שתף קטע נבחר

תסמונת סרביה

חגיגת השנאה לישראל בדרבן מוליכה את דעת הקהל בארץ לתגובת-נגד אינסטנקטיבית. אנחנו מתבצרים בצדקתנו המוחלטת ואומרים: אנחנו תמיד בסדר. האם אנחנו תמיד בסדר?

ועידת דרבן לא נגעה בשורשיה של הגזענות בת ימינו. משתתפיה לא דנו, למשל, ברציחות השבטיות ששטפו את אפריקה והפכו מיליונים לפליטים. הם התעלמו מההיבט הגזעני של האיסלם האפגני ומשנאת הזרים המתחזקת באירופה. הם סימנו מדינה אחת ויחידה, את ישראל, כמטרה לכל הגינויים. ישראל, על-פי "רוח דרבן", מדביקה במחלת ה"גזענות" את כלל האנושות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני פשט בדרבן את צורתו הפוליטית והיה לחזית ראשית של המאבק הגדול בין הטובים (כולל הפלסטינים) לבין הרעים (אנחנו).
ישראל נבחרה בדרבן למלא את התפקיד של הרוע האולטימטיבי בעולמנו - מדינה לא רק בלתי-חוקית אלא גם בלתי-מוסרית, שעצם קיומה מסכן את היציבות העולמית. ללא פתרון "הבעיה היהודית", אמרו הנאצים, לא ייגאל העולם; היהודים יהרסו אותו. ללא פתרון "בעיית הקולוניאליזם הישראלי", אומרים בוועידת דרבן, לא ייגאל העולם; הציונים יהרסו אותו.
איך זה קרה לנו? הרי לפני שנה נהנתה ישראל מתמיכה בינלאומית רחבה. רק לפני שנה נתפסה הסרבנות המדינית של ערפאת כסיבה עיקרית לכשלון תהליך השלום. לפני שנה, בהפגנות השמאל והארגונים הלא-ממשלתיים בפראג, לא נישאו שום כרזות נגד ישראל. איך קרה שישראל הפכה למושא השנאה של ארגונים כה רבים?
יש לכך תשובה המתמקדת בהסברה הישראלית הלקויה, בתעמולה הפלסטינית המניפולטיבית, בכוחן המחודש (אחרי ייקור הנפט) של מדינות ערב במוסדות האו"ם. וגם השמאל הישראלי והיהודי המתון הזניח את קשריו עם התנועות של מתנגדי הגלובליזיציה ולא תקע טריז בין ביקורת פוליטית לבין שלילת קיומה של המדינה היהודית והצגתה כהתגשמות הגזענות.
כל אלו דברים נכונים, אבל הם לא המציאות כולה. לעמים הנתונים במלחמה, בייחוד במלחמה נגד טרור, הנתפשת כקיומית, יש נטייה ברורה לחלות ב"תסמונת סרביה": לראות את עצמם כצדיקים הגמורים ואת העולם כולו המתלכד נגדם, ללא שום סיבה סבירה. זו האווירה ששררה בבלגרד בימי הקרבות של צבא סרביה בבוסניה ובקוסובו, לרבות בקרב אינטלקטואלים מבריקים.
"תסמונת סרביה" מתפתחת במהירות מדאיגה גם בקרבנו. נכון שיש לה על מה להתבסס; בשפיטת העולם את ישראל יש רובד עמוק ולא-מחיק של אנטישמיות טורפת. אבל כך גם נכון שהתגובות הישראלית לטרור הפלסטיני מעוררות את כעסם ואת ביקורתם של בעלי רצון טוב במקומות רבים. הסגרים, ההשפלות, שימוש-היתר במטוסי הקרב, היד הקלה על ההדק, ההפגזות, היעדר מחוות הומניטריות, המספר הגדול של הילדים הפלסטינים ההרוגים, אוזלת היד באיתור מבצעי פיגועים נגד פלסטינים, התנכלות לזכויות האדם - מעשים אלו ואחרים מכתימים את ישראל גם בעיני ידידינו הלא-מעטים. והם בעייתים כשלעצמם.
חגיגת השנאה לישראל בדרבן מוליכה את דעת הקהל בארץ לתגובת-נגד אינסטנקטיבית. אנחנו מתבצרים בצדקתנו המוחלטת ואומרים: אנחנו תמיד בסדר. אנחנו תמיד בסדר? למרות דרבן, התשובה היא לא. למרות דרבן, יש לנו חשבון מצפוני קשה עם עצמנו.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים