10 ספרי הפולחן הגדולים

הספרים הראשונים שנכתבו אי פעם היו ספרי פולחן, בין אם מדובר בתנ"ך, בקוראן, בברית החדשה או בספריו של המכשף אליסטר קראולי. לפני המצאתו המופלאה של גוטנברג, הכרכים היחידים שהיו בנמצא היו אלו שנתנו את השראתם לפולחניהם הדתיים של בני האדם. עם השנים התפתח סוג אחר של פולחן ששאב את השראתו מהספרות – פולחן חילוני לכל דבר, אך כזה שהציות לכלליו יצר דתות חלופיות, העניק השראה לדורות שלמים ואף, במסורת ספרי הפולחן הקדומים, הכשיר את התנאים לביצועם של מעשי עוולה. ספרי הפולחן זכו למעמדם בזכות יכולתם לתת מבנה, צורה ופתחון פה לתופעות ולהלכי-רוח שלא היו מבוטאים בבהירות עד הופעתם בזירה האנושית, והוציאו מחוץ לארון שאיפות, מגמות ונטיות שעד אז נתפסו כשוליות. ספרי הפולחן האמיתיים אינם סתם רבי מכר ולא מספיק שמספיק אנשים יקנו את "באדולינה" בכדי להפוך אותו לספר פולחן. בכדי שספר (או סרט, אם תרצו) יוגדר כ"קאלט" הוא צריך ליצור סביבו קאלט, או כת, וכמו כל דת, הוא אינו קיים עד שלא נמצאו לו מאמינים. ברשימה הזו תמצאו עשרה ספרי פולחן מהטובים שנכתבו, ושהפכו, בצדק או שלא, למרכזן של תנועות, לספרי הקודש של דורם, ליוצרי כתות ולפורצי דרך בעולם המציאות ולא רק על מדף הספרים.

1. "מלכוד 22", ג'וזף הלר

כשהותקף בזמנו ג'וזף הלר על כי שום ספר שכתב לא הגיע מעולם לברק הגאונות של "מלכוד 22" הוא אמר בניחותא "נכון, אבל לא הרבה ספרים אחרים הגיעו לכך". הלר, שהיה נווט בלהק מפציצים אמריקאי בזמן מלחמת העולם השניה, כתב את ספרו הראשון במשך שבע שנים, רק כדי לגלות שהמו"לים לא ממש ששו לפרסם את יצירתו הפרועה, המבולגנת, המבריקה והאנטי מלחמתית. ארה"ב של שנות החמישים היתה עסוקה מדי בלהגן על הדמוקרטיה בקוריאה, ועד צאתו של הספר לאור בשנת 1962 כבר הגיעו היועצים אל המקום שהפך ללבנון של ארצם של האמיצים – ויאטנם. "מלכוד 22" התפוצץ אל תוך אמריקה השמרנית, שעדיין לא שמעה על הייט אשברי, כמו מקבץ הפצצה מושלם. ספרו של הלר הצליח לקרוא תגר ולפגוע כמעט בכל דרג בהיררכיה: החל מהכומר חדל האישים, האחיות הפריג'ידיות, הגנרלים האטומים והמטומטמים ומילו מידרבנדר והסינדיקט הקפיטליסטי שלו, שעושה עסקים עם הוורמכט כדי שיוכל להביא ביצים טריות מפיאנוזה לחדר האוכל של הטייסת. וכמובן, לכל אחד יש מניה. "מלכוד 22" הופקע משיוך למלחמת העולם השניה על-ידי משתמטי ויאטנם והפך לתנ"ך שלהם, בהוקיעו את המלחמה, כל מלחמה, כאקט שבו הצד היחיד שמנצח הוא הטיפשות האנושית.

