הולנד: ייסורי ההמבורגר

את הבוקר הזה האמא תזכור הרבה זמן על תקן של חלום. הוא הוקדש כולו לנסיעה באופניים בשבילי יער הוחה ולווה (שמורת הטבע Hoge Veluwe שבה שכרנו שתי בקתות) עד המוזיאון המסתתר עמוק בתוכו. אלף זוגות אופניים צבועים לבן מחכים בחניונים ברחבי הפארק. הנסיעה בהם קלה. אין עליות ואין ירידות. שטוחה הולנד. רוכבים בתוך הירוק. בין העצים. נכנסים למוזיאון קרולר מולר (Kroller Muller), נמצאים שם כמה ציורים של ואן גוך ששווים צפייה. אבל מה שכבש באמת את ליבה היה גן הפסלים הענק ובו נטועות בין המדשאות והעצים יצירות של רודן, מור, הפוורת', סארה ואחרים. איזה יופי.
האמא סירבה להתנתק, אבל לילדים נמאס. המשכנו במסע האופניים למסעדה שבתוך הפארק (שניצל וצ'יפס בלי מיונז ומעט קטשופ) ומשם למוזיאון העוסק באקולוגיה. לא משהו, חוץ ממשחק בקקי לילדים: זהה את סוגי ההפרשות של החיות שלפניך לפי המרקם הצבע והצורה, והתאם אותן לעקבותיהן.
שעה נסיעה להאג ואנחנו במדורודם (Madurodam). החשיכה יורדת בימים אלה של אוגוסט בסביבות עשר בלילה, מה שמאפשר לנצל הרבה שעות אור, ורבים מהאתרים מאריכים את שעות הפתיחה. מדורודם הכה מפורסמת היא הולנד המיניאטורית. רכבות ספינות בתים כנסיות גשרים – הכל קרוב ונגיש. כמעט אפשר לגעת ביד, ובעיקר לזהות מה שכבר ראינו. לכן שווה להיות שם בסופו של המסע ולא כמונו, בתחילתו. האמא התפעלה. הילד? עשה פרצוף שמדובר בעסק לתינוקות, אבל תוך זמן קצר מצא עצמו שקוע עמוק בשילוח משאית של בית חרושת לשוקולדים, שתביא לו סחורה, והיא הביאה. בגלל שהגענו בשעה מאוחרת – סביבות שבע – נדהמנו. ההולנדים הלכו הביתה לאכול את הצ'יפס עם המיונז, ומי נשאר? הישראלים. אתר שלם מדבר עברית. מה הפלא שיש חוברת הסברים הכתובה כולה בלשון הקודש, ומה הפלא שמוסא, ראש מתמטי יעיל, מיהר לחשב שהרבה יותר זול היה להביא את מדורודם לארץ.
נועה הכה אינטנסיבית מיהרה להוביל אותנו לאתר הבא – היורומאסט (Euromast) שברוטרדם. מגדל ענק (185 מטרים) שבראשו מעלית עגולה ומסתובבת הכי קרוב לעננים. עלינו בדיוק בשקיעה. ראינו למטה את העיר ואת קונצרט הרוק שנערך בנמל הגדול ביותר בעולם, התפעלנו, נשארנו לעוד סיבוב, ויצאנו הביתה, ל"בקתה". נסיעה של שעה. ומה עם הרעב? לך תמצא משהו פתוח אחרי השעה עשר מלבד מקדונלדס. פשוט אין. ההולנדים החביבים הולכים לישון. וכמה פעמים הורים יכולים להכניס מקדונלדס לפה? כל הניסיונות לאתר מסעדה פתוחה בדרך עלו בתוהו. נועה זכרה לטובה מטיול קודם מסעדת דרכים בשם "שלושת האווזים". מצאנו אותה. אלא שמדובר ב"שלושת השפים" שמסיבה בלתי מובנת בעליל נראו לה כציור של אווזים. מה הפלא שסגרו לנו את המטבח מול הפרצוף דקה לאחר השעה עשר? התקדמנו לעבר הוחה ולווה שלנו, וליד המקדונלדס הקרוב מצאנו מסעדה פתוחה. נכנסנו, שאלנו מה עם המטבח, אמרו: סגרנו באחת עשרה. בדיוק לפני דקה. תנסו מחר. הלילה הסתיים בכך שהילדים אכלו מקנגטס, וההורים? קדחת.

