מחכים לקרמבו / ענת מסינג

כשאנחנו ילדים, הכל פשוט יותר. לפעמים פוגשים אנשים טובים ולפעמים אנשים רעים. יש מעשים טובים שאפשר לעשות ויש מעשים רעים. יש דברים נכונים ויש שטויות גמורות. בגלל כל זה, מן הראוי שהמובייל, שתולים לראשונה על מיטת הרך הנולד, ישלב בין צבע שחור לצבע לבן, כי תינוקות כידוע, מבחינים בעיקר בניגודים.
בתוך הראשים שלנו צרוב ציר של גראף עם נקודת אמצע ולו שני צדדים, כמו חבל כביסה חזק וקצר, שקשור בקצה אחד לאוזן הימנית, מבפנים ובקצה השני - תלוי על התנוך של השמאלית. הגראף מסווג את הבחירות שלנו, המחשבות שלנו, המאוויים שלנו, לפעמים תולה אותם בצד הטוב של החבל ולפעמים בצד הרע. זה יכול קצת להלחיץ אותנו כאשר עומדים לרשותנו רק טוב ורע, אבל ככה העולם הופך להיות מובן יותר ופשוט. יש גמול ויש עונש ויש קרמבו שמקבלים כל יום בצהרים כשחוזרים מהגן, והציפייה הזו לקרמבו, עוטפת את הפשטות של הקיום שלנו ברשת מהודקת של תקוה ויציבות.
אבל טוב ורע זה עניין יחסי. כי מה שטוב לנו לא תמיד טוב לאחרים ומה שהכי רע לא בהכרח נתפס ככזה, ברחובות למשל. זה דבר שמבינים רק כשמתבגרים. בגיל שש בערך.
בכל בית יולדות, אם רק מחפשים, אפשר למצוא חצר רחבת ידיים ובה גן ירק פורח שמקיף מבנה בטון קודר. בערוגת הצל שהדחליל מטיל, גדלים בחשאי פולי טוב-ורע אורגאניים. ואז, בלילה, ההורים שלנו קוטפים חופן פולים ומתגנבים בחשאי לחדר תינוקות, בדממה הם חופרים גומה קטנה, מתחת לפלומת השיער הדקיקה שמכסה את הראש זעיר. הם שותלים שניים שלושה פולים, מכסים ומהדקים. בבוקר איש כבר לא מבחין בכלום.
אז, מה שמבדיל בין אדם אחד למשנהו זה פולים אורגאניים. כי בכל חברה בוחרים להשביח פולים מזן שונה המתאים רק לה. ואנחנו המסומנים, כמו בחותמת שמדביקים על גב היד בדיסקוטק באלנבי, מבלים את חיינו הבוגרים בניסיון לרצות את הפולים שלנו ולצמצם פערים. עכשיו כשרוב בתי היולדות עוברים ל – ROOMING IN, ככה שאנו צמודים לאם ומבלים במחיצתה, אישית לוחצת, מן ההתחלה, מתעוררת מגבלה קטנה באכיפת קשר הפולים. אבל יש כבר כמה אנשי פיתוח שעובדים על דגם משופר, גז ריחני שאפשר יהיה לפזר בחדר היולדת. הגז שהאם תשאף, יחלחל לתוכנו דרך החלב שאנו יונקים ויתפשט בגופינו בצורה הומוגנית. והיום הרי נשים רבות חוזרות להניק לתקופות ממושכות.
בסופו של דבר, הפולים האורגאנים מסדרים לנו את הראש והראש, מסדר את החיים. הם מפקחים על הברירה הטבעית של הטוב והרע, שאנחנו תולים במשך השנים, על חבלי הכביסה שלנו.
