוג למשפחות שלא יכולות לממן אותם".
אלא שלצד היתרונות המרובים, נאור זיידמן מזכירה גם את הצדדים הפחות חיוביים: "אני שומעת לא מעט, וחווה גם אצלי בבית, שהחוגים מייצרים חוויה של לחץ ועומס. הילדים מרגישים שהם עבדו קשה במסגרות במהלך היום והם צריכים קצת להרפות, כמו שאנחנו מרגישים בסוף יום. אנחנו גם יודעים שמבחינה התפתחותית ופסיכולוגית, לשעמום יש יתרונות. לפעמים אנחנו צריכים להיות קצת לבד, ודרך זה להגיע לחשיבה יצירתית. הרבה פעמים גם החוגים באים על חשבון צרכים חברתיים, הם יכולים לסגור את כל הלו"ז וליצור מתח וויכוחים בבית".
אם הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, נראה שהכוונה הטובה שלנו לייצר ילדים מוצלחים, שחלילה לא יחזרו על הטעויות שלנו וימצאו את עצמם מחוץ למעגל ההיי-טק, רצופה בפעילויות מחוץ לשעות בית הספר. "יש את התחושה שאנחנו חיים בחברה מאוד שאפתנית והישגית, שמכוונת את הילדים להצליח כבר מגיל מאוד צעיר. אנחנו רואים את זה גם בחוגים של הכנה לכיתה א', כאילו צריך להתכונן לכל דבר ולהגיע לכל מקום הכי טוב שאתה יכול וביתרון על פני אחרים. אנחנו תרבות שמודדת כל הזמן, והחוגים נכנסים לשם – אני מאמינה שאם אני אשלח את הילד לחוגים הנכונים, אז הוא יגיע למגמה שווה ומשם הדרך שלו ל-8200 תהיה סלולה. אנחנו מונעים באופן טבעי מהפנטזיות שלנו של איזה ילד יהיה לנו, ושל מה שאנחנו רצינו להיות".
את הלחץ למצוינות חשים לא רק הילדים, אלא גם אנחנו עצמנו. "אנחנו מאמינים שההורות שלנו נמדדת בחוגים שאליהם אנחנו שולחים ובכמה אנחנו משקיעים בזה, ובואו נודה על האמת: הרבה פעמים קשה להתמודד עם זמן ריק מול הילדים, כשצריך לשחק איתם או ליצור קשר מסוג אחר".
מגוון החוגים שישנם כיום נראה לפעמים כמו ידיעון של האוניברסיטה הפתוחה, החל מחוגים שמושפעים מתוכניות טלוויזיה כמו "נינג'ה ישראל", "הכוכב הבא" ו"מאסטר שף", דרך חוגי אומנות דוגמת קרמיקה ונגרות ועד לחוגי "מצטיינים" בנושאים מדעיים, אסטרונומיה וחוגי סיירות. התחושה שעולה מכל העושר הזה היא שהחוג שעליו נחליט לשים את הז'יטונים הוא זה שיקבע אם בעוד עשר שנים הילד שלנו יהיה יובל שמלא או ביל גייטס.
"נורא חשוב שהורים יהיו מסוגלים גם להיות מודעים למה שמניע אותם", מזהירה נאור זידמן. "אני הרבה פעמים שואלת הורים מה גרם להם לרשום את הילד דווקא לחוג הספציפי הזה, והתשובה מעידה על המוטיבציה. למשל הורים שרושמים לחוג נגינה כי זו יכולת טובה לחיים, או כי הם תמיד רצו ואף פעם לא למדו, פועלים מתוך הרצונות שלהם ולא של הילדים.
"אנחנו צריכים לזכור שאחת המשימות ההתפתחותיות שלנו זה לגלות מי אני ולהבין שאני נפרד מאחרים, שיש לי את הרצונות שלי, את הכישרונות שלי, שאני לא העתק-הדבק של ההורים שלי או של החברים שלי. הרבה פעמים ילדים – בעיקר כשהם מרצים – מתקשים לפתח את העצמי הזה, ואז הם מפתחים עצמי כוזב, שהוא יותר מכוון לעמוד בציפיות של אחרים. לאורך זמן זה עלול לפגוע בכל מיני היבטים בהתפתחות הרגשית ובהתנהגות, אז אנחנו צריכים לבדוק אם הילד נהנה ומתעניין בתחום הזה, וגם אולי לתת לו לבחור מבין כמה אופציות כדי להעניק לו את תחושת השליטה על הזמן הפנוי שלו".