הכסא רועד במקומות הנכונים

למחרת ירד החורף על הארץ. בדיוק מה שהאמא חששה. היא כבר שמעה על הרבה טיולים כאלה שנדפקו מזה שהגשם לקח לו שבוע להחליט איך להפסיק. התוכנית לנסוע לתערוכה של ארמונות חול טבעה במים. נועה אמרה בואו לדולפינריום. הוא לא רחוק וגם מה שנקרא indoors. נסענו. הגשם לא פסק. החנינו את האוטו ליד רכבת ילדים שהיינו מצווים לעבור איתה חצי עיירה (הארדרויק Harderwijk) כי אין חניה. האמת? המקום היה הפתעה מוחלטת לאמא. היא חשבה שמדובר באיזו הצגה של דולפינים הולנדים חביבים שיעיפו כמה כדורים ויתנשקו עם המאמנות שלהם, והתברר שמדובר בגן החיות הימי הגדול ביותר באירופה. אתר ענק מלא הופעות ואקווריומים וחיות ים מאחורי זכוכיות ענק. הן התבוננו בנו ואנחנו בהן. הילדים נהנו במיוחד כשאפשרו להם ללטף כרישים קטנים ולא מזיקים השטים להם לצד חתולי ים ולצד חנות למכירת מזכרות של כרישים קטנים וחתולי ים מפרווה ומפלסטיק. הם גם השתגעו מאיגור, אריה ים ממוצא רוסי, שסירב לאכול בקבוק מפלסטיק ודרש במקומו דגים. הוא גם הבחין בין משולש לעיגול בעיניים עצומות, וטפח על חזהו השמן והנוטף מים, מלא הערכה עצמית. האמא, לעומת זאת, הייתה על סף בכי. כל ההצגה של איגור הייתה בגשם שוטף, והיא רעדה מקור תחת מטרייה שלא עמדה בכמויות המים שירדו על ראשה. (היא היחידה שברוב טיפשותה לא לקחה מעיל גשם). כשאיגור גמר את השואו שלו הילדים היו רעבים. ומה היה שם לאכול בשלוש המזללות ההולנדיות החביבות? נכון. שלושה סוגים של בורגר עם צ'יפס ומיונז וקטשופ. הסבל הזה נגמר, והתחילה הצגת סרט על שודדי ים בתלת ממד שצופים בו במשקפיים עם מסגרת ורודה. הדמויות קופצות מהבד לשורה שלפניך, הכיסא שלך רועד במקומות הנכונים, ופעם אפילו נשבו ממנו רוחות סוערות. הילדים היו אחוזי אימה בכמות שמספקת הנאה, אבל לא רצו להישאר לסיבוב נוסף.
כשיצאנו, העולם בחוץ התחיל סוף סוף להתייבש. אז נועה האינטנסיבית הציעה לעשות סיבוב בעוד עיירה ציורית מעתירה העונה לשם דייוונטיר (Deventer). נסענו. האמא ונועה הלכו מוקסמות. כל רחוב, כל סמטה, סחטו מהן בקלות אנחת התפעלות. הילדים ומוסא סבלו וגיחכו. בסוף חיפשנו מסעדה ולא מצאנו. אבל הייתה גלידריה מצוינת שהשכיחה מהאמא את כל הצרות הרטובות מהבוקר. ומה אכלנו בסופו של יום מפרך? לא נכון. הפעם מוסא דהר למסעדה ההיא שפתוחה עד אחת עשרה בלילה והגענו בזמן, ואפילו הייתה שם מלצרית דוברת אנגלית שנורא השתדלה להבין. היא כל כך נגעה ללב, שניר הציע לקחת אותה אתנו במכונית כדי שתשתדל בשבילנו במסעדות הבאות. תפריטים באנגלית ומלצריות דוברות אנגלית ואפילו חביבות – הם עניין קשה להשגה בהולנד הכפרית.