אני חיה, פחות או יותר, על מי מנוחות. מבצעת ביעילות ובשקידה את המטלות המוטלות עלי כילדה. הולכת מדי בוקר אל גן הילדים ואם הגננת מציעה לחלוץ סנדלים ולהשתכשך בחול, אני מיד מעבירה את ההצעה אל הדרגים הגבוהים, והפולים האורגאנים אינם מאכזבים. הם מעבדים את הנתונים, ומיד מגבשים את עמדתי בנושא וכמובן, מציעים לי תוכנית מגירה. הילדים נהנים מאד להשתובב בחול וגם אני נהנית לשבת על פיסגת ה'איגלו', מפלסטיק אדום, ששוליו מכורסמים ואשר פסגתו נכבשה כבר, כל כך הרבה פעמים, על ידי החמסינים והגשמים והילדים משנה שעברה. אני מטיבה את ישיבתי, משפרת מעט את המיקום, ואז חולצת בעדינות את הסנדלים האורטופדים, שכבר התחילו להשתפשף לי בצדדים ומניחה אותם לצידי, פושטת את הגרביים הפרחוניות, שבחרתי לגרוב לבדי הבוקר, ומניחה אותם לצד הסנדלים. וכך מפקירה את כפות רגלי החיוורות אל אוויר העולם, כפי שציוותה הגננת, ומבלי להפר את האני מאמין שלי. הפולים האורגאנים פשוט לא אוהבים ללכלך את כפות רגלי בחול.
קורה שאני מקבלת במתנה רכבת חשמלית. בצבע כחול מעושן, עם פס כסף לאורכה, וחלונות רחבים מפלסטיק, שאפשר לפתוח ולסגור וגם קטר עם נהג לבוש מדים, וככה אני צוברת עוד ימים ארוכים של מסעות רחוקים לארץ לא נודעת. אחרי חודשיים בערך, יונתן, הילד של השכנים, בוכה, צווח, מרים את כל השכונה על הרגליים, הוא רוצה את הרכבת. והפולים האורגאנים שלי שהם פולים מאד נדיבים, מתייעצים איתי ומשבחים אותי, על בגרותי, על טוב ליבי וככה אני נותנת לו במתנה את הרכבת ומאושרת לגלות כמה אני נדיבה וטובה ובוגרת, ונשארת עם עצמי ועם המסעות הרחוקים, אבל עכשיו כשאין לי רכבת אני לא יודעת איך חוזרים.
אז אני לוקחת דף לבן, מתוך בלוק גדול של שיעור ציור וכותבת, בשאריות של צבע פנדה ורוד, 'ארץ אמת וטוב' ומציירת מסביב מגן-דוד, כי אני יודעת שזה סמל של טובים. ואז בתחתית הדף מציירת חללית, עם ראש של דולפין חייכני, שזה עתה נחתה על הכוכב החדש. ובכוכב 'אמת וטוב' מתגוררים בשלוה ברבא-אבא כחלחלים וברבא-אמא ורודות, שנעים ממקום למקום, על סקטים נוצצים. והברביונים-הילדים שמחים מאד לקראתי, כשאני יוצאת מן החללית. הם מקבלים את פני בתשואות ומזמינים אותי לביתם, מבקשים להכיר לי מיד את כל הברבא-משפחה שלהם, ואני נענית בשמחה.

* * * * * *

אמא שלך קוראת לך לאכול ארוחת ערב. היום היא הכינה פתיתים, כמו שאת הכי אוהבת. ואת אוכלת בתאבון ומערבבת את הפתיתים ככה שיתקבצו בקבוצות. יש פתיתים חברותיים, דביקים, שנמשכים להרבה פתיתים-חברים ויש אחרים שמעדיפים להתבודד בשולי הצלחת. את לא מפלה ביניהם, רותמת את המרכבה ויוצאת לאסוף את כל הפתיתים, החברותיים והמתבודדים, ועורמת את כולם במרכז הצלחת, בונה הר געש של פתיתים, ואמא שלך קוראת לך לבוא למקלחת, רגע אחד לפני ההתפרצות. מתחת למים הפושרים את מטה את הראש בזוית קטנה ימינה ולאחור, ונותנת לזרם המים לשטוף לך את המחשבות, לנקות טוב טוב את האוזניים, כי לפעמים צריך לחלץ משם איזו מחשבה שנתקעה, ולמרות שהיא רוצה לצאת היא לא יודעת איך, וככה חוסמת את כל הזרימה. את מתנגבת במגבת הגדולה ולובשת את הפיג'מה עם הדובדבנים האדומים. ואחרי שסידרת את הילקוט-למחר את מתכרבלת בכורסה, בעיניים אדומות מעייפות מציצה אל המסך של הגדולים. לא, את לא עייפה, מתעקשת, נאבקת בשמורות עינייך, מרפה לרגע והן מיד נעצמות, לא, עדיין לא רוצה ללכת לישון.
