עשרת הגדולים של חמי רודנר

1. The Beatles – Revolver

הביטלס בשיאם, רגע לפני מה שנחשב ליצירה האולטימטיבית שלהם, "סרג'נט פפר". אז למה "רבולבר"? כי כאן הם עדיין להקת רוק הדוקה ומושחזת, ובגלל הגיוון הבלתי רגיל. הספקטרום שנמתח ללא כל הזעה בין “Eleanor Rigby" ל-"Tomorrow Never Knows", נגינת הבס המושלמת ב-"Taxman" והעדינות של "For No One“. יצירת מופת, חובה בכל בית.

2. The Beach Boys - Pet Sounds

עוד פרי שהניבה השנה המופלאה ההיא - 1966. בריאן וילסון, הגאון המיוסר והילדותי, הסתגר באולפן ויצר את האלבום הזה בעצמו, יתר חברי הלהקה הצטרפו רק בהקלטת ההרמוניות הקוליות המופלאות. אווירה חולמנית, מהלכים הרמוניים מיוחדים והפקה מוזיקלית שמשמשת מגדלור עד היום, ואחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים – "God Only Knows".

3. Bob Dylan - Highway 61 Revisited

בחירה קשה. ברגעים מסוימים מתחשק לך לקחת רק אלבומים של דילן לאי בודד. חמוש באמת וברוח נעורים מרדנית, משועשע ומיואש, דילן יורה פה מקבץ לא יאמן של יצירות מופת: ”Like a Rolling Stone" ,”Ballad of a Thin Man” ,”Desolation Row", אלבום שמוכיח שרוק הוא לא בהכרח כמה חזק אתה טוחן דיסטורשן, אלא מהי עוצמת האותנטיות והחופש שאתה מעז להביע.

4. Motown - The Ultimate Hits Collection (אוסף)

בוויכוח בין אלבומים לסינגלים, חברת "מוטאון" מיסודו של בארי גורדי, היא טיעון מכריע בעד סינגלים. באוסף הזה, שיצא לציון היובל של מוטאון, אפשר למצוא מבחר לא יתואר של שירים מושלמים, המיטב שבמיטב של תור הזהב של המוזיקה השחורה. “You Can’t Hurry Love של הסופרימס, ”Tracks of My Tears" של סמוקי רובינסון, ”Reach Out" של ארבע הפסגות, ועוד ועוד ועוד. במבט רטרוספקטיבי, למוזיקת הנשמה השחורה יש השפעה מכרעת על סצינת הפופ העכשווית. מה חבל שהרוח התוססת והמלודית שכל כך איפיינה את מוטאון נעלמה ממנו.

5. The Clash - London Calling

הלהקה האהובה עלי מתקופת הפאנק. חמושים במחאה פוליטית, נגינה הדוקה וסולן זועם וכריזמטי, התיכו הקלאש פאנק אגרסיבי, רגאי ופופ לאלבום הדגל של תקופתם. הקלאש עשו את הקרוס-אובר בין סצינה אופנתית וזניחה ליצירת מוזיקה עם אמירה בוטה שתמיד נשמעת רלווטית. אלבום שמגדיר את תקופתו.

XTC - English Settlement .6

שלוש שנים אחרי “London calling", חיפש הגל החדש הבריטי דרכי ביטוי ויצירה חדשות. "XTC", כמו לא מעט להקות בתקופת הפאנק, תפסו טרמפ על האנרגיות הזועמות והפרימיטיביות של הפאנק, אך היו בעצם מוזיקאים מלומדים ששמעו ביטלס בסתר. האלבום הוא ספקטקל שפורש ללא מאמץ מיוחד מרקמים פסיכדליים סטייל סיקסטיז, מקצבים אפריקאים וסקא, הכל דרך פילטר בריטי מאוד. להקה לא מוערכת דיה (למה אין ביוגרפיה במומה?) שהשפיעה רבות על איפה הילד. הגיע הזמן להוציא אותה מהארון.

7. Talking Heads - Remain in Light

שני גאונים, דיויד ביירן ובריאן אינו, יוצרים קולאז' של מקצבים שבטיים, אלקטרוניקה וטקסטים מנוכרים ויחודיים באלבום פורץ דרך. כשיצא האלבום ב-1980 הוא שינה ללא מעט אנשים את התפיסה לגבי מהו "שיר" ומהו "רוק".

8. David Bowie - Hunky Dory

כמו במקרה "Revolver" של הביטלס, גם כאן, זהו האסיסט שבא לפני היצירה הקנונית, במקרה זה "זיגי סטארדאסט". אבל לטעמי, זהו אלבום מעודן יותר, עם פחות המנונים ויותר "שירים יפים": "Life On Mars” ,”changes" והנפלא מכולם "Quicksand”.

9. The Velvet Underground - The Velvet Underground (האלבום השלישי)

אלבום פחות מהפכני מאלבום הבננה המפורסם, אך יפה יותר. כאן, בלי ג'ון קייל, יש את מקבץ השירים היפה ביותר של לו ריד, משורר הדקדנס הגדול של ניו יורק. ריד מרשה לעצמו להיות פה סנטימנטלי, רומנטי וגם מלודי יותר מאי פעם. לא אשכח לעולם את הרגע בו שמעתי לראשונה את “Candy Says". צמרמורות.

Jesus and Mary Chain - Darklands .10

עמוסים במטען הכבד של רוב האלבומים שמופיעים ברשימה זאת, לקחו האחים ריד המטורללים מכל הבא ליד: את המלודיות המתקתקות של ה-Beach Boys ,את האנרכיה האורבנית של ה-Velvet Underground ואת האנרגיה הזועמת של הפאנק, תיבלו בקצת מסרים קתוליים והרי לכם התקליט הכי יפה של שנות ה-80.

חמי רודנר יופיע ב-4.10 (יום חמישי), שעה 21:00, בפסטיבל התמר בחמי עין גדי עם להקת "איפה הילד" וברי סחרוף. כמו כן ב-5.10 ב"חוות החיות", טבעון, וב-10.10 בקמלוט, הרצליה.