הרשת לא סולחת

"מטורף, טיפש, רשע, עילג, סוטה, מכוער" - כינויים אלו ווולגריים מהם בהרבה, נפוצים בקרב כותבי התגובות באתר הזה, בעמודי הדעות ובכתבות, כלפי הכותבים וכלפי מגיבים אחרים. המנהג הנפסד הזה מצוי בכל האתרים הישראלים, וגם בקבוצות הדיון ובצ'טים.

ביום הזה, כשמהרהרים בפשעים ובעוונות שבין אדם לחברו, מעניין להרהר גם בעוונות שקיימים רק במדיום הוירטואלי, באינטרנט. הפשעים הפליליים הידועים שברשת – הקיצוניים והמוכרים שבהם רצח הנער אופיר רחום ז"ל, או עבירות מין כמו מקרה טוביה סער - הם דווקא דוגמה לפשעים "טריוויאליים", שהיו יכולים להתבצע ומתבצעים מדי יום בלעדיה. דווקא הם אינם משמשים מראה לקודים האתיים החדשים של האינטרקציות ברשת.

האתיקה הבין-אישית ברשת נגזרת מהסיטואציה הייחודית. אם המקל והגזר של האינטרקציה מחוץ לרשת מתבססים על שני מאפיינים - תקשורת רציפה או זהות אנושית שמגיעה עם קול ופנים - היעדרם של אלה מהיחסים ברשת מנסח את האתיקה הזו מחדש, וקובע כללים חדשים, חלקם מטרידים ביותר.

היכולת לשמור על זהות רציפה מאפשרת להזדהות עם האחר (הגולש/ת). כשנוספים לאחר מאפיינים אנושיים כמו קול, פנים, פרטים ביוגרפיים, הם מפוגגים את הזרות והניכור המצמצמים את האחר באינטרנט לשורות טקסט. כשאדם הופך לטקסט, הוא מאבד את תכונותיו, הופך לסמל וייצוג של הרעיונות שלו בלבד, בלי החלקים האחרים שלו: אופיו, תכונותיו, רגשותיו. כך קל יותר להיאטם כלפיו, ולשכוח שהוא עשוי להרגיש פגוע ומושפל מביטויים כמו אלה שנפוצים ברשת.

בשנים הלא מעטות שבהם אני עובדת ומבלה ברשת, בעיקר בתקשורת עם גולשים אחרים, חוויתי כמה מהחוויות האנושיות הפוגעניות, הוולגריות והמשפילות בחיי. ואני בת 32. למרות גילי המופלג, המקנה לי קצת יותר ניסיון ביחסים שבין אדם לחברו גם מחוץ לרשת, אני עדיין מוצאת את עצמי מופתעת ומתרגשת מהמשחק החדש הזה. ברגע שבו אני פוגשת פנים אל פנים את האנשים שהכרתי ברשת, כל הכללים משתנים, ופעמים רבות אני שומעת את התגובה: "חשבתי עלייך דברים אחרים לגמרי".

ההתחזות באינטרנט נחשבת ליתרון שמאפשר לכל אחד ללבוש את עורו של מי שהוא משתוקק להיות. יש בכך תחושת החופש גדולה מאוד, אבל כאשר מתלוות אליה כוונות זדוניות ונקמניות, מישהו נשאר מדמם רגשית. החיסרון הקריטי ביותר בהתמודדות עם סיטואציה כזו הוא שהאפשרות לסנקציה חברתית במרחב שבו אפשר לשנות את הזהות ואת סביבת ההתייחסות ללא הרף – כמעט ואינה קיימת.

קחו לדוגמה את מקים האתר ,Crazy X Girlfriend שנתן פומבי לבעיותיה של חברתו לשעבר, הודעותיה במשיבון הפרטי שלו, מכתביה, כל זאת מבלי שביקש את רשותה. היא ואנשים אחרים נאלצים להיחשף לעתים באתרי אינטרנט, פורומים וצ'טים, על-ידי אדם שמבקש לנקום בהם. כל-כך קל לשלוח תמונות עירום של אשתך לשעבר לאתר ברשת, וזה נעשה בפורומים מדי יום, או לפרסם את מספר הטלפון של המורה שאתה שונא.

איש לא מתחקה אחרי מפגעי הרשת, ובחסות הזהות הזמנית, והיעדר היכולת לאתר את המסתתרים מאחוריה הם יכולים לערוך מניפולציות מגוונות ברגשות של אנשים אחרים. כך, למשל, למדו על בשרם חברי פורום ה"סרטן" ב-IOL לשעבר, שהתמודדו עם משתתף שהתחזה לחולה סרטן גוסס. הוא סחט את מעורבותם הרגשית האינטנסיבית במשך כמה חודשים, והשאיר אותם כועסים, פגועים ולמודי לקח אחרי שהתגלתה התחזותו.

מקרים שכיחים ברמה יומיומית הם חשיפה (אאוטינג) של זהותו האמיתית של גולש בפורומים, סגירת חשבונות והשמצות מבלי שהנוקם ייחשף בעצמו. אותה אנונימיות מבורכת המאפשרת חופש לגולש אחד להתבטא על ענייניו האינטימיים, היא נשקו של האחר, המבקש להזיק לו במזיד, ולהשפיל אותו בפומבי.

כלי הביטוי הנפוצים ונגישים כל-כך ברשת - תגובות לכתבות, פורומים, צ'טים - הפכו כל משתמש ברשת לחלק מהתוכן האטרקטיבי שאותו מציע האתר, משתתף פעיל במדיה, במקום המוגדר לו.

החופש הכמעט מוחלט להביע דעה בנושאים היומיומיים הטעונים שלנו הפך לאקדח עם קנה כפול. מצד אחד זהו ראי חברתי בוטה אך נאמן לוולגריזציית הדיון בחברה הישראלית. מצד שני, עם הפשטת הקהילה האינטרנטית מהמאפיינים האנושיים המוכרים ומכללים אלמנטריים – הרי קשה להניח שמי מהמגיבים היה מעז לעמוד מולך בחיים ולומר דברים דומים. ועל אף החשש הקל מהתגובות שמחכות לי למטה, ברוח יום הכיפורים, אני סולחת לכם.

גמר חתימה טובה.

ריקי כהן, מנהלת הקהילות ב-ynet