ואבא יחזור עוד מעט, עייף, כבד, ריח חריף של זיעה יתערבב בריח חריף של צבע, והוא יחבק אותך ויחוד לך חידה, יתרווח על הספה ויספר איך עבר עליו היום בעבודה. ואת תקשיבי, תבלעי כל מילה, תבקשי להבין, אפילו תעוצי לו עצה ורגע אחד לפני שתיכנעי לתרדמה, תבקשי לשמח אותו, לתת לו מתנה, ואז תזכרי שהיום קיבלת מאה בבחינה והמורה אמרה את זה לפני כל הכיתה. אבא ישא אותך אל מיטתך, יכסה אותך בשמיכה, ילטף את ראשך וכשתרדמי ילחש לך, תודה.
עכשיו צריך לקחת תרופה. שוב התחלת לשמוע מחשבות אסורות. הן בורחות לך מן הראש, בלי שליטה. אסור, מי שחושב לבד מת לבד, אבל מאוחר מדי, את טובעת בתוך המחשבות המרטיבות. אבא שלך הולך לאשה אחרת, הנה הם הולכים יד ביד לסרט. עכשיו הם מבקרים ביריד אדם ומעונו, עכשיו היא מבשלת. הם אוכלים אוכל אחר שאת לא מכירה. הוא עוזב את הבית.
הפולים האורגאנים מאחרים להתעורר מתרדמה עמוקה, הם נתנו לך לשחרר יותר מדי חומר רע, שכחו לבלום, ועכשיו צריכים להתאמץ כפליים, לשכנע אותך שזה לא יתכן, שדברים כאלה קורים רק בסרטים וכנראה ששוב קראת יותר מדי ספרים, ואבא שלך עובד קשה בשביל שיהיו לך חיים טובים, ואיך את מעזה בכלל לחשוב מחשבות כאלה. עדיף שתנצלי את הדמיון שלך לדברים אחרים ומחר בכלל יש מבחן באנגלית וכדאי שתתכונני אם את רוצה לשמור על ממוצע גבוה.
יש לך חיים טובים, את יודעת את זה. את הולכת לבית הספר ולחוגים. יש לך לא מעט חברים וכל ערב שישי מסיבה. בשנה הבאה תלכי לחטיבה. זה מרגש אותך, לסיים יסודי אבל את גם קצת עצובה. את מאד אוהבת את המורה שלך ודי מקובלת בכיתה, ואתמול קנית חולצה חדשה. אולי בקיץ תסעו לטיול משפחתי באירופה. ויש לך פנאי להמציא סיפורים ולנסות אותם על אנשים, ונראה לך שגדי אברמוביץ עוד מעט יבקש ממך חברות. ההורים שלך מאד אוהבים אותך, את בסך הכל ילדה מאושרת.
בלילה, כששכבת לישון, לא חלמת כלום. שמעת את ההורים מלחששים משהו במטבח ונדמה היה לך שאמא בוכה. כבר ידעת. זה היה הלילה האחרון. הפולים האורגאנים נותרו מבוישים בירכתי הראש. אבא-הכי-בעולם הלך. וחזר, והלך וחזר. ואמא שלך, הכינה גם למחרת היום את הפתיתים שאת אוהבת, והפעם הרשתה להר הגעש להתפוצץ.
חלפו לפחות חמש עשרה שנה מאז שהפתיתים התפוצצו עד אשר נערת את כל השיירים של הפולים האורגאנים והזמנת את אבא-הכי-בעולם לבקר אותך ואת הילד שלך. קצת לפני השקיעה יצאתם לגינה ושתלתם ביחד פטוניות ורודות, וגם שיח אחד של פולים. שיהיה.