סנסציה מדומה

עורכי כתב העת האופוזיציוני המצרי "אל-ערבי" יכולים היום לחכך ידיים בהנאה: הודות לעיתונות הישראלית ידוע עכשיו שם עיתונם הקיקיוני למיליוני בני אדם. עד לנשיא מובארק הגיע שמעו, ויותר מכך, בישראל סבורים עכשיו שכולם במצרים חושבים כמו "אל-ערבי". ואת ההישג הזה השיג העיתון בלי להשקיע אגורה אחת, הודות לעיתונאים הישראלים. מספר קוראיו של כתב העת לא עולה על 15 אלף, אבל פרסום תמונת פרס כנאצי הביא מודעות עצומה למסר של העיתון, כאילו יש לו מיליוני קוראים.
כך הולך ומתמסד ריטואל קבוע ומכוון מראש: בכל פעם שאישיות ישראלית מגיעה לקהיר, "חוגגים" עיתוני האופוזיציה מוכי הרייטינג בתמונה עסיסית או בכותרת עוינת, לרוב ילדותית ("פרס נאצי", "נתניהו מסריח", "שרון זולל ערבים"). היתר כבר מתנהל מעצמו.
העיתונאים הישראלים, היושבים בחוסר מעש בחצר ארמון איתיחאדיה, ממהרים להעביר למערכת את פרסום התועבה האופוזיציוני, וכך זוכים כתבי עת אלה לחשיפה חסרת תקדים. סנסציה כזו או אחרת - הקליינטים שלה הם קודם כל העיתונאים הישראלים, והיא תזכה מיד לכותרות. ואכן, הישראלים אינם מפסידים שום הזדמנות להתרגז.
כמי שכיסה אינספור פעמים ביקורי אישים ישראלים בקהיר אני מכיר אישית והיטב את התהליך: מישהו הולך לקנות עיתונים, עם דגש על עיתוני האופוזיציה, הכתבים לענייני ערבים מתרגמים, והיתר רושמים וממהרים להעביר למערכות בארץ.
העיתונאים הישראלים, שרק בהגיעם לקהיר מגלים בדרך כלל את העיתונות המצרית והערבית, מתעלמים ממאות מאמרים ברוח אחרת לגמרי, ובעיתוני הממסד, לא בכתבי עת שוליים. למשל מאמרים שעוסקים בחידוש פעילותה של תנועת השלום המצרית, או בביקורת קשה על ערפאת ועל גל האלימות שהצית.
איני בא לטעון שאין פרסומים עוינים, על גבול התועבה ממש, בתקשורת הערבית. הזמנים קשים, ומניותיה של ישראל בצניחה תלולה שם. ויחד עם זאת, למען הדיוק ולמען תהליך השלום, התמונה חייבת להיות מאוזנת.
מה הלקח? העיתונאים הישראלים צריכים לזכור כי הם עצמם מפיצים להמונים את זרעי השנאה של כתב העת המצרי, ולכן אין להתעלם ממה שפורסם, אלא לשים זאת בקונטקסט ראוי. למשל, לא להביא את התמונה ממש. אין חובה ליפול לפח של "אל-ערבי". אם כך תנהג העיתונות הישראלית, יילכו ויפחתו תעלולי רייטינג ערביים כאלה, פשוט מחוסר קליינטים.


ד"ר גיא בכור, משפטן ומזרחן מהמרכז הבינתחומי, הרצליה