כמו צ'רצ'יל, לא כמו צ'מברליין

הגיע הזמן שנפסיק להפחיד את עצמנו. מספיק שחור לנו בעיניים ובלב.
לאחד משיאי ההפחדה העצמית התעלה אתמול ראש הממשלה, אריאל שרון. בנאום קצרצר לאומה הזהיר שרון את העולם החופשי לבל "יקריב את ישראל" כדי לפייס את הערבים, כפי שערב מלחמת העולם השנייה הוקרבה צ'כוסלובקיה כדי לפייס את גרמניה הנאצית.
זו אמירה אומללה, שגויה היסטורית, מזיקה מדינית, לא נכונה עובדתית ומעמיקה את תחושת האיום והחנק המרחפת מעל לישראלים. היא מחלישה אותנו ומעליבה את ידידינו.
לא. ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב לא דומה במאומה לנוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, שב-30 בספטמבר 1938 חתם במינכן על הסכם שהעניק ל "מר היטלר" את הזכות והרשות להשתלט על צ'כוסלובקיה ולספחה לרייך הנאצי, ללא ירייה אחת.
הנה כמה הבדלים בולטים ביניהם. בוש הכריז מלחמת חורמה – "מסע צלב" – נגד הטרור המוסלמי הקנאי; צ'מברליין מצא בהיטלר "מדינאי שוחר שלום ואיש אמין, שיעמוד בדיבורו".
בוש מגייס בדחיפות קואליציה חובקת עולם כדי להכניע בכוח צבאי את מוקדי הטרור, ואין לו שום כוונה להתפייס עם הפאשיזם האיסלאמי; צ'מברליין פייס את היטלר ואת הפאשיזם הגרמני כדי להמנע מעימות צבאי עמו.
בוש לא "מקריב" ולא חולם להקריב את ישראל למען איזושהי "נוחויות זמנית"; צ'מברליין לא היסס לתת את צ'כוסלובקיה במתנה לנאצים, להשביע זמנית את תאבונם ל"שטחי מחיה" במזרח.
בוש אינו כמו צ'מברליין; מנקודת-ראות ישראלית, בוש הוא כמו צ'רצ'יל. אנחנו צריכים להפסיק להפחיד את עצמנו ולהבין: מלחמתה של אמריקה בממלכת הטרור האיסלמי היא מלחמת הקיום השניה של ישראל. אם נרצה או לא, אם ישלחו לנו הזמנה להצטרך למבצע "חופש תמידי" או לא, אם יבקשו מאתנו להנמיך את קול תחנונינו או לא - ישראל היא חלק מהותי, מרכזי ובלתי נפרד מהקואליציה נגד הטרור. היא אחת הסיבות להקמתה, אנחנו שם, בלב העניין.
לולא נטרפה דעתו של בן לאדן לתקוף את אמריקה, אפשר שאכן היה הממשל האמריקני הזה, כמו קודמיו, מסתפק בגינויים לטרור. אבל הפיגוע הנורא קרה, ובוש יצא למלחמה. גם בשבילנו זו, בלי ספק, החשובה במלחמות ישראל מאז יום הכיפורים. שלושת מנהיגיה, בוש, בלייר ופוטין, רק עושים לנו טובה שאינם מזמינים אליה את חיל האוויר הישראלי. הם יטפלו היטב בבן לאדן לבדם. קודם באיש, אחר כך בבן לאדניזם כתנועה וככוח – הכוח הכי מסוכן שקם לישראל מאז הנאצים.
דבריו ומעשיו של ג'ורג' בוש עד כה בענייני המזרח התיכון היו לאין שיעור יותר נוחים לממשלת ישראל בראשות שרון מהדברים ומהמעשים של הנשיא הקודם, ביל קלינטון. למשל: קלינטון פתח בפני ערפאת את הבית הלבן; בוש סגר אותו. למשל: קלינטון חיבר מתווה מדיני שנתן 98 אחוזים מהשטחים למדינה פלסטינית; בוש הסתפק באמירה סתמית על "חזון המדינה הפלסטינית" – אמירה שכמותה השמיע שרון עצמו אך לפני ימים אחדים. אם בוש הוא צ'מברליין, מי היה קלינטון? עוכר ישראל? אבל קלינטון נחשב לנשיא הכי ידידותי לישראל בבית הלבן. המתווה המדיני שלו התקבל בברכה על ידי ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק. ערפאת, כזכור, דחה אותו ופתח באינתיפאדה.
צ'מברליין, האיש שחתם על הסכם מינכן 1938, זכור לדיראון עלם כמדינאי מערבי עיוור ומפוחד, סמל ההתרפסות בפני הנאצים. להשוות אליו את ג'ורג' בוש ואת טוני בלייר – אפילו בעקיפין - פירושו להטיח בשני ידידים אלו של ישראל והעם היהודי את אחד העלבונות הקשים בהיסטוריה המודרנית. למה? לאיזו מטרה? כדי לספק איזה יצר? לסגור איזה חשבון פוליטי? התשובה נשגבת מבינתי.