2. "התפסן בשדה השיפון", ג'י. די. סאלינג'ר

נהוג לומר שיש בארה"ב יותר אנשים שנחטפו על ידי חייזרים או ראו את אלביס מטגן המבורגרים באיזה חור בממפיס מכאלו שהצליחו לראות את אביו מולידו של הולדן קולפילד, הלוא הוא ג'י די. סאלינג'ר. מחברם של "לאסמה באהבה ובסאוב" ו"הרימו את קורת הגג, נגרים" החליט להיעלם לפני כשלושים שנה מעין הציבור ושומר מאז באדיקות על פרישותו ופרטיותו. בין הסיבות הרבות שניסו מעריציו הרבים למצוא להחלטתו היתה גם העובדה שמלבד התנ"ך ועוד יצירות מעטות, לא נכתבו הרבה ספרים ששימשו כהשראה והרשאה לרצח. הינקלי, שניסה להתנקש בחייו של רייגן; צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, ועוד, טענו כולם כי הם מבצעים את תפקידו של התפסן המסתורי שאמור להציל את הילדים האבודים מעולם המבוגרים המסולף והמעוות. כמו "מלכוד 22", גם התפסן אומץ על-ידי הדור שלאחר המלחמה הגדולה. דור שחונך להרואיות חלולה על ברכי הערכים המוחלטים של טוב ורע אותם אימצה אמריקה ככלי הנשק שלה במלחמתה בסכנה האדומה. סיפור התבגרותו של הולדן הוא יציאה כנגד כל מה שנודף ממנו ריח הממסד ומיועד לילדים שעדיין ואולי לעולם לא יהיו להם גיבורים להזדהות עימם, כל אותם ילדים אבודים בשדה השיפון הגדול של החיים.

3. "ונוס בפרווה", לאופולד פון זאכר-מאזוך

חלום חייו של הסופר ממוצא פולני היה למצוא אישה שתלקה אותו ככלב בעודו כורע לפניה כשהיא לבושה באדרת פרווה. יש דברים גרועים יותר. זאכר-מאזוך ביסס את ספרו על התנסויותיו הממשיות עם פאני פון פיסטור ואשתו ואנדה, עמן חתם חוזה המעניק להן שליטה אבסולוטית בו, ובו שיחקו האכזריות והכאב תפקיד מכריע. מאזוך זיהה את הנשיות עם הטבע – פראי, אכזרי וחסר מעצורים, ומצא בכאב ובענישה סיפוק רגשי ומיני עמוק. הפסיכולוג הגרמני קרפט אבינג היה הראשון להגדיר את הפנטזיות וההתנסויות של זאכר-מאזוך כסטיה מינית, למרות שבני תקופתו של הסופר לא ראו בארוטיקה שלו דבר חריג. אבינג היה גם זה שהעניק למאזוך את הכבוד המפוקפק שבשימוש בשמו להגדרת הסינדרום: מאזוכיזם. על עוצמתה של הנטיה ניתן לעמוד בקלות מקריאה בדיווחי חדשות על חברי פרלמנט בריטיים שנמצאו קשורים בקרסוליהם למיטות בבורדלים יוקרתיים ובחדרי "מעוניין במלכה" העמוסים בצ'אטים למיניהם, בהם כניסה בניק נשי תבטיח מבול של הבטחות לכניעה מוחלטת וליקוקי בהונות נרגשים.

4. "ג'וסטין, או יסוריה של המידה הטובה", המרקיז דה-סאד

כעשרים שנה לפני הולדתו של אבי המאזוכיזם, נפטר בבסטיליה דונאטיין אלפונס פרנוסואה, הידוע יותר כמרקיז דה-סאד. השנים שהפרידו בין שני אבות הסטיה המוכרזים הללו לא שיחקו לטובתו של דה-סאד. בניגוד לזאכר-מאזוך, התהוללויותיו המיניות של דה-סאד הוקעו והובילו אותו לכלא, שם כתב את ספריו, ביניהם גם "מאה ועשרים הימים של סדום" ואחרים. דה-סאד צידד בתמונת המראה של נסיונותיו של מאזוך, וראה בגרימת כאב והשפלה את המיצוי הרגשי והמיני העמוק ביותר. לשיטתו, אותה הוא פורש בחסות סיפורה של ג'וסטין החסודה והתלאות המיניות שהיא עוברת, היכולת לגרום כאב, היא-היא הביטי האמיתי של טבע האדם. "יצר לב האדם רע מנעוריו", טען דה-סאד, וקיבל אף הוא את הזכות שבקריאת סטיה על שמו. מלבד במועדונים אקסקלוסיביים במיוחד במדינות אקסקלוסיביות יותר משלנו, קשה היום למצוא סאדיזם מיני במתכונתו המלאה והלא מרוככת (אם חשבתם שמה שמראים לכם בסרטי הפורנו-רך של ערוץ 4 בלילה זה זה, אז זה לא), אבל עדיין קיימים רבים שאימצו את פילוסופיית החיים של המרקיז וממשיכים באדיקות בדרכיו, הכוללות שוטים, קשירות, מקלחות זהב, מעשי סדום ומה לא. אל תנסו את זה לבד בבית.