אבל לפעמים אנחנו רוצים לאתגר. למשל, אם יש קושי מוטורי מסוים שאנחנו רוצים לעבוד עליו, אולי נשלח לחוג שדווקא יתמוך בזה.
"נכון, צריך להתייחס גם לחלק הזה, אבל אז לחשוב – האם צריך בשביל זה חוג או שאולי בכלל טיפול? וגם להבין איך אני מתווכת את זה ואיך אני מאזנת את זה, לדוגמה אני אגיד לילד שיום בשבוע הוא יעשה ספורט טיפולי, כי שמתי לב שיש לו קושי בתחומים מסוימים והחוג יכול לעזור, ובנוסף לתת לו לבחור חוג אחר".
אירית דר, אחראית תחום התפתחות הילד בריפוי בעיסוק במרכז שניידר לרפואת ילדים, מסכימה עם הגישה של נאור זידמן: "חוג צריך לענות על העדפותיו האישיות של הילד, אז כדאי לתת לו להיות שותף שווה בבחירה. האתגר שלנו כהורים הוא לעזור לילד לבחור בחוג שיפתח ויקדם אותו מצד אחד, אבל גם יסב לו הנאה ומוטיבציה להשתתפות מנגד. כזה שיוכל לבטא את יכולותיו וכישוריו, אבל גם יהווה 'נתיב עקיפה' של הקושי, על ידי שזירתו בחוג באופן חצי מובנה. לדוגמה, ילד עם הפרעת קשב וריכוז יוכל להפיק הרבה מחוג בישול, כי בסופה של השעה הוא יֵצא עם תוצר שיעודד את המוטיבציה שלו, ובמהלך החוג הוא יתנסה במיומנויות שעונות על הקשיים שלו, כמו אינטראקציות ופתרון קונפליקטים חברתיים, תכנון, התארגנות ועבודה על פי סדר".
עם זאת, דר מדגישה שכדאי לבחור בחוג שלא יפגע בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות. "קשיי התמדה והימנעות עלולים להסב יותר נזק מתועלת. לכן, אם למשל נרצה לחזק את התשתית הגופנית של ילד עם סרבול מוטורי, עדיף שנבחר בחוג מתחום אמנויות הלחימה או שחייה, במקום חוג כדורגל שדורש מיומנויות מורכבות הרבה יותר, שעלולות לגרום לו לקשיים נפשיים ולפרישה. בנוסף, וללא כל קשר לבחירת החוג הספציפי, כדאי ליידע את המדריך על הקשיים של הילד מראש, כדי שיוכל להתחשב ולתת מענה מותאם".
לצד כל זה, חשוב לדר להזכיר שאם יש בעיה מאובחנת, לא כדאי לנו לחפש פתרונות דרך חוגים. "חוג הוא לא חלופה לטיפול", היא מדגישה, "וגם בטיפול לא עושים משא ומתן עם הילד אם הוא רוצה לבוא או לא. אם חס וחלילה הרופא אומר שהילד שלך צריך לקחת תרופה לטיפול מציל חיים, את תיקחי אותה, אז גם טיפולים הם לצורך הישרדותי. לחוגים יש ערך מוסף, אבל הם לא קיימים כדי לטפל במוגבלויות".
גם אחרי שצלחנו את שלב החוגים, אנחנו עדיין לא יכולים לשבת רגל על רגל, לשתות קפה ולרכל עם שאר ההורים מחוץ לחוג, כי עכשיו מגיע השלב הקשה באמת, הידוע גם כ"אמא, נמאס לי". על פי דר, גם זה חלק מתהליך גיבוש העצמי, ולכן זה תקין שבכיתות הנמוכות, בטרם גובשו והבשילו מרב המנגנוניים התפתחותיים שמעצבים את האישיות שלהם, ילדים ירצו לפרוש מחוגים. השאלה, כמו תמיד, חוזרת לתגובה שלנו. "ההתנהלות האופטימלית שלנו במקרה שילד רוצה לפרוש היא לבחון כל מקרה לגופו. האם הילד מתקשה או מרגיש שהוא מתקשה ביחס לבני גילו? האם איבד עניין? האם קרה אירוע חד-פעמי שהוביל להחלטה? אנחנו נרצה להבין את הסיבה האמיתית העומדת בבסיס הקושי, ורק לאחריה נגבש לעצמנו אסטרטגיית התמודדות - וחשוב שלאורך התהליך נתנהל מול הילד בהכלה, ברגישות ובאמפתיה".
