הכתובת: ערפאת

זאת לא אינתיפאדה. אינתיפאדה היתה התפרצות של מרי עממי נגד הכיבוש הישראלי בשטחים וגם נגד המשטר המושחת של ערפאת ושות'. וזה לא הג'יהאד האיסלמי, ארגון קקיוני שלמשטרה הפלסטינית אין בעיה לשים עליו יד ולשתקו. פיגועי הדמים של היממות האחרונות הם משהו אחד: מהלך צבאי מתוכנן ומכוון של יו"ר הרשות הפלסטינית נגד מדינת ישראל. הטרור הוא הכלי, הג'יהאד הוא הקבלן המבצע, אבל המזמין הראשי של הפיגועים הוא יאסר ערפאת.
ערפאת זקוק לפיגועים מפני שריח חריף של תבוסה החל להתפשט בביתו. במלאת עשרה חודשים למהומות על הר הבית, הראיס לא עמד ולו בהבטחה אחת שנתן לפקודיו ולעמו באוקטובר 2000. הוא הבטיח להם שהאש בשטחים תתפשט לרחבי העולם הערבי כולו, אבל היא לא התפשטה. הוא הבטיח להם הפגנות מחאה המוניות בישראל, אבל ישראל התלכדה מאחורי ממשלתה. הוא הבטיח להם תמיכת העולם, אבל העולם יצא לחופשת קיץ. הוא הבטיח להם מאות הרוגים ישראלים, אבל ישראל השתכללה בסיכול פיגועים. הוא הבטיח להם שהמתנחלים יאחזו בנשק וייצאו מדעתם, אבל מי שיצאו מדעתם היו התנזים.
הוא הבטיח לבני עמו הפלסטינים שהיהודים השבורים - נפשית, מוראלית, כלכלית - יבואו על ארבע להתחנן להפסקת האש. אבל היהודים בישראל לא נשברו, ועם הזמן אף הפסיקו לבקש מערפאת להפסיק אש. הם למדו לחיות אתה והם מפתחים שיטות משלהם לכבותה.
עברו יותר מעשרה חודשים מיום פרוץ האינתיפאדה, וידי ערפאת ריקות וסבל עמו הפלסטיני מחמיר. ברחוב הפלסטיני נשמעים קולות גוברים של הרהורי כפירה בגאוניותו האסטרטגית של היו"ר. גרוע מזה: מהרוב הפלסטיני הדומם, לא המיעוט המפגין, עולים ספקות קשים בכושרו המולד של ערפאת להנהיג את העם הפלסטיני לניצחון סופי. ומה אם הראיס טועה? שואלת את עצמה אמא פלסטינית.
ערפאת זקוק מאוד לפיגועי טרור קשים. הוא זקוק להם, כי בגללם שוב מצלצלים בלשכתו הטלפונים של כל בכירי העולם. נכון שהם נוזפים בו, ודורשים ממנו דרישות - אבל זה עדיף בעיניו על המצב שבו הטלפון לא מצלצל, שבו מובארק מפנה את הגב, שבו בוש משחק גולף בטקסס ושבו הישראלים מחסלים בהדרגה את מובילי הטרור, והיחידים שמתרגשים מכך הם כותבי מאמרים ראשיים ב"אינדיפנדנט" בלונדון.
עכשיו מוכר ערפאת לעמו בדיה אחרת: משקיפים בינלאומיים. פתאום, ה"משקיפים" היו למטרתה הקדושה של מלחמת הטרור. ונניח שממשלת ישראל תסכים ויבואו לכאן משקיפים בינלאומיים. מה יועיל הדבר לפלסטינים? הרי אף משקיף בינלאומי לא יזיז אף התנחלות ישראלית ממקומה. אף משקיף לא ייתן לערפאת מדינה בגבולות שהוא רוצה ולא ידחוף את ישראל לגבולות שהיא לא רוצה לחיות בתוכם. המשקיפים רק ישקיפו על העמקת אחיזתה של השליטה הישראלית בשטחים.
תהיה התגובה הישראלית לפיגועים אשר תהיה, ערפאת לא יילחם עכשיו בטרור. מבחינתו, הטרור הוא המשכה של הדיפלומטיה בדרכים אחרות. הפיגועים, ככל שהם נוראים יותר, כך הם זורעים כאוס רב יותר - וערפאת צריך כעת את הכאוס כמו אוויר לנשימה. כמו דג את המים. מבחינתו, שקט הוא רפש ומלחמה היא גאולה.
ממשלת ישראל לא צריכה לתת לערפאת במתנה את המלחמה, שערפאת כה מייחל לה, כה זקוק לה. על אף הפיגועים, ישראל קרובה היום מאוד לניצחון אסטרטגי על הטרור, דווקא בשל יכולתה להתאפק ולא להשתלח במפגני ראווה מלחמתיים. מפגני אש, שמרכיב הראווה בהם גדול ממרכיב ההרתעה.
לקבור מתים בחריקת שיניים אבל לא בחיבוק ידיים - גם בימים נוראים אלו - זו לא דרישה מוגזמת שלנו מעצמנו.