5. "גר בארץ נוכריה", רוברט היינליין

לספרי פולחן יש נטיה נסיבתית לעמוד במרכזן של שערוריות, אך העובדה שאחד ממעריציו הגדולים של ספרו של היינליין היה צ'ארלס מנסון יכולה לשפוך מעט אור על מידת ואופן השפעתה של היצירה הזו על מי שכונו ילדי הפרחים. "גר" הוא סיפורו של ולנטין מיכאל סמית, אדם שגודל על ברכי בני המאדים וחזר לכדור הארץ כדי להביא לילידיו הסובלים את בשורתו – "אתה הוא האלוהים". ספרו של היינליין, נביא האנרכיה, מעלה על נס את האינדבידואל ותשוקותיו, ובועט באחוריו השמנמנים של כל מה שנופל תחת הגדרת "הממסד", ויהיה זה הממסד הדתי, הפוריטניות המינית או ההנהגה הפוליטית. הלאה החיפוש אחר הכסף, אנחנו בעניין החתירה לאושר אישי. השילוב המאפיין את היינליין בין אנרכיה, אהבה חופשית ויסודות פאשיסטיים הוא שמשך את מנסון לאמץ את היצירה הזו אל ליבו. רוב רובה של תנועת ההיפים הגיעה כנראה רק עד הקטע של האהבה החופשית.

6. "זן ואומנות אחזקת האופנוע", רוברט מ. פירסיג

כשהוא נוטל לעצמו את שם דמותו של בן השיח הצעיר של אפלטון, יוצא פירסיג אל מסע נוסטלגי פילוסופי בנבכי נשמתה של ארצות הברית ושלו, כשהוא סוחף אחריו רבבות תרמילאים וטרמפיסטים שיצאו "לחפש את עצמם" בדרכים. בדומה לאבות הז'אנר, הרמן הסה וג'ק קרואק, גם פירסיג משתמש במסע כתירוץ וכמבנה לתוכו הוא שופך את הגיגיו הפילוסופיים, שנעים בין המעמיק לסתמי. פיידרוס ובנו יוצאים לטיול על גב אופנוע, שהוא הכלי היחיד, על פי פירסיג, שמאפשר לך לנוע במהירות אך עדיין להיות חשוף לחלוטין לסביבה, ובמהלך הנסיעה מנהלים שיחות על מהותה של האיכות המוחלטת ועל האבחנה בין מושגים כגון "טוב", "יפה", "רע" ועוד. למרות שפירסיג מכריז על הספר כתיעוד אוטוביוגרפי של חוויותיו, קשה להאמין שהוא אכן ניהל את השיחות הללו כשהוא חבוש בקסדה וצורח את השגותיו לגבי זן בודהיזם,

7. "הסילמריליון", ג'.ר.ר. טולקין

עבור טולקין, האיש והאגדה, כתיבתם של "שר הטבעות" ו"ההוביט" היתה רק עבודת הכנה ליצירה האמיתית שלו: הספר שייצור מיתולוגיה חלופית לבריטניה. "הסילמריליון" שיצא לאור לאחר מותו בעריכת בנו כריסטופר, הוא המהראבאטה של הארץ התיכונה, הקלוולה של ארצות הדמיון שלו. התנ"ך, אם תרצו. ואכן, מעריציו היותר קיצוניים של הסופר הדגול אימצו אל ליבם את התפיסה לפיה טולקין לא היה יוצר כי אם היסטוריון, שקיבל את גרסת סיפור הבריאה שלו הישר מהמקור האלוהי. חובבי טולקין נחלקים בנקודה זו לשניים: אלו שחושבים שזה קשקוש מוחלט, ואלו שלמרות הצהרותיו של טולקין כי הוא לא יהיה מעוניין לשוחח באלפית עם אף אחד, לומדים את השפות שהמציא על בוריין, מחפשים אנטים ונשי אנטים ביערות טחובים וממתינים להתגלותו השניה של גנדלף.