הילה רשף קליין: "התפיסה המיושנת אומרת שאם מתחילים משהו צריך לעשות אותו עד הסוף, אבל אני חושבת שאנחנו בדור חדש, ואנחנו מבינים שלפעמים כן צריך לוותר. לפעמים כל הגוף צועק 'לא' – אז למה לא להקשיב לו?"
הילה רשף קליין, יועצת חינוכית ומנחת הורים, דוגלת בעיקרון שחוג הוא אמצעי ולא מטרה, ולכן גם אם הניסיון לא צלח, אנחנו לא צריכים להתאבל עליו ולהאמין שבגלל חוסר עמוד השדרה שלנו העולם איבד את לינוי אשרם הבאה. "חוג יכול להיות הזדמנות למפגשים חברתיים או לפיתוח תחומי עניין או ערכים, אמצעי לחזק מיומנויות, אבל אני לא אשלח את הילדים לחוגים במטרה שהם יֵצאו אלופים במשהו. לכן אם הם מתנגדים לחוג, אני צריכה לשאול את עצמי אם בחרתי את הדבר הנכון כדי לחזק את מה שרציתי לחזק אצלם. אם רציתי לתמוך בהם חברתית, למשל, אז יכול להיות שהסיטואציה של החוג שבחרתי היא לא בדיוק האכסניה המתאימה לזה, וצריך למצוא פתרון אחר. אני חושבת שצריך לשמוע מה ילדים רוצים, גם בשלב הבחירה וגם אם הם מבקשים לפרוש. מותר לפעמים לשאול אם משהו שבחרתי בספטמבר עדיין מתאים לי בדצמבר".
רשף קליין משתפת בנוהל הפרישה שהיא הנהיגה אצלה בבית: "אני מאפשרת לילדים שלי לקחת הפסקה של שבוע אם צריך, ומהרגע שהם הכריזו על הרצון לפרישה ללכת לעוד שני מפגשים. לפני הפעם השלישית מעלים שוב את השאלה אם לפרוש או לא. בצורה הזו הקושי עולה ואפשר להבין מהי בעצם הסיבה שבגללה נמנעים, אם זה משהו שאפשר להתמודד מולו – ואז גם להרגיש את הסיפוק הגדול שבהתגברות – או שיש סיבה טובה להימנע. לפעמים גם אנחנו נמנעים מדברים מסיבות טובות".
ומצד שני, אולי אם פחות נימנע בגיל צעיר, נפתח חוסן ופחות נימנע בגיל מאוחר יותר, או לא נוותר כשיצוץ קושי.
"ואולי לא נהיה בחוויית חיים שמדויקת לנו, כי לא נלמד להקשיב לקול הפנימי שלנו. זה לא אפס או מאה. אם יש אתגר וקושי, בואו נשאל עליהם. התפיסה המיושנת אומרת שאם מתחילים משהו צריך לעשות אותו עד הסוף, אבל אני חושבת שאנחנו בדור חדש, ואנחנו מבינים שלפעמים כן צריך לוותר. לפעמים כל הגוף צועק 'לא' – אז למה לא להקשיב לו?
"העניין הוא לדבר על זה, שילדים לא יפחדו להגיד שהם רוצים לפרוש בגלל התגובה של ההורים, וביחד לבדוק אם אפשר בכוחות משותפים להתגבר על המצב הזה. בגלל שאני לא מתייחסת לחוג כ'בסוף יֵצא ממך משהו', זו הזדמנות של הילדים ללמוד משהו על עצמם וגם על הקשר עם ההורה: האם הם יכולים להגיד 'נכון, רשמת אותי ובסוף אני לא רוצה', או שהם מפחדים לחטוף צעקות שהם לא מתמידים ושהחוג כבר שולם?"
