האוריינט האוס בידינו

טוב ונבון עשתה הממשלה בכך שעל מרחץ הדמים הנורא בירושלים לא השיבה ב"חיסולים" ובשפיכת דם נוספת, כחלק ממעגל הקסמים של ההרג בינינו לבין הפלסטינים בחודשים האחרונים.

עם זאת, נראה לי ש"כיבוש" האוריינט האוס הוא מעשה שגוי. מכל פעולותיה ויוזמותיה של הממשלה מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה, ההשתלטות על האוריינט האוס היא מעשה בעל אופי קולוניאליסטי, ברוטלי, של כובשים אדוני הארץ, מעשה המאותת כי הפלסטינים אינם עם שראוי לדון עמו על שלום, וכי איננו מכירים בזכותו לריבונות בארצו – היינו בשטחים הכבושים שמעבר לקו הירוק.

אי אפשר להשתחרר מהמחשבה שלממשלה זו אין שום תוכנית לבניית שלום, וכי מטרתה היא לשחוק עד דק את הרשות הפלסטינית, לבטל לחלוטין את הסכמי אוסלו, לבצע ולממש את חלומם של אנשי יש"ע והימין הקיצוני - חלום ארץ ישראל השלמה - מבלי לתת תשובה פוליטית נאותה לעם הנכבש, הנשלט והמבוזה על-ידינו זה יותר משלושים שנה. אין פלא שרעיון הטרנספר ורעיון ירדן כמדינה פלסטינית רוחש בשטח.

בירושלים המזרחית, בתחום השיפוט של מדינת ישראל, חיים קרוב לרבע מיליון פלסטינים. כל הממשלות מאז 67' וכל העיריות, התעלמו מהצרכים של אוכלוסייה זו, ולמעשה לא נתנו להם לבנות ולהתרחב, דאגו לדחוק אותם החוצה ולשלול מהם את זכויותיהם ולהחזיקם במצוקה ובעוני ככל שאפשר. לא במקרה האשימו את משרד הפנים בביצוע טיהור אתני בירושלים.

אטימות או רשעות

האוריינט האוס הוא משהו דומה ומרומז לסמל של זהות ועצמאות ולתקווה לתושבי ירושלים המזרחית ולאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה המערבית, שנותקה באכזריות מבירתה, מהעיר המהווה מרכז תרבותי, דתי וכלכלי עבורה, כולל מרכז לשירותי בריאות וחינוך.

התקווה להסדר של שלום, התקווה שמזרח ירושלים תשוב להיות עירם של הפלסטינים ויוכלו לבוא ולצאת בה בלא מחסומים ומענים ומשפילים, כאילו נמחקה באחת על-ידי כיבוש האוריינט האוס. הפריצה אליו, הנפת דגל ישראל מעליו (שהורד לאחר שצולם בגאווה לעיני כל העולם) וכן סילוק תמונתו של פייסל חוסייני המנוח לבל יישאר סימן וזכר לעצמאות ולו סמלית של הפלסטינים, מקוממת אותם כאנשים השואפים לחרות ולריבונות משלהם, ומשפילה אותם. מסתבר שאנחנו, הרגישים כל כך לסמלים, לאותות ולזכרונות, אטומים עד אימה לסמליהם, צורכיהם הנפשיים הקולקטיביים ותקוותם של זולתנו. שהרי אם אין זו אטימות כי אז זו רשעות לשמה. כובש חכם לוקח בחשבון שעם כבוש, נרדף, מנוצל ומושפל, מורעב ומסוגר ביישובים מכותרים, זקוק לסמלים, מטפח אותם ונהרג עליהם! כדאי שנזכור זאת ונלמד מההיסטוריה שלנו. לא תמיד היינו עם אדונים, עם צבא חזק וגדול, טנקים ואווירונים ופצצות ושררה המאפשרת לפרוץ לכל בית, להתעלל בכל אדם, איש, אשה וילד, להרוס ולעקור עצים ולשרוף שדות, לשבור עצמות, לאסור, לענות ועוד כהנה וכהנה.

מעניין שאחרי כל זה אנחנו כועסים על שהם מתקוממים, על שאינם מאושרים מכך שהמתנחלים לוקחים את אדמתם ובונים עליה את הווילות אדומות הגגות שלהם ואת בריכות השחייה צלולות המים, ואינם מאוהבים בצה"ל שסתם בבטון את בארותיהם.

פניו של שרון אינם לשלום

לנוכח הפעולה האחרונה של הממשלה, לנוכח "כיבוש" המעוז האזרחי של הפלסטינים והריסת הסמלים והתקווה, אי אפשר אלא להגיע למסקנה שאין פניו של שרון לשלום. ששרון, בשקט, בתבונה, בצעדים בטוחים, מבצע את חלום ארץ ישראל השלמה מבלי לתת תשובה לזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני, כפי שנקבע בהסכמי קמפ-דיוויד הראשונים, על-ידי מנחם בגין, סאדאת וקרטר.

הואיל שאנו חיים במאה ה-21, וכללי המשחק היום אינם אלה של הקולוניאליזם נוסח המאה ה-19, אין ספק שהפלסטינים, למרות חולשתם ונרדפותם, יעשו הכל כדי לתת "תשובה לאומית הולמת" שעשויה לכאוב לנו, ושספק אם העולם יגנה אותה. על שרון להבין שהביקורת עליו ועל מדיניותו בעבר ובהווה אינה ביקורת על העם בישראל, ולא על העם היהודי ולא גילוי של אנטישמיות כפי שהוא ודובריו מנסים לפרש, לצורכי "הסברה". זוהי ביקורת המכוונת ישירות אליו, על מעשיו ומדיניותו ועל חוסר נכונותו להגיע למו"מ עם הפלסטינים. המנטרה שלו – "לא נדבר תחת אש", פירושה: לא נדבר!

את זה מבין כל הדיוט, גם אם לשעה קלה עשה השימוש במילים צדקניות של איפוק ונכונות לוויתורים ולהידברות רושם של דברים כנים. אין איפוק, אין מדיניות ויש עליית מדרגה בסכסוך.