8. "איש הקוביה", לוק ריינהרט

בוויכוח המפורסם בין נילס בוהר, אבי מכאניקת הקוונטים, לאלברט איינשטיין, הכריז האחרון בעצבים כי "אלוהים לא משחק בקוביה" בוהר מצדו התרה באיינשטיין לבל יגיד לאלוהים מה לעשות. לוק ריינהרט אמר לשניהם ללכת לחפש את החברים שלהם, ושיעבד את חייו לחוקי ההסתברות של הטלת הקוביה, כשכל צעד שהוא נוקט נקבע על ידי שרירותו של המזל. ספרו המדהים של ריינהרט על הפסיכואנליטיקאי שמתחיל בניסוי בהתנהגות אנושית ומסיים כרוצח ואנס יצר גלי הזדהות עצומים והוליד "מרכזי קוביה" שונים בתכלית מאלו שממוקמים בלאס-וגאס. תחת שרירות הקוביה ואל המזל, "אלקובים", מצאו ריינהרט וחסידיו שיטה שבעיני מצדדיה מובילה אל החירות המוחלטת ומיצוי האפשרויות האנושיות, ובעיני מתנגדיה היא הרשאה לתוהו ובוהו שרירותי ואנרכיה מוחלטת. "אלקובים נתן ואלקובים לקח. יהי שם אלקובים מבורך"

9. "ארוחה עירומה", ויליאם ס. בורוז

קחו מזרק מלא הרואין, חדר מעופש בטנג'יר, טקסט שמכיל את הזיותיו של ג'נקי יצירתי ושני חברים טובים, קרעו את הטקסט לפיסות קטנות, פזרו אותן סביב בעזרת מאוורר רב עוצמה. מה קיבלתם? את "ארוחה עירומה". ג'ק קרואק ואלן גינצבורג, סופרי פולחן בזכות עצמם, מצאו את בורוז מתגולל בחדרו בינות למאות פיסות נייר עליהן כתב בקדחתנות את הפנטסיה האפלה שלו על ג'וקים ענקיים, סמים אופיאטיים וסקס כדרך ושלא כדרך הטבע. הם חילצו משם את בורוז, שהמשיך לטעון בתוקף שאינו זוכר שכתב דבר, ואת פיסות הנייר המוכתמות, וערכו אותן לכדי מה שניתן להגדיר כמדריך לג'נקי המתקדם. "ארוחה עירומה" מעולם לא נתפס כמות שהוא, וכמו שבורוז עצמו מציין בסיכומו של הספר – אזהרה חריפה נגד ההתמכרות, אלא כמדחף רב עוצמה שהדיח רבים לנסות ולצעוד בעקבותיו אל מצבי התודעה האלטרנטיביים שהוא מציין. הדובדבן המורעל שבקצפת הוא המדריך המפורט שמובא בסופו של הספר ומכיל תאור מפורט של אופיים והשפעותיהם של אופייאטים שונים, ממקור ראשון, כמובן.

10. "פו הדוב", א.א. מילן

לא כזה אמור היה להיות גורלו של הדוב בעל המוח הקטן מאוד. ספר הילדים המקסים של מילן, שיצר תסביכים קשים אצל בנו, הלוא הוא כריסטופר רובין, הפך בשנים האחרונות למעיין מכה. מה לא עשו ממנו? היה לנו את הטאו של פו, הטאו של חזרזיר, ספרי אמרות שפר מפי חיות הפרווה של יער אשדאון וכמעט כל סוג של התעללות בטקסט בשם הבודהיזם. ברוח החזרה אל מה שנהוג בשוגג לכנות "הטבע" של סוף האלף וההתנכרות לציניות הקפיטליסטית הלוחמנית של המאה העשרים, הפך פו לנושא הדגל של העצלות והטפשות, שהיא למעשה, ובהפוך על הפוך, החוכמה האמיתית. מתחת לכל היומרות האיומות הללו מסתתר ספר נפלא, שאכן משובצות בו פניני חוכמה לרוב (או לדוב, אם תסלחו לי על משחק המילים המזעזע), אבל שבהחלט לא מצדיק את בעילתו שלא כדרך הטבע של הדובון הטפשון והחביב על ידי פילוסופים סינים.