נאור זידמן מסכימה: "אני חושבת שזה נורא אינדיבידואלי, אבל אם החוויה היא שלילית, אני לא הייתי לוחצת. אין טעם לקדש את הסבל".
ומה לגבי ילדים שמוותרים באופן שיטתי?
"אנחנו לא רוצים למנוע מהילד לפתח יכולות התמדה, אז אפשר גם לחשוב עם הילד מה יוכל לעזור לו להצליח. אולי אם הוא ייקח חלק בקבלת ההחלטה זה ימנע את הוויתור. אני הייתי שואלת את עצמי למה אני מתעקשת, ואם התשובה מספיק טובה – למשל כי הבת שלי נוטה לוותר וחשוב לי להקנות לה את התמודדות עם תסכול כי יש לה קושי עם זה – אז אני לא אוותר לה. אבל אפשר גם לחשוב איך לעשות את זה עם חוג שיספק גם חוויה של הצלחה, ושהאתגר בו לא גדול מדי. ואולי זו הנוסחה: משוואה שכוללת את הרצונות וההעדפות של הילד, בשקלול היכולות של המשפחה – גם הפיזיות וגם הכלכליות – בתוספת מדריך או מדריכה שיודעים להניע את היכולת לפתח דברים וגם לייצר מידת-מה של תסכול, שהיא חשובה להתפתחות".
גם לרחלי זוסימן, מנהלת קבוצת "הורים למחוננות ומחוננים" ואמא לארבעה בנים, יש משוואה לחוגים: אחד לגוף ואחד למוח. הבכור שלה, בן 16, עולה לכיתה י"א ובמקביל עושה תואר ראשון במדעי המחשב ומשתתף בנבחרת ישראל למדעי המחשב. "אלו החוגים שלו עכשיו", היא צוחקת.
את חושבת שהחוגים עזרו לו להתפתחות?
"כן, הוא ביקש את זה וזה מאוד עזר לו. בגלל שהוא גאון, בית הספר לא ממש היה אתגר בשבילו, והיינו צריכים לספק לו אתגרים אחרים. הוא היה בחוגי מדעים סטנדרטיים, בשחמט, ניגן בחצוצרה וזה סיפק לו עניין, אבל בנוסף, אותו ואת כל האחים שלחתי לחוג ספורטיבי, כי אני חושבת שזה צריך להיות חלק מהשגרה. למעשה, אני חושבת שספורט צריך להיות הבסיס, ואם רוצים אפשר להוסיף משהו יותר אינטלקטואלי מאתגר לזה. למשל, לבן הקטן שלי שעולה לכיתה א', וכבר יודע קרוא וכתוב, היה השנה רק חוג קפוארה. הבן השני שלי היה בקפוארה, ואז הוא ביקש שחמט כי הוא ראה את האחים שלו משחקים. מבחינתי החוג לגוף אפילו יותר חשוב. אנחנו בית כזה של מחוננים, הם מקבלים 'מזון למוח' בלי קשר, ובעידן שלנו באופן טבעי פחות מזיזים את הגוף".
היו פעמים שהם רצו לפרוש מחוג?
"לא זוכרת דבר כזה כי המינונים לא גבוהים, אז לא הייתה סיבה לפרוש. מאוד הקפדתי למצוא את החוגים שהם רוצים ושמתאימים להם, לא כפיתי עליהם משהו, זו תמיד הייתה בחירה שלהם".
יש שיקולים כלכליים בבחירת החוגים?
"תמיד יש שיקולים כלכליים, אבל חוגים זה כן משהו שחשוב לנו ושנשקיע בו. עם הזמן למדתי שהחוגים היקרים הם לאו דווקא השווים יותר, וכיום השיקול העיקרי בשבילי זה דווקא הקִרבה לבית. עם הבכור, בגלל שהייתי יותר צעירה ופנויה, הייתי נוסעת ולוקחת, והגעתי למסקנה שזה לא שווה את זה. פיתחתי קצת רתיעה מכל החוגים היוקרתיים והמפונפנים שמבטיחים כל מיני הבטחות. אני מעדיפה למצוא משהו שהוא יותר רגיל וקרוב, שאחרי זה אפשר להמשיך עם הילדים לגינה. משהו שמשתלב בחיים".
זוסימן מספרת שאם זה היה תלוי בבן הבכור שלה, הוא היה הולך בכל יום לחוג, ואפילו ליותר מאחד. "אבל אנחנו מיננו את החוגים, כי זה כבר היה יותר מדי עומס בעיניי. אני מאמינה שצריך אחרי הצהריים קצת לנשום, ללכת לחברים. היו פעמים שהייתי מנסה לקבוע מפגש עם ילד, והאמא הייתה עונה 'עוד שבועיים מתפנה לנו משבצת', כי יש רק יום אחד בשבוע שהוא לא עושה משהו, והיום הזה כבר נתפס על ידי חבר אחר. בעיניי זה קצת מוגזם. צריך לפעמים להיפגש עם חברים, להיות עם המשפחה וגם קצת לא לעשות כלום".
לצד ילדים שנמנעים מחוגים בגלל הקושי או שבוחרים לפרוש באמצע, ישנם גם אלו שמתעקשים להיות בחוגים שלא תואמים את יכולות או הכישרונות שלהם. בגיל צעיר זה אולי חמוד לראות את הבן או הבת משתרכים מאחור ומנסים לעמוד בקצב, אבל ככל שהדרישות עולות, ברור לנו שהאכזבה אורבת בפינה ועומדת לפגוע בהם.
"אם לילד יש רצון לקחת חלק בחוג, אני לא הייתי מונעת מבעדו, גם אם זה אומר שבסופו של דבר הוא ייכשל. אז תהיה אכזבה, בחיים שלו יהיו הרבה אכזבות", מרגיעה נאור זידמן. "כיום יש דגש על האושר של הילד – איך הילד שלי יהיה מסופק, איך הוא יהיה שבע רצון, ואנחנו יודעים שמבחינה התפתחותית הדבר הנכון הוא לעודד את הילד גם להתמודד עם סבל ועם מאמץ וקושי, ושבסופו של דבר דווקא ההתמודדויות עם הדברים האלו היא משמעותית.
"גם להורים וגם למדריך יש מקום מאוד גדול בצורה שבה מתווכים את זה לילד, ככה שזה לא ישבור אותו. צריך לתת מקום לאכזבה, לאבל - כי יש פה אובדן - אבל גם לנסות לחשוב על עקומת הלמידה שלו, אם אפשר לנסות להשתפר. לעזור לו להסתכל על הדברים שהוא כן טוב בהם. השיעור הוא שלכל אחד יש את הדברים שהוא יותר טוב בהם ואת הדברים שפחות. הרבה פעמים להורים קשה לראות את הילד לא מאושר והם מיד מנסים להוציא אותו מזה, אבל ילדים צריכים לחוות גם את זה, כי החיים מכילים גם את הרגעים האלה".
אחרי שהבנו איך לבחור את החוגים ומתי להתמיד בהם, נשארה רק השאלה כמה חוגים ילדים באמת צריכים. "אם זה חוג שהוא בלי ההורים, אז לפני גיל חמש לא הייתי שולחת", מצהירה רשף קליין, "וגם בגיל חמש הייתי שולחת לדברים שהם קצרי מועד, פתוחים יותר. זה לוקח זמן עד שמצליחים ללכת לחוג לא בגלל שכל החברים הולכים אלא בגלל תחום העניין. אני חושבת שהבחירה הסוליסטית, שבגללה מוכנים ללכת גם לשכונה אחרת שבה לא מכירים אף אחד, לא קורית לפני גיל שבע.
"אני מאמינה שלא צריך יותר משניים-שלושה חוגים בשבוע, תלוי בגיל כמובן. אני פוגשת לא מעט ילדים שהם 'מופעלי יתר' - יש להם לו"זים כל כך עמוסים עד שאין להם שום מפגש עם עצמם. אחרי זה ההורים מתלוננים שהם לא יודעים להעסיק את עצמם או שהכישורים החברתיים שלהם פגומים. הם פשוט לא יודעים להתנהל בעצמם, בלי מבוגר שינהל את האירוע. צריך לשים לב שלילדים יש גם זמן בלי מסגרת, בלי הנחיה. שנשאר להם מספיק זמן להיות ילדים".
