כשהאפידרמיס מתחיל לבכות

הילד משוכנע שאת סיפור הנסיעה הזאת צריך להתחיל באגד. ולמה אגד? כי אכלנו אותה. חפץ חשוד הביא לגידור השטח, והאוטובוס ברח. שעה וחצי של המתנה לזה שאחריו במקום כה לא נעים, מרושת בספסלי מתכת, שנועדו כנראה מלכתחילה למנוע ממישהו את הרעיון לשבת עליהם. שעה וחצי של בזבוז משווע לפני נסיעה ארוכה ומייגעת שאורכת בין ארבע לחמש שעות עם שתי עצירות.

כשירדנו מהאוטובוס – החום היכה ממש. 41 מעלות נטולות לחות. כאילו אלוהים עושה פאן, דמיינה האמא שבכלל לא מאמינה בקיומו, וחשבה כמה צדק אמנון, חבר שנשאר על יד המזגן בתל אביב, שטען שהחום הזה גורם לאפידרמיס שלו לבכות.

אז היה חם והתמקמנו במלון נפטון. כיאה לעיתונאים, דאגה ההנהלה לשכן אותנו בקומה העליונה עם נוף שפונה לים ולבריכה. איזה נוף. איזו שלווה. הפיגועים נראו רחוקים מספיק. אפשר להתחיל לנפוש, החליטו האמא, הילד (11), חברתה, בנה (11) ובתה (5). הילדים מיהרו ללבוש בגד ים אלא שהתענוג היה קצר. את הבריכה סוגרים בשבע בערב. מה שאילץ את החבורה לעבור לחוף הים שממש משפשף את גדר המלון.

כשיצאנו, גילינו לתדהמתנו רצועה מדליקה של טיילת, מרובבת דוכני בגדים ומזכרות ומיצי פירות. והמוני אדם, צעירים ברובם, הורמונליים בגישתם, עסוקים במלאכת הצייד. מי הים היו קרים ונעימים לאמהות, ומקפיאים לילדים. הם גם לא בוטחים בכל מה שמתחת למים. בריכה מרוצפת בקרמיקה אקווה מארין עדיפה בעיניהם על שיירי אלמוגים. שמא מסתתר ביניהם הכריש ההוא מ"מלתעות". האמא דווקא חובבת שנירקול. אוהבת לפגוש דגים צבעוניים, ולשאול את עצמה בפעם המי יודע אם גם הם מודעים ליופיים שעה שהם משייטים בתנועות כה אלגנטיות לצדה.

לגעת בגבול ולהזיל דמעה

הערב הביא על עצמו את השאלה האלמותית איפה נאכל. והתחלנו לבדוק את הרצועה. פיצות, המבורגרים, ושאר אוכל קולקטיבי שלט בכיפה. הילדים היו מרוצים, האמהות – לא. הן חיפשו ומצאו את "בצל ירוק" מסעדה יאפית עם סלטים וקישים וספגטי, שינקין במיטבו, והיו מאושרות.

למחרת בבוקר, ביקשה הילדה ללכת ל'מודזיאון'. כלומר למועדון הילדים. האמא הכריחה גם את הגדולים להיכנס כדי לעשות סקירת מלאי, לפחות לצאת ידי חובת דיווח. הם נפלטו משם מיד במבט מלא בוז למחשבה שיש מה לחפש בבריכת כדורים, או בעבודות יד מסוג מחזיקי מפיות מעטורים בצבעי גואש ונצנצים.

הילדה דווקא השתלבה יפה, אבל כל הזמן חששה שהיא מפסידה משהו בבריכה ה'עמוקית', והצטרפה לגדולים. אלא שלא עבר זמן רב והיא נפלטה מהמים בבהלה: הילד הודיע לה בקול מאיים שהוא "אדון האופל", ושאחיה הוא העוזר של האדון, ויצאו במסע מלווה מים והעוויות לגרשה מהסביבה. המהומה הלכה וגדלה עד שהמציל הוציא את כולם מהבריכה לרגל הופעת להקה של בנות בשחייה אמנותית. דווקא היה יפה. הבנות באמת התאימו עצמן זו לזו. רק הפנים שלהן נראו מפחידים: מצבטים מוזרים על האף, מייק אפ שמגרש כל טיפת מים, וחיוך מהסוג הפלסטיקי.

שרצנו בבריכה. היה נעים, וגם סביבה נשבה רוח סבירה למספר המעלות הבלתי סביר. בערב יצאו האמהות לצעדה - כדי לחזור רזות ויפות הביתה– ובדקו את הטיילת לאורכה. בקצה שלה גילו את הארמון המדהים בתערובת סגנונות הבנייה שלו, ההארודס, וערכו תחרות בהפוכה: איזה סגנון אי אפשר היה למצוא שם. התוצאה: תיקו אפס. לא הרחק מקריית הארודס שוכן הגבול עם הירדנים, וביניהם רצועה של חוף בו מתמקמים הזרוקים שחוששים לנסוע לסיני. משום מה, צפיפות לא הייתה שם. וגם תייר לרפואה לא הצליחו עיניהן לשזוף. על כן שמו פניהן לגדר הגבול, נגעו בה תוך כדי הוזלת דמעה יבשה ותיאורטית למצב השלום ובכלל, ומיהרו לחזור.

כשהתקרבו ל"נפטון", הוא נראה עלוב למדי למרות 400 השקלים ללילה ולארוחת בוקר. ארוחות הבוקר אגב, היו מצוינות, מלבד המפגע של שבת, שמפאת הכשרות הצליח לדרדר אפילו את הקפה, שלא לדבר על סלט חתוך עם טעם של יממה. מפגע אחר היו המגבות הקטנות מדי, שהלמו בדיוק את גופה של הילדה. מחדל אחר הוא תפקודה של מחלקת האירועים שלא טרחה מספיק ליידע את האורחים מה קורה (לוח המודעות נמצא בפינה). ישנן דפי סטנסיל המונחים לעייפה בפינה אחרת, ושלא לדבר על רמת מופעי הבידור, שהבריחה את שתי האמהות על ילדיהן רחוק ככל האפשר.

השאר היה בהחלט סביר. חבל רק, סיכמו האמהות, שבמרמריס אפשר היה לקבל את אותו הדבר עם טיסות, בחצי הסכום.