ראשים של נשים מדברים על שינוי

ספר לא קל כתבה תמר הגר. שבעה סיפורים קצרים שהמשותף לכולם, בעיני, הוא רגע אחד של תודעה חודרת המחלחל בחייהן של הגיבורות. רגע תודעה חד כתער זה אינו בהכרח תובנה על חייהן שלהן בלבד, אלא נראה מבעד לעיני הזולת, ברוב המקרים – עיני נשים אחרות בסיפורים.

כשהתלות נעלמת

ב"הסיפור של אדגר" מגיעה הגיבורה אל דירתו של חבר שנדרס למוות כשרצה לעלות לאוטובוס. האמתלה היא סיפור שהחבר, אדגר, אמר לה שכתב עליה מספר חודשים לפני מותו. החבר נקבר, בת-זוגתו של החבר עזבה את דירתם המשותפת, ואמו של אדגר אמורה להגיע לארוז את חפציו. במירווח הזמן שעד לבואה, יושבת חברתו בסלון הדירה הריקה בה היה חי, ונזכרת בחייו, נוברת בחפציו בדירה, ואינה מצליחה למצוא את הסיפור שכתב עליה. בזמן הזה היא מגלה כי הוא היה הסוואה לפחדיה והיא הסוואה לפחדיו שלו, במערכת חיים ויחסים חבריים שהיה בה יותר אובדן ותלות מאשר אושר.
האובדן הזה של תלות באחר חוזר על עצמו גם בשאר הסיפורים. הוא מגיע לשיאו בסיפור "הכסא של מרקס". סיפור מורכב, פתלתל ודי מתיש, המתרחש באנגליה ונע בשני מסלולים: האחד מספר על ישראלית שנפרדת מבעלה האנגלי, עובד סוציאלי קתולי שקיבל חינוך דתי עמוק שאינו מרפה ממנו, ועל מרצה אמריקנית לתאטרון המקיימת מערכת יחסים כאובה עם מרצה עמית מאמסטרדם בכנס שנערך בלונדון. גם כאן אלמנט הנטישה חוזר על עצמו, ושוב ושוב בוחנות הנשים את עצמן ואת זולתן בצומת בה הגברים מפסיקים להיות ראי מאשר ומגדיר לקיומן.
בסיפור "החומה" מגיעה הגיבורה היווניה בת ה - 20 להכרה כי בן-זוגה בן ה - 54, הדעתן ומחנכה הרוחני, יכול להתקיים כמטאור רב דעת ו"עמוק" כל עוד היא נמצאת בסביבה קטנה, בורה, ותלויה בידיעותיו על העולם ועל החיים. "אבל לא רק זה שהיא תפתח רעיונות משלה הפריע לו, או זה שהיא תביך אותו, או זה שהוא לא יידע על מה היא מדברת, כי היא תקרא ספרים חדשים ותדבר על רעיונות חדשים. הוא ידע כמה קשה לו לדעת שהוא לא יודע".

כשהגבר נעלם

הגבר הנוטש, הגבר שפוחד להתחייב, הגבר שהבטיח ולא קיים, הגבר שרוצה ילדים, הגבר שנדרס למוות, כולם מהווים מעין גבולות לקיום הרצון הנשי בסיפורים. ולפעמים הם אמתלה לחוסר האומץ והיאוש הבסיסי לשנות את החיים. לעשותם "רגילים לגמרי". ב"חיים רגילים לגמרי" הסיפור החותם את הספר, צועדת מטופלת לשעבר אל בית הפסיכולוגית שלה לנחמה ניחום אבלים, לאחר שבעלה של הפסיכולוגית, סופר שעמד לסיים את ספרו ולפרסמו, נרצח במהלך שוד בנק בתל-אביב, כשהשודדים יצאו מהבנק ואחד מהם תקע לבעלה של הפסיכולוגית כדור בראש, אולי כדור תועה.
ה"לשווא" החנוך-לוויני שהוא מסגרת לסיפור זה, הנו אך אמתלה לתחושת האינטימיות וההזדהות אשר חשות המטופלת והפסיכולוגית במהלך ניחום אבלים קצר. "גם אני לא ראיתי אותה אף פעם ככה, אבל כבר לא הייתי מטופלת שלה ולכן פחות ציפיתי ממנה למלא תפקיד", אומרת הגיבורה. יותר משהארועים הופכים את הנשים לבעלות "תפקיד" בסיפורים, רגעי התודעה והבחירה שהופכים און למי שיוצאות מן "התפקיד". הן נעשות הן-עצמן.

כשהדמות נעלמת

זהו ספר לא קל לקריאה, מתיש וחקרני. הדמויות שלו מרבות בשיח שנובר בעצמן ובחיי זולתן, לעיתים עד לתחושת חפירה רבה מדי עבורך הקורא, אך עדיין מתקיים בכך חוזק רב. הבעיה בסיפורים, נעוצה בכך שכמעט כולם זהים בגובה השפה, באופן הביטוי, בתחביר ובאסוסיאציות. כך, דווקא שאיפתן של הדמויות להבנת עצמן, להכרה ולמודעות בהיותן עצמאיות ויכולות לשנות את חייהן, כאילו מתבטלת בעובדה שכל הנשים בספר מדברות אותו דבר, וגם השיח המתקיים עליהן הנו באותה שפה. מתקבל הרושם שכל הדמויות הנשיות הינן דמות אחת רצופה שחולקה לכמה סיפורים. קשה שלא לחוש בכך במהלך הקריאה, ולעיתים אתה נדרש כקורא להזכיר לעצמך שאכן הדמות לא ברחה מסיפור אחר או לחילופין, שאינה הדוברת מן המשפט הקודם של דמות אחרת. השטף הדיבורי החקרני הזה דורש יותר איפיון ויותר איפוק, לטעמי. ופחות משפטי מניפסט הנגררים אחר עצמם באותה שפה ממש מפי דמויות שונות. וקשה לי לקבל את הרעיון שזהות כזאת בלשון היא מין מאפיין של "ספרות נשים".

חיים רגילים לגמרי, תמר הגר. הקיבוץ המאוחד, סדרת "כבשה שחורה", 